סימני המלך סימן על המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם

• י

 

 

בעזרת השי"ת:

 

סימן על המח דברים שהתורה נקנית בהם:

 

 

יום      ←	א	ב	ג	ד	ה	ו	שבת
שבוע   ↓
א	תלמוד	שמיעת האוזן	עריכת שפתים	בינת הלב	אימה ויראה	ענוה	שמחה
ב	טהרה	שימוש חכמים	דקדוק חברים	פלפול התלמידים	ישוב	מקרא	משנה
ג	מיעוט שינה	מיעוט סחורה	מיעוט שיחה	מיעוט שחוק	מיעוט תענוג	מיעוט דרך ארץ	ארך אפים
ד	לב טוב	אמונת חכמים	קבלת היסורין	המכיר את מקומו	שמח בחלקו	עושה סייג לדבריו	אינו מחזיק טובה  לעצמו
ה	אהוב	אוהב את המקום	אוהב את הבריות	אוהב את הצדקות	אוהב את התוכחות	אוהב את המישרים	מתרחק מן הכבוד
ו	לא מגיס לבו בתלמודו	אינו שמח בהוראה	נושא בעול עם חברו	מכריעו לכף זכות	מעמידו על האמת ועל השלום	מתיישב לבו בתלמודו	שואל ומשיב
ז	שומע ומוסיף	לומד על מנת ללמד	לומד על מנת לעשות	המחכים את רבו	המכוון את שמועתו	האומר דבר בשם אומרו	מביא גאולה לעולם בב"א.

 

 

 

 

 

 

 

 

להסביר הסימן וקצתם טוב יותר וקצתם פחות טוב, ועכ"ז לענ"ד בסך הכל הם טובים, לפי  שעי"ז יכול לזכרם ולקיימם, שזהו עיקר התכלית של הסימן. והסדר של המ"ח דברים כאן הם כפי שמופיע בספר פני מאיר מהרב הרצמן תלמיד של הגה"צ ר"י לוינשטיין זצוקללה"ה:

א' –  ליום א' –  ב"תלמוד",  שבלי זה לא מתחיל כלום, ועיקר בריאת כל העולם: "בראשית" בשביל התורה שנקראת: "ראשית" וכן ביום א' נברא האור, "ואין אור אלא תורה", וזהו הדבר הראשון שצריך לקניין התורה זהו "ללמוד". וכן יש לפרש לפי שפשט של האות אל"ף היינו ללמוד, ועל כן ביום א' יש הלימוד ששייך לאל"ף.

ב' – "שמיעת האוזן", שייך ליום ב', לפי שביום ב', גער הקב"ה ברקיע שנברא כבר ביום א' רק היו לחים, וקרשו רק ביום שני, וכאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו, כמש"ש רש"י וא"כ שייך שמיעה ליום ב'.

ג' – "עריכת שפתים", שייך ליום ג' – לפי שביום ג', הקב"ה לא אמר להדשאים שיצאו למינהו, אלא מעצמם למדו הדשאים ק"ו שיצאו למינהו ק"ו מהאילנות, וזהו עריכת שפתים, שהם עשו: "עריכת שפתים", מה שהקב"ה לא אמר להם, וגם י"ל על זה ששר של עולם אמר על זה: "ישמח ה' במעשיו", הרי היה בו ביום עוד: "עריכת שפתים", וכן היה עוד ענין של: "עריכת שפתים", ביום ג', שהקב"ה אמר שהארץ יעשה "עץ פרי", והיא עשתה "עץ עושה פרי", הרי שלא שמעה בקולו של הקב"ה, ועוד שעל ידי זה נתקללה הארץ על עוונה! הרי יש ליום זה, עוד "עריכת שפתים", ועוד שיש ביום ג' פעמיים "כי טוב", שה' ראה שזה טוב, שזה נחשב כמו: "עריכת שפתים",

ועוד עצם הדבר שלא הושלמה מלאכת המים ביום ב', וע"כ אמר הקב"ה כביכול פעם נוספת מאמר ביום ג', ממה שכאילו לא היה צריך לאומרו אם היה משלים מלאכת המים ביום ב', ויש ביום ג' עוד הפעם "עריכת שפתים" מהקב"ה להשלמת הבריאה, וע"כ יש לייחד: "עריכת שפתים", ליום ג', ועיין?

ועוד שביום ג' הפסיק הקריאה שהקב"ה קרא לנבראיו שמם, שביום א' קרא ה' לאור, יום, ולחושך, קרא לילה, וביום ב' קרא ה' לרקיע, שמים, וביום ג' קרא ה' ליבשה, ארץ, ולמקוה המים, קרא ימים, ואחר כך באותו יום ברא ה' הדשאים והאילנות ולא קרא להם שם, ומשם והלאה לא מצינו בבריאה שה' קרא שמו של אחת מהנבראים, הרי היה ביום ג' עריכת שפתים, וגם בו ביום הפסיק עריכת שפתים הזה, [וזה לא כ"כ מדויק, לפי שרק כאן בתחילת הפרשה לא כתוב, אבל אחר כך בפרק ה' פסוק א' כתוב: "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", הרי כן קרא הקב"ה לאדם וחוה בשם אדם! רק כאן בסדר של ששת ימי בראשית לא נזכר עוד ענין של קריאת שם, ועיין?

ד' –  "בינת הלב", י"ל ששייך ליום ד' – שבו ביום נתלו המאורות ברקיע השמים, ולפי שהלבנה טענה: "שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", שטענה זו באה מ"בינת הלב", ועיין? ועוד שבכל רגע ורגע ביום יש זריחת השמש על הארץ באיזה מקום בכדור הארץ, והרי על זה מברכים בכל יום: "אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", וכתבו המפרשים שזה קאי גם על בינת הלב, שהלב נקראת שכוי, ועיין ברמב"ן איוב לח, לו, עה"פ: "מי נתן לשכוי בינה", שזהו הלב שמבין, ושע"כ התרנגול נקרא שכוי שהוא בעל לב, ע"ש,

ה' – "אימה ויראה", שייך ליום ה' – לפי שבו נבראו הדגים והעופות ויש ברכה בהם לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלים אותם, הוצרכו לברכה, וכמש"ש ברש"י, הרי יש להם מיוחד אימה ויראה שלא יצודו אותם, ושלא יאכלו אותם.

ו' – "ענוה" שייך ליום ו' לפי ששיר של יום ו' הוא: "ה' מלך גאות לבש", כמש"א חז"ל במסכת ר"ה דף ל"א. שע"כ זהו השיר של יום ששי, לפי שבו ביום נגמר בריאת שמים וארץ, והאדם בכללו, והקב"ה מלך על כולם! ועל פסוק זה של: "ה' מלך גאות לבש" וגו'  כתב באגרת הרמב"ן, שמי שמתגאה הרי הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: "ה' מלך גאות לבש" וגו', וע"כ שייך מדת ענוה ליום ששי.

ז' – "שמחה" שייך לשבת, שאחז "ל [בספרי במדבר ע"ז], עה"פ: "וביום שמחתכם, [במדבר י, י],  אלו השבתות".

ח' – "טהרה", י"ל ששייך ליום א' לפי שאחז"ל: "השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו" [שבת קיח:], נמצא אחר שעבר כל השבת ששמר כהלכה, הוא בא לטהרה. ועוד שאחז"ל [בב"ר פ"א, ג], שע"כ לא נבראו המלאכים רק ביום ב', שלא יאמרו שהמלאכים עזרו להקב"ה בבריאת שמים וארץ, וע"כ כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ולא יום ראשון, להורות על זה שהקב"ה היה אז ביום ראשון של הבריאה יחיד בעולמו, שלא היו אז המלאכים, וזהו ענין של: "טהרה", ר"ל שהוא טהור מדעות כוזבות, שהיום א'  היה באופן כזה לטהר הבריות מהאמונות הכפריות והפסולות,

ט' – "שימוש חכמים", י"ל ששייך ליום ב', לפי שהמים התחתונים בכו שרצונם להיות קמי מלכא ולא רצו להיפרד מקרבת ה', על ידי בריאת השמים, שחילק בין מים למים, וזהו העניין של: "שימוש חכמים", שיהיה דבוק בהקב"ה, וכמ"ש: "ובו תדבק", ואחז"ל שעי"ז שידבק בת"ח, ה"ז כאילו דבק בהקב"ה. ועוד י"ל לפי שביום ב' נבראו המלאכים, שהם משמשים להצדיקים!

י' – "דקדוק חברים", שייך ליום ג', שהדשאים דקדקו במה שה' אמר לחבריהם, היינו האילנות שיצאו למינהו, כ"ש שהם צריכים לצאת למינהו, ועוד שיצאו כל מין לעצמו, שיהיה ניכר כל אחד והיינו: "דקדוק חברים", שדקדקו על החברים שלהם, היינו המיני דשאים לעצמם, שיהיה כל אחד ניכר לעצמו.

י"א – "פלפול התלמידים", י"ל ששייך ליום ד', לפי שבו ביום ערכה הלבנה טענה ופלפול יחד עם הקב"ה בכמה דיונים על זה שהלבנה לא רצתה ששניהם [היינו השמש והלבנה] שוים בגדלם, וכמו שאחז"ל במסכת חולין דף ס: ע"ש כל הפלפול שהיה ביניהם.

י"ב – "ישוב", י"ל ששייך ליום ה', לפי  שבו היה הישוב הראשון, שבו נבראו הדגים והעופות, וכמ"ש: "ויברך אותם א' לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים, והעוף ירב בארץ" [בראשית א, כ"ב].

י"ג – "מקרא", י"ל ששייך מיוחד ליום ו', שבליל ששי יש לומר מקרא, מה שלא מצוי כל כך בשאר לילות של ימות החול,  וכן צ"ל השנים מקרא ביום ששי, וכן צ"ל ויכולו בקבלת שבת ויש להקדים קבלת שבת מבעוד יום, ועוד שיש חיוב הזמנה לסעודת שבת, וקראיה היא לשון הזמנה, וא"כ מקרא מזכיר ענין של הזמנה, שיש חיוב ביום ששי להכין לשבת. וכן כעין זה יש ברש"י בפ' מסעי עה"פ: "והקריתם לכם" וגו', [במדבר ל"ה, י"א], אין הקרייה אלא לשון הזמנה, וכן הוא אומר: "כי הקרה ה' א' לפני", [בראשית כ"ז, כ'], והרי זה נשמע ונאמר כמעט שוה הקרה או הקרא, מקרא או מקרה, וצ"ע אם מקרה זהו כמו הקרה? ועיין? עכ"פ לסימן ולזכרון זה טוב.

י"ד – "משנה", י"ל ששייך לשבת, לפי שבשבת יש חיוב של לחם "משנה", וכן כמה דברים בשבת שהם כפולים, ב' בזיכי לבונה, ושתים מערכת שש בכל מערכה, ושני כבשים לקרבן מוסף של שבת, ותרי מדאני אסא חד נגד זכור וחד נגד שמור, וכמש"א במסכת שבת דף ל"ג: ע"ש, ושני מלאכים מלוין אותו הביתה, ושתי פעמים מקדש על היין לכבוד שבת, ועיין?

ועוד י"ל שהמלה: "משנה", היא גם אותם אותיות של: "נשמה",  וכתבו ז"ל שילמד בכל יום משניות שיזכה לנשמה, וכן לומדים משניות לעילוי נשמות של הנפטרים ז"ל, וכן בשבת יש לכל יהודי "נשמה" יתירה! וע"כ י"ל ששייך משנה לשבת ועיין?

ט"ו – "מיעוט שינה", י"ל ששייך ליום א' לפי שאחז"ל על כה"ג בערב יוכ"פ שלא מונעין ממנו מאכל כל היום אבל לפנות ערב כן מונעים ממנו שלא יאכל הרבה לפי שהמאכל מביא את השינה, [יומא י"ח.], ואם כן בשבת שאוכלים הרבה יותר מכל ימות השבוע, וכן במוצאי שבת יש גם סעודת מלוה מלכה, א"כ עלול הוא לישן ביום א' יותר מכל הימים וצ"ל במיוחד ליום א': "מיעוט שינה", והבן.

ט"ז – "מיעוט סחורה", י"ל ששייך ליום ב', לפי שביום ב' הקב"ה לא הושלם מלאכת המים, וה"ז דוגמא למיעוט סחורה, שלא עסק באותו יום כל מה שהיה כביכול עליו לעשות, ואולי זהו מטעם זה, ללמדינו למעט בסחורה! ועיין להלן עוד טעמים למה לא נשלמה מלאכת המים ביום ב'. ואולי יש לומר עוד הסבר למה לא נגמרה מלאכת המים ביום ב'? שזה מרמז על מיעוט סחורה, לפי שביום ב' נברא הגיהינום, וביום ג' הגן עדן ועולם הבא לצדיקים לעת"ל,  ואחז"ל שעל כן נברא עולם הבא באות יו"ד שהיא האות הכי קטנה מכל האותיות? לפי שהצדיקים שזוכים וחיים בעולם הבא הם מועטים, [מנחות כ"ט:], ורובם של הבריות יורדים לגיהינום לבאר שחת לנצח נצחים, וח"ו לומר שכביכול כך היה רצון הקב"ה ח"ו  שבריותיו ירדו לגיהינום! ח"ו! קמ"ל הקרא והקב"ה! שבדיוק ההיפוך הוא הנכון! לפי שהקב"ה ברא את האדם להיות  ישר!  שיזכה להיות ולחיות לעד ולנצח בזה ובבא! ושלא יהיה לו שום צער לעולם ועד!  רק: "המה בקשו חשבונות רבים"! וכמ"ש בקהלת ז, כט,  וקלקלו מה שהקב"ה בראם להיות ישר וצדק! והם מעצמם בחרו ברע להיות בגיהינום לנצח! ועל כן לא גמר הקב"ה מלאכת המים ביום ב', להיות רמז לקניין התורה במיעוט סחורה! והיינו שבגיהנם יהיה רק מעט מעט סחורה! שלא ימצא שם הרבה בריות ח"ו! רק מיעוטא דמיעוטא! וביום ג' שבו נברא הגן עדן ועולם הבא שם יש הריבוי שהקב"ה רצה שכולם יזכו לעולם הבא!

י"ז – "מיעוט שיחה" י"ל ששייך ליום ג', לפי שביום ג', הקב"ה מיעט בשיחה, ולא אמר לדשאים שיצאו למינהו, רק הם מעצמם עשו ק"ו ויצאו למינהו, והקב"ה שמח מזה, ושר העולם אמר על זה: "ישמח ה' במעשיו", ורואים שכן היה רצונו של הקב"ה, ועכ"ז לא אמר להם במפורש לקיים המיעוט שיחה, ויש ביום ג' המיעוט שיחה.

י"ח – "מיעוט שחוק" י"ל ששייך ליום ד', לפי שביום ד' התענו אנשי מעמד שלא יפלו אסכרה בתינוקות, לפי שביום ד' כתוב: "יהי מארת", חסר, מלשון מארה, ואין לך מיעוט שחוק מזה שיש ח"ו צרה גדולה כזו! ועיין? וכן י"ל לפי שכתוב בו: "והיו לאותות ולמועדים" וגו' ופרש"י שם: "כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם", וממילא יש מיעוט שחוק,   וכן י"ל לפי שיש ימים מיוחדים לשמחה שעל זה כתוב: "ולמועדים", ורק במועד מותר ומצוה לשמוח, ובשאר הימים יש מיעוט שחוק. וכמו שאחז"ל שאסור לאדם למלאות שחוק פיו בעולם הזה.

י"ט – "מיעוט תענוג", י"ל ששייך ליום ה' לפי שביום ה' הקב"ה הרג הנקבה של הלוויתן ומלחה לצדיקים לעת"ל, וא"כ יש להלווייתן מיעוט תענוג שאין לו בת זוגו ועיין?

כ' – "מיעוט דרך ארץ", י"ל ששייך ליום ו', לפי שכל הסבה שהנחש התחיל עם חוה לאכול מעץ הדעת בא מזה ששימש אדם מיטתו לעין כל ונתאווה לה, וכמש"ש רש"י עה"פ: "והנחש היה ערום "וגו' [בראשית ג, א], ואם היה ממעט בדרך ארץ לא היה כל החטא וכל הצרות.

כ"א – "ארך אפים" י"ל ששייך לשבת שמיוחד לשבת יש אזהרה נוספת לא לכעוס וכמ"ש: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"! שלא יבער אש הכעס ואש של מחלוקת בשבת! וכן הקב"ה האריך אף והיה שמח בשבת ולא היה בכעס על זה שאדם חטא ונטרד מגן עדן וגרם לכל הצרות והמוות לכל באי עולם!  ועוד שהשומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו, [שבת קי"ח:], והקב"ה רוצה שישמור שבת כהלכתו ושימחלו לו כל עוונותיו!  והרי יש לך הדוגמא היאך הקב"ה מאריך אף, ובמיוחד שייך זה לשבת.

כ"ב – "לב טוב" י"ל ששייך ליום א', לפי  שהקב"ה התחיל בו הבריאה, וכל הסבה שהקב"ה ברא העולם, זהו רק עבור להיטיב לבריותיו, והרי זה ענין של: "לב טוב". ועוד שרק ביום א' כתוב על עצם הדבר שהקב"ה ברא שהוא טוב שכתוב: "וירא א' את האור כי טוב", ובשאר הימים כתוב סתם: "וירא א' כי טוב", והנה המלה: "האור" עולה במספר קטן בדיוק כמו המלה: "לב" ששניהם הם במס"ק חמש, הרי שיש דבר מיוחד ליום א', שחוץ מהטוב שבו, שזה יש גם בכל יום, יש בו גם תוספת של: "הלב טוב". ועוד י"ל לפי שביום א' נבראו כל הנבראים רק יצאו אח"כ כל דבר ביומו וכמ"ש רש"י בראשית א, י"ד, ובמסכת אבות פ"ב מי"ג, תנן על הלב טוב "שבכלל דבריו דבריכם" שהכל כלול בהלב טוב! וא"כ שכל מעשה בראשית היה כלול ביום א', הרי יום א' הוא כמו הלב טוב, של כל הבריאה, שהלב טוב כולל כל המידות טובות, כ"כ יום א' היה כלול בתוכו כל הטוב של כל מעשה בראשית,  ושייך מדת: "לב טוב", ליום א'. ועיין?

כ"ג- "אמונת חכמים", י"ל ששייך ליום ב' לפי שביום ב' נברא הרקיע, שהקב"ה גער בו שיתחזק ויש לומר למה היה חלש כל יום א' לפי שלא רצה להיברא, לפי שמים התחתונים בכו שרוצים להיות לפני המלך! ולא רוצים להיפרד מהקב"ה בעולם הזה, שבו יש חטאים ומרידה נגד הקב"ה ח"ו! וכמו שני הפרים בזמנו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שלא רצה האחד ללכת להיות קרבן לע"ז, בזמן שהשני יהיה קרבן להקב"ה, עד שאליהו הנביא בידו מסר להם הפר, ומה א"ל אליהו הנביא? שרק על ידי זה יהיה קידוש השי"ת! והיה להפר אמונה באליהו הנביא, כמו כן המים התחתונים לא רצו עד שהקב"ה הבטיח להם ניסוך המים בחג, ומלח על הקרבנות, ויש לומר וכי חסר מצוות שיש במים? אלא המים טענו אע"פ שיש מצוות אבל יש הרבה עבירות, ולא כדאי כל הבריאה אם יחטאו ח"ו נגד הקב"ה! וע"ז הוכיח להם הקב"ה שיש ניסוך המים ומלח על הקרבן בבית המקדש כאן למטה בארץ!  והיינו שהקב"ה השרה שכינתו בתחתונים! ועזב כל העליונים! הרי שיותר קידוש השם יש בעולם הזה! יותר ממה שיש שם בעולם הבא ובעולם העליון של המלאכים שאין להם חטא, לפי שאין בהם יצר הרע! אבל כאן שיש יצר הרע ומתגברים  עליו! ושומרים התורה! זהו חשוב יותר מכל הכבוד שמים שיש שם בעולם העליון! במים העליונים! והמים התחתונים קבלו דבר ה' והאמינו להקב"ה שזה יותר טוב ויותר חשוב, וע"כ י"ל ששייך  ליום ב' המידה של: "אמונת חכמים"! ועיין?

כ"ד – "קבלת היסורין",  י"ל ששייך ליום ג', לפי שביום ג' כתוב שלא קיימה הארץ הציווי של ה' ולא עשתה: "עץ פרי", רק: "עץ עושה פרי", ורש"י שם כתב: "לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה, ונתקללה", [בראשית א, יא], א"כ הראשון שהיה צריך לקבל על עצמו הצער והקללה, זוהי הארץ ביום ג', וע"כ שייך ליום ג' "קבלת היסורין".

כ"ה – "המכיר את מקומו", י"ל ששייך ליום ד' שהלבנה טענה: "שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", עד שהקב"ה א"ל: "לכי ומעטי את עצמך" ולא רצתה, לפי שהכיר מקומה הקדום! ועוד אם הייתה אז מכיר מקומה ולא הייתה מקטרגת וטוענת, הייתה לה כל הגדלות שקבלה בתחילת הבריאה, וכן יש מפרשים שהיא לא ידעה שאין לה כלום משל עצמה, וכל אורה רק מה שהיא מקבלת מהשמש, שאם הייתה יודעת לא הייתה טוענת שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שהרי לא דומה זה לזו בכלל, רק היא  לא הייתה מכירה את מקומה.

כ"ו – "שמח בחלקו", י"ל ששייך ליום ה' לפי שבו נבראו הדגים שכתוב: "לוויתן זה יצרת לשחק בו", הרי יש שמחה להקב"ה בזה שהרי עם בריותיו משחק ולא על בריותיו, וכמש"א חז"ל במסכת ע"ז דף ג: וגם י"ל שהרי הקב"ה שמח בחלקו, שזהו רמז לצדיקים לעתיד לבוא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים סעודה מהלוויתן, וכמש"א חז"ל במסכת ב"ב  דף ע"ה. ע"ש, וכנ"ל באות י"ט  שג"כ שייך ליום ה'.

כ"ז – "עושה סייג לדבריו" י"ל ששייך ליום ו' שבו ביום עשתה חוה סייג לדבריו של הקב"ה, ואמרה שגם על הנגיעה נצטוו לא לנגוע בעץ הדעת,  ואם היתה יודעת לחלק בין זה לזה, לא היתה חוטאת, וצריך לדעת מהו עיקר הציווי, ומהו רק הסייג!

כ"ח – "אינו מחזיק טובה לעצמו" י"ל ששייך לשבת, לפי  שכל הברכות יש לכל העולם ממה ששומרים שבת, ששבת היא מקור הברכה, ועוד שעל ידי השבת זכו כבר ביום ששי לקבל מן בטעם נוספת לשבח וכמש"ש ברש"י: "אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו" [שמות ט"ז, כ"ב], משמע שגם מה שהיה להם ליום ששי היה יותר משובח בטעמו ובריחו ועיין? וכן יש ענין לטעום ממאכלי שבת כבר ביום ששי וכמש"א: "טועמיה חיים זכו" ועיין?

כ"ט – "אהוב"  י"ל לפי שהיה העולם אהוב להקב"ה על כן ברא העולם ושייך "אהוב" ליום א'. ועוד שהמלה: "אהוב" הוא כמו המלה: "האור", רק בחילוף האות ר' עם האות ב' שהם שווים במספר קטן, וביום א' כתוב: "וירא א' את האור כי טוב".

ל' – "אוהב את המקום", י"ל ששייך מיוחד ליום ב', לפי שמים התחתונים בכו שרצונם להיות קמי מלכא! שהם אוהבים את המקום! היינו הקב"ה! וגם אחר שקבלו עליהם הפסק של הקב"ה של: "יהי רקיע", עדיין אהבו את הקב"ה ממקומם שהם שם, ושייך אוהב את המקום ליום ב' במיוחד.

ל"א –  "אוהב את הבריות", שייך ליום ג' לפי שרש"י כתב על: "שבע פרות יפות המראה", שזהו: "סימן לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה", [בראשית מ"א, ב], הרי כשיש שובע ושפע של גידול הדשאים והאילנות יש אהבה בין הבריות, ודבר זה של "אוהב את הבריות" שייך ליום ג', שבו ברא ה' הדשאים והאילנות.

ל"ב  – "אוהב את הצדקות", שייך ליום ד' שהלבנה טענה: "שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", וכאילו היא טענה שהיא אוהב את הצדק, ובקשה מהקב"ה שיעשה צדק, שזה כמו אוהב את הצדקות.

ל"ג – "אוהב את התוכחות", י"ל ששייך ליום ה' לפי שביום ה' נבראו הדגים,  ואחז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו", [אבות פ"ג, מ"ב],  ופירשו הכוונה שלא ימתין עד שימיתנו, ואחר כך יבעלנו, אלא בעודו בחיים חיותו יבעלנו, וכמו שנוהגים הדגים, שאיש את רעהו חיים בלעו! והנה כתוב: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', למען תחיה וירשת את ארץ" ופרש"י ז"ל שם: "כדאי הוא מנוי הדיינים  הכשרים, להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן"! [דברים ט"ז, י"ח-כ], והנה זה שבא להושיב שופט על עצמו, יודע שמסכן בזה את עצמו! שאם ידונו להריגה יהרגנו! ואם יחייבו ממון יצטרך לשלם! ועכ"ז הוא מקיים מצוותו של הקב"ה וזוכה עי"ז לחיים ולשבת בארץ! וכמו כן כשיש שופט והוא מוכיח העם שלא אוהבים לשמוע התוכחות! ועכ"ז הוא ממנה שופט על עצמו! לפי שיודע שבלי שופט  ושוטר יהיה הריגות ורציחות וגניבות וגזילות בלי שיעור וגבול, שלא יהיה אפשר להתקיים בכלל! וזה ששייך "אוהב התוכחות" ליום ה', שצריך לדעת הטוב והישר והנכון שבתוכחה, שבכך יש לו חיים! ואינו בגדר ומצב שאיש את רעהו חיים בלעו כהדגים שנבראו ביום ה'.

ל"ד – "אוהב את המישרים" י"ל ששייך ליום ו' שבו ביום לקח הקב"ה את אדם וסיבבו על כל גן עדן והעולם, ואמר לו תן דעתך לא להחריב עולמי! והיינו שיאהב את המישרים! ולא ילך לחפש דרכים מקולקלים ועקומים ועיין? או י"ל שבו נברא האדם ועליו נאמר: "אשר עשה הא' את האדם ישר! והמה בקשו חשבונות רבים", [קהלת ז, כ"ט]. או י"ל לפי שאחז"ל במסכת חולין דף פט. "אר"י מ"ד האומנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעוה"ז? שיעשה עצמו כאלם יכול אף לד"ת? ת"ל צדק, תדברון, יכול יגיס דעתו? ת"ל מישרים תשפטו בני אדם",  ופרש"י: "כמישור  ארץ חלקה, שנוחה לידרס"!  ולפנ"ז שם: "אר"א על מי העולם מתקיים? על מי שמשים עצמו כמי שאינו! שנאמר ומתחת זרועות עולם"! ופרש"י: "מי שנדרס תחת הכל! הוא זרועות עולם"! ורואים שזהו מדרגת חשובות ממידת הענווה, והרי יום ששי שייך למדת ענוה וכמ"ש לעיל באות ו', לפי ששיר של יום ששי זהו ה' מלך גאות לבש שע"ז כתב באגרת הרמב"ן שלא יתגאה! לפי שהמתגאה הוא מורד במלכות שמים! כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים יתברך שמו! שנאמר ה' מלך גאות לבש! וחז"ל כאן פירשו מישרים למדת הענווה שהוא כמישור שנוחה לידרס  והוא נדרס תחת הכל! הרי שליום ששי שייך המידה של: "אוהב את המישרים".

[ואגב י"ל ששם אחז"ל כן עה"פ: "מישרים תשפטו בני אדם" שנקט הלשון של: "בני אדם" לפי שמדה זו של ענוה שייך מיוחד ליום הששי שבו נברא האדם! וכמ"ש רש"י שם במסכת ר"ה שע"כ זהו המזמור של יום ששי שאז ה' מלך על כל העולם! ע"ש!].

ל"ה – "מתרחק מן הכבוד", י"ל ששייך לשבת, לפי שבשבת חייב כל אחד להגיע לדרשה של הרב ולא היה יכול לתרץ עצמו שלומד לבדו בביתו, וכמה פעמים בש"ס יש מזה שציווה עליו לבוא, או להביאו בעל כרחו, ועוד יש לפרש לפי שיש מדרש והו"ד בכמה ספרים, שהקב"ה הושיבה השבת על כסא כבודו ורצו המלאכים לומר שירה לפני השבת, והקב"ה אמר וכי לי לא אומרים שירה! ואז ירדה שבת מכסא כבודו ית"ש, והתחילה לומר שירה לפני הקב"ה, ואז כולם אמרו שירה לפני הקב"ה, הרי ששבת עצמה התרחק מן הכבוד בעניין זה!

או יש לפרש לפי מה שראיתי כתוב שכל מה שאחד מתעלה יותר באמת משיג יותר מדת השפלות, ועל כן משה רבינו שהשיג הכי יותר מכל שאר בני אדם, זכה להיות: "עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה", [במדבר י"ב, ג], ואולי זה כעין שאחז "ל במסכת חולין דף פט. "אריו"ח משום ראבר"ש וכו' לא מרובכם וכו' אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני,  נתתי גדולה לאברהם ואמר ואנכי עפר ואפר, למשה אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש", אבל הגוים להיפוך מתגאים ע"ש, והבן, ואם כן בשבת שכל אחד מבנ"י  מתעלה יותר מימות החול, אז זוכה יותר להיות מתרחק מן הכבוד.

או י"ל שעל הרב הדורש בשבת, שבכל שבת היה הרב דורש בפני הצבור הרב, שאחז"ל על רשב"ג שא"ל ר"י אולי פעם זחה דעתך עלך כשהיית דורש ברבים, שהיה לו לדרוש בפני רבים מאוד מבני ישראל, שהיה צריך לדרוש במקום צל בחוץ ולא היה מקום לכולם רק באחורי כותל בית המקדש שהיה גבוה מאה אמה! ועל כן בשבת יש להתרחק מן הכבוד היינו שלא יתגאה חלילה ועיין?

ל"ו – "לא מגיס לבו בתלמודו" י"ל ששייך ליום א', לפי שבשבת יש לו לעשותו כמעט כל היום לתורה, וכמ"ש בשו"ע שרק ביו"ט יש החיוב של חציו לה' וחציו לכם אבל בשבת יעשהו רובו לה', וחלק קטן לכם, ובב"ח כתב שילמדו עד זמן מנחה קטנה, ורק אז יתפללו מנחה, ויגמור היום בעניין של לכם, ובא לומר לזה שכל השבוע לא למד ובשבת למד, וכבר מתגאה לבו בתוכו, שמי כמוני צדיק וגדול ומבין וכדומה, וכעין שאחז"ל על זה: "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", שת"ח שהוא בן של ע"ה הוא יותר מהר מתגאה בלימודו ורוצה לפרסם לכל את כל ידיעותיו שלא יודע שזה פשוט לעיני כל שלמדו, כיון שהוא בא מבית שאין שם ת"ח ולומדים שהם אינם יודעים כלום, וחושב שגם שאר בני אדם הם כך! ואינו יודע שרק מפרסם בזה שפלותו ועיין בזה במפרשים שם במסכת ב"מ דף פה: ועל כן ביום א' אומרים לו שלא יתגאה לבו בתלמודו שלמד אתמול ביום השבת.

ל"ז – "אינו שמח בהוראה",  י"ל ששייך ליום ב' לפי שביום ב' לא רצו מים התחתונים שיהיה העולם, ולא רצו "שיקוו המים למקום אחד ותראה היבשה", עד שהקב"ה גער ברקיע ואמר בגערה! "יהי רקיע" ואז עמדו והתחזקו מהגערה  עד היום, והנה לא נגמרה מלאכת המים ביום ב', וכביכול מה שהיה צ"ל ביום ב' נגמרה ביום ג', וצ"ע למה הקב"ה לא רצה לגמור מלאכת המים ביום ב'? והיינו שיקוו כל המים למקום אחד? ואולי יש לומר מה"ט שהמים התחתונים העדיפו שלא יהיה כל העולם, רק בשביל שלא יחטאו, והגם שעל ידי העולם יהיה להם הכבוד ללמד תורה לרבים שזה מרמז המים שאין מים אלא תורה, וע"י: "ותראה היבשה",  יהיה לו הרבה כבוד שילמד תורה לרבים, ויפוצו מעיינותיו חוצה! ויכבדו אותו, הוא מוכן לוותר על כל זה, רק שלא יהיה ח"ו חילול השי"ת בזה שח"ו אולי יחטאו הבריות לפני הקב"ה! ואולי י"ל שעל כן גם הקב"ה לא גמר מלאכת המים ביום ב', להראות לנו כמה שזה חשוב להיות: "אינו שמח בהוראה"! וכ"כ ענין הזה לא לחטוא בשום חטא ועוון ח"ו! לפי שכשאין היבשה נראית והכל מלא מים לא שייך שהמים הולכים שם ומלמדים לאחרים, לפי שהכל מלא מים, רק כשיש היבשה ושם אין מים, אז בא המים וזוחל בכל המקומות, שזהו הדוגמא שמלמד תורה לאחרים.

ל"ח – "נושא בעול עם חברו", י"ל ששייך ליום ג' לפי שנשאו הדשאים לומר הק"ו והיינו שהם נשאו בעול מה שיש להם לעשות עם חברו, היינו האילנות, וגם י"ל חברו במינו של הדשאים, שכל אחד יהיה ניכר בפני עצמו ושלא יצאו בערבוביא.

ל"ט – "מכריעו לכף זכות" אולי יש לפרש שזה שייך ליום ד' לפי שביום ד' התענו אנשי מעמד  שלא תפול אסכרה ביום זה בתינוקות, וא"כ כיון שמצינו בחז"ל שעל ידי זה שמת לאדם בניו, הרי זה עבורו  כפרה על כל עוונותיו, שאחז"ל במסכת ברכות דף ה. כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו, הרי בעניין זה  של יום זה, הבן שלו שמת, מכריעו [לאביו], לכף זכות. וכן יש במדרש קהלת רבתי רפ"ד שבנו שמת בקטנותו, מעונות של אביו, מלמד זכות אח"כ על אביו, שעי"ז יזכה אביו לעוה"ב ע"ש, [וצ"ע שבמס' סנהדרין דף קח משמע שלכו"ע האב הרשע אין לו חלק לעוה"ב על ידי בנו שמת כשהיה קטן? ע"ש, ואולי שם איירי שלא היה לאביו צער מזה, מאיזה טעם שהיה כך, ועיין?].

וכן י"ל עוד, שעצם הדבר שהקב"ה אמר: "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", הרי זה שהקב"ה הכריעו להירח לכף זכות, שאל"כ כפרה למה יש להביא על זה?

מ' – "מעמידו על האמת ועל השלום", י"ל ששייך ליום ה' לפי שיש לכאורה סתירה, בפסוק א' משמע שהעופות נבראו מהמים, ובפסוק א' משמע שנבראו מהאדמה? ומתרץ הגמרא שנבראו מהרקק, והיינו משניהם יחד, מהמים ומהאדמה יחד נבראו העופות, וא"כ הרי זה מעמידו על האמת ועל השלום! שאין כאן קנאה ומחלוקת אלא שלום ושלוה שמשניהם יחד! נבראו! וכמו שאומרים: "עושה שלום במרומיו" וכו' שהשמים נבראו ממים ואש יחד, שהקב"ה עושה שלום ביניהם, וכן המלאכים יש שהם מאש, ויש שהם ממים, והקב"ה עושה שלום ביניהם, כמו כן עשה הקב"ה שלום שהעופות נבראו משניהם יחד, או י"ל שחז"ל העמידו הפסוקים בשלום על ידי הדבר אמת  שהייתה בפיהם של חז"ל או י"ל כמ"ש להלן על: "המכוון את שמועתו", ה"נ י"ל שבזה שהתורה כתבה כל שמות העוף של דיה ואיה וכו' עי"ז: "מעמידו על האמת והשלום", שאינו טועה בהלכה, ולא מכשיר העוף הטמא באכילה,  ולא רבים זע"ז אם זה כשר או לא, והבן.

מ"א – "מתיישב לבו בתלמודו", אולי יש לפרש שזה שייך ליום ו' שאדם הראשון וחוה חטאו ואכלו מעץ הדעת, ואחז"ל שעץ הדעת הייתה חיטה, ואחז"ל הראיה לכך שאין הבן קורא לאביו אבא עד שאוכל כזית דגן, ומצינו בתנ"ך שהפת סועד הלב, וכמ"ש רש"י בתחילת פ' וירא עה"פ: "ואקחה פת לחם, וסעדו לבכם אחר תעבורו" וגו', [בראשית י"ח, ה],  שהפת סועד הלב, וא"כ יום ו' מרמז על זה: "שמתיישב לבו בתלמודו".

ואולי י"ל עוד, שע"כ שייך "מתיישב לבו בתלמודו", ליום ו' שביום ו' שייך ענוה וכנ"ל, ויש וואר"ט שחסידים מספרים, [ואיני יודע אם זה אמת או נכון ועיין? מ"מ כך מספרים], שהר' ר' זושא זצ"ל שאל את אחיו הר' ר' אלימלך זצ"ל, היאך זה שהוא הסכים עם אדם הראשון לאכול מעץ הדעת? שהרי כל הנשמות היו כלולים בנשמת אדם הראשון, וכשחטא אדם הראשון כלל בזה שגם כל הנשמות אשר היו כלולים עמו הסכימו עמו על דבר החטא הזה והיאך זה שהסכמת לחטוא ח"ו!

[וזה ל"ה כ"כ שלמה הקשה על אחיו יותר ממה שיכול להקשות על כל הצדיקים של כל הדורות כולם, וכאילו שהר' ר' אלימלך יותר ירא חטא מכל מי שהיה לפניו, וכי צריך לענות על זה וכי יש גאוה יותר גדול מזה! ועל כן לבי מהסס שכל הסיפור לא היה ולא נברא! אבל סו"ס כך מספרים, ואולי יש לתרץ שזה רק קשיא ששאלו ולא שזהו עם כל הדיוקים! וכאילו טען לו אחיו, שאתה חושב שאתה ירא א' כל כך וירא חטא ותראה שהסכמת לאכול מעץ הדעת וא"כ אתה לא כל כך גדול וגבוה וירא חטא וכדומה? אולי זהו בערך כוונת הסיפור ועיין? ועכ"פ יהיה מה שיהיה כך מספרים],

וענהו הר' ר' אלימלך, לפי שהנחש הסיתם לאכול מעץ הדעת בטענה שעי"ז יהיו כמו הא' בונה עולמות וכמש"ש ברש"י ז"ל, והכניס בלבו דעות כוזבות כאלו, על כן הסכמתי בדעתי שיותר טוב לתת לו לאכול מעץ הדעת שיראה שכל זה אינו רק דמיון שוא וכולו בכל מכל כל אינו רק שקר אחד גדול וגמור! ממה שיחשוב תמיד שאם הייתי אוכל הייתי כמו הא' ח"ו!

[וגם זה ל"ה כל כך, וכי לא היה לו עצה אחרת ממה להוכיחו ולהסבירו שלא על ידי אכילת העץ שבן לילה היה ולפני זה בכלל לא היה, שלא מזה נעשים בונה עולמות! וגם זה קשה לי על כל הסיפור הזה! וכי זה תירוץ לעבור עבירות! ח"ו! ואם כן יכול כל אחד להמציא סיפורים למה לעבור על כמעט כל העבירות של כל התורה כולה ח"ו ויש כבר היום כמה וכמה מיני תירוצים כאלו שמעתי מחרדים ות"ח שעל כן לא מקיים הרבה מצות וחיובים של התורה שזה לא יהרג ואל יעבור ולקיים המצוה בזמנינו זהו כמו שיהרג על זה! ואינו חייב להרוג את עצמו על קיום דבר ה'!

[אע"פ שלענ"ד הוא לא צודק בזה, לפי שכן יש חיוב מסירת נפש על כל מצוה ומצוה כשהמצוה היא בסכנה של קיום ואין לך שעת השמד גדול מזה שאנו בנ"י אומרים שלא צריכים לקיים המצוות! וכן יש חיוב גמור של מסירת נפש על קידוש השי"ת לקיים החיוב והמצוה! ועוד מי אומר שזה נקרא להרוג את עצמו וכבר פטר את עצמו מקיום המצוה! וענה לי הרב שזה יותר מחומש מנכסיו ול"צ להוציא יותר מחומש של נכסיו לקיום המצוה! וגם זה לא אמת, שזה לא עולה לו שום כסף ומה שיש צער נפשי ובושות לקיים המצוה זה לא אומר שהוא פטור מלקיים המצוה, כשיש לו מזה צער וכמו אחד שיאמר קשה לי לשבת בסוכה שהיא ז' על ז' טפחים, ועל כן אני פטור מלקיים המצוה! או קשה לי לשבת בסוכה או לישן בסוכה ונוח לי יותר לישן בבית על מטתי הרגיל בכל ימות השנה, ועל כן אני פטור מלישן בסוכה! ועיין?],

או שאם יקיים המצוה יהיה ללעג ולקלס בעין כל מכיריו ולא יכול לחתן בניו ובנותיו וזה חיוב ומצוה חשובה יותר מזה, ועל כן דוחה הוא מלקיים החיוב שחייבתו התורה עבור חשבון כזה! ובין זה לזה נשאר קיום התורה כמו מת מצוה שאין לא עוסקים! ומוטל בבזיון עולם!  וכמעט שלית מאן שאיכפת לו מכל זה! ויש הרבה שטוענים:  אצלינו לא הקפידו על מצוה זו לקיימה! וגמרנו עם כל הקשיא'ז שיש לך עלי!  למה אני לא מקיים זה וזה וזה וזה! תירוץ אחד על כל הקשיא'ז! אצלינו לא נהגו כן! ואנו הולכים בדרך של אבותינו ז"ל! וכדומה, ובכלל לא מענין אותו אם יש הבדל בין זמן אבותיו לבין זמנינו בענין יכולת לקיים המצוה, מזה הוא מעלים עין ולא איכפת לו מכל זה! כמו שרב א' ענה לי על זה שא"ל שיש חשש איסור חדש ונמצא שאוכלים כל החורף כל אחד ואחד כמה רבבות של איסורי תורה ממש! ודאי איסור תורה ממש! ובסך הכל מליוני לאווים של התורה עוברים עליה במשך חדשי החורף שם בארה"ב! אולי היום כבר לא כל כך! ואמרתי אז שבטלפון אחד יכול לבטל כל העבירות הללו שיגידו שאין אנו חפיצים בקמח של הקיץ! ורק מקמח של חורף שבזה אין חשש של איסור תורה של חדש! ואחר כך א"ל הרב, הרי כל זה אינו נוגע למעשה!  שזה רק כעין לפילפול בעלמא! ועל כן אין אני חייב לשום על זה זמני היקר לי כל כך! לעיין בכל מה שאתה טוען כעין זה ענה לי רב אחד ירא א' גדול! ות"ח! וכעין טענה כזו ענה לי רב אחר גדול ומפורסם: "שלדעתי אין שום חשש של חדש בארה"ב"! ומזה התיר כל המליוני עבירות שאחינו בנ"י עוברים בכל שנה ושנה! בדמיון כזב כזה שבכלל לא יודע מה הולך שם בארה"ב! ואומר דעות מהבטן שלו, ומזה נפסק ההלכה לכל הדורות! שטותים כאלה יש בינינו ר"ל! הי"ו! לך תרים טלפון אחד לזה ולזה, וכבר תדע אם יש חדש בארה"ב או לא! אלפים ורבבות מבנ"י יודעים בדיוק כל פרט ופרט מתי זה כבר חדש ואסור לאכלו ומתי זה עדיין מותר! והוא מסתימת לבו פסק שאין בכלל חדש בארה"ב! והוא רב גדול! רב כזה צריך ללכת לטיפול שורש! לענ"ד! הוא לא נורמלי! הוא ירא א' גדול ות"ח גדול! והיאך זה שהוא גם טיפש גדול כזה! היאך זה הולך יחד זה עם זה! ועיין?].

ולפי הנ"ל יוצא שעי"ז שאכל מעץ הדעת התיישב לאדם הראשון הלימוד בלבו שהוא אינו לא כלום, רק עפר בעלמא,  ומעפר היה ולעפר יחזור! ונמצא שכמו ששייך מדת הענוה ליום ו' כנ"ל, כמו כן שייך המדה של: "מתיישב לבו בתלמודו",  ליום ו', וגם  שעי"ז שאכל אדם הראשון מעץ הדעת,  נכנע לפני הקב"ה ושב בתשובה שלימה, וראה היאך שטעה טעות גדולה ומרה וקילקל לכל הבריאה כולה! וכמ"ש הרמב"ם שדרך של בעלי תשובה להיות נכנעים לפני הקב"ה כל ימיהם! וכמ"ש:  "וחטאתי נגדי תמיד"!

 

מ"ב – "שואל ומשיב", י"ל ששייך לשבת, לפי שבשבת באים כולם לדרשה של הרב, וכמ"ש בש"ס כו"כ פעמים, ויש שם ריבוי של כל הלומדים וכל בני העיר, וכולם שואלים מה שיש להם לשאול והרב עונה להם, ובני היקר א"ש ני"ו  א"ל שי"ל עוד, לפי שאחז"ל [ירושלמי שבת פט"ו, ה"ג], "בקושי התירו לומר שלום בשבת", ושואל ומשיב י"ל גם על שואל בשלום חברו ומשיבו שלום וענין זה ייחדו חז"ל לשבת, וכעין זה כתבתי לסימן על כל הסדר של כל הדברים ששייכים ליום השבת ע"ש.

מ"ג – "שומע ומוסיף" י"ל ששייך ליום א' לפי שאתמול בשבת למד הרבה שעושהו כמעט כולו תורה, אבל בחול לא יכול ללמוד כל כך, לפי שהוא טרוד על מזונו ופרנסתו, ועכ"פ יהיה: "מוסיף בלימודו", שילמד קצת יותר ממה שיכול, או ר"ל שממה שלמד בשבת, שיוסיף עכ"פ קצת ללמוד, וכך במשך כל ימות השבוע, שבבוא יום השבת הבא, לא יהיה הלימוד אצלו כדבר זר וקשה, שלא יכול להבינו או ללמדו.

וכן י"ל שכל מה שנתעלה בדרגתו בשבת שעבר, לא יחשוב שבבואו ימות החול יש לו לחזור למדרגתו הקדומה, וככה יצא שבכל פעם יצטרך בשבת להתעלות מחדש, ובכל ימות החול יחזור למה שהיה, ונמצא שלא עלה למעלות גבוהות יותר בעבודת השי"ת, והעצה שיראה בבוא ימות החול, שלא יפול ממדרגתו שהיה בו בשבת, אדרבא יראה עכ"פ קצת להוסיף, והגם שלא יכול להרבות הרבה כמו שיכול בשבת, מ"מ אם יוסיף עכ"פ רק קצת, וכך בכל יום יוסיף קצת, נמצא שבשבת הבאה יהיה כבר בדרגה הרבה יותר גבוה ממה שהיה בשבת שעבר, וכך בכל שבת ושבת יעלה מעלה מעלה,  והבן.

מ"ד – "לומד על מנת ללמד" יש לפרש ששייך ליום ב' לפי שביום ב' עשה הקב"ה הרקיע להבדיל בין מים למים, והיה עדיין חסר במלאכת המים, אשר על כן לא נזכר ביום ב' כי טוב, לפי שעל דבר שלא נגמר לא נאמר כי טוב, ולמה לא גמר הקב"ה מלאכת המים ביום ב'? ויש לומר לפי שעניין זה של: "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", שזה מה שהיה עדיין חסר לגמר מלאכת המים, מורה ומרמז ומלמד על זה: שמלמד תורה לאחרים, שהרי אחר שקוו המים אל מקום אחד ונראה היבשה אז התחילו ענין הזה של: "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא", והיינו שיש נהרות בכל העולם, והמים הולכים החוצה מהים, להתפזר בשטח של כל הארץ, כל נהר ונחל כפי שבילו, וזה כמו רב שמלמד תורה לרבים שאין מים אלא תורה, וכתוב: "יפוצו מעיינותיך חוצה"! והנה אחז"ל במסכת אבות פ"ד, מ"ו, שהלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, ופירש שם הרבינו יונה שח"ו לומר שזה לומד רק ע"מ ללמד ולא לקיים ח"ו! שלאיש כזה אין מספיקים לו  ללמוד, רק יש הבדל בין א' שלומד בעיקר ע"מ ללמד, שממהר ורוצה לגמור העניין שלומד, כדי  שידע מה להגיד לתלמידיו, ודאי כוונתו גם לקיים מה שלמד, אבל לא חוקר ומעיין הרבה בכל דבר אולי באמת זה לא כל כך נכון, ע"ש דבריו הקדושים ז"ל,  ועל כן יש לפרש שהקב"ה לא גמר מלאכת המים ביום שני, כיון שיום ג' מסמל העניין של ללמוד ע"מ לעשות, וכמ"ש אחר אות  זה, שלא יהיה ח"ו פירוד בין הלומד ע"מ ללמד, לבין הלומד ע"מ לעשות, ללמדינו שכולם לומדים ע"מ לעשות, ורק הלומד  ע"מ לעשות, זה לימוד ששייך לקניין התורה הקדושה! וכנ"ל מהרי"ו זצ"ל, ועל כן הגם שבפועל לא נגמרה מלאכת המים ביום ב', מ"מ שייך הגמר ההוא ליום ב', ועל כן נאמרה פעמיים כי טוב ביום ג', אחד לגמר מלאכת המים שהתחיל בו ביום ב' וגמרו ביום ג', וכאילו שזהו הגמר למלאכת היום ב', וע"כ שייך ליום ב' העניין של: "לומד על מנת ללמד"!

מ"ה – "הלומד על מנת לעשות", י"ל ששייך ליום ג' לפי שביום ג' נשאו הדשאים ק"ו בעצמם ולמדו ממה שאמר הקב"ה להם ולאילנות, וביחד יצא הלימוד של הק"ו שיש להם לעשות מעשה, גם מה שהקב"ה לא אמר להם לעשותו, והם למדו על מנת לעשות, ועשו מה שטוב בעיני הקב"ה לעשות ועל זה נאמר: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" שרו של עולם אמר כן לשבח של הקב"ה ששמח בזה שלמדו הדשאים הק"ו, ולמדו ע"מ לעשות הטוב והישר בעיני השי"ת.

ור"ל שעל כן גמר הקב"ה מלאכת המים ביום ג' שמלאכת המים של יום ג' הייתה: "שיקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", שזה ששייך לסמל של: "הלומד על מנת ללמד", ויום ג' מסמל זה: "שלומד על מנת לעשות", ואחז"ל: "הלומד ע"מ ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד ע"מ לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות", [אבות פ"ד, מ"ו], וכתב שם הרבינו יונה זצ"ל לפי שהכל בכלל המעשה שזהו העיקר! ע"ש דבריו הקדושים ז"ל! ויש לומר שעל כן גמר הקב"ה מלאכת המים ביום ג' ללמדינו, שהלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות!

מ"ו – "המחכים את רבו", י"ל ששייך ליום ד' לפי שביום ד' היתה הדין ודברים של הלבנה עם הקב"ה וכאילו נראית שהקב"ה הודה לדבריה של הלבנה, שאמרה: "שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", עד שהקב"ה אמר הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח!   ופעם ר"ל שכל זה עשה הקב"ה לטובתן של ישראל! שיזכו לכפרה וכמו שאומרים בתפלת מוסף של ר"ח זמן כפרה לכל תולדותם!  שר"ח הוא מיוחד זמן כפרה, ויש לומר טעם על זה, למה זה כך? לפי שאם כביכול הקב"ה אומר: "הביאו עלי כפרה"! כ"ש שיש להקב"ה למחול לכל בנ"י לכל חטאותם וזה מה שהקב"ה רצה שיהיה, ועל כן עשה שיהיה כן, ועכ"פ שייך ליום ד' ענין של: "המחכים את רבו".

מ"ז – "המכוון את שמועתו" י"ל ששייך ליום ה' לפי שביום ה' נבראו העופות, ואחז"ל [במסכת חולין דף ס"ג:], על הראה והאיה והדיה שכולם הם רק מין אחד ולמה קרא אותן הקרא בכל השמות הללו? כדי שלא יבוא אחד ויאמר שזה נקרא איה, והתורה אסרה רק דיה, וכדומה, ועל כן קרא הקב"ה בתוה"ק כל השמות שיש לו, כדי לכוון השמועה, שלא יהיה מקום לטעות שלא יטעו בחשבם שזה מין אחר וכשר, וע"כ ר"ל ששייך ליום ה' המכוון את שמועתו.

מ"ח – "האומר דבר בשם אומרו" י"ל ששייך ליום ו' לפי שחוה הוסיפה על הציווי ואמרה שגם לנגוע בעץ הדעת אסר הקב"ה עליהם, ובזה הטעה אותה הנחש, לומר לה: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה"! ואם היתה חוה יודעת ולחלק לומר שזהו מה שהקב"ה אמר, וזהו מה שהוספתי מעצמי, לעשות גדר לא לבוא לאיסור, אז לא הייתה חוטאת, ולא היה באים כל המוות וכל הצרות לכל בני העולם, ואין לך גאולה גדולה מזה! רק לא זכינו עד עכשיו לזה, ובעזהשי"ת במהרה בימינו ממש נזכה שיתוקן כל החטאים, ושנזכה להגאו"ש ב"ב,  ויבולע המוות לנצח, ויקימו כל המתים של בנ"י לתחיה, ונזכה לאכול שם בבית המקדש, [שיבנה במהרה בימינו, על ידי משיח צדקינו, או שיפול מהשמים, או שיבנו אותה הצדיקים של דורינו, והיאך שרק יהיה], מן הזבחים ומן הפסחים, לפי שבניסן עתידן להיגאל,  ושנזכה במהרה כולנו כל בנ"י לכל הברכות של כל התורה לנו ולכל בנ"י עד עולם בב"א!

רציתי להוסיף סימן על כל יום בנפרד לזכור הסדר של המשנה הן מה ששייך לכל יום ויום והן מה ששייך לכל שבוע ושבוע ויה"ר מלפני אשב"ש שאצליח לסדרו באופן טוב:                        סימן א'

א' תלמוד, ב' טהרה, ג' מיעוט שינה, ד' לב טוב,  ה' אהוב, ו' לא מגיס לבו בתלמודו, ז' שומע ומוסיף.

והנה אל"ף הוא מלשון לימוד ויש היום הלשון: "תלמוד תורה", שהילד דבר הראשון  שעושה הוא ללכת לתלמוד תורה! וזהו האל"ף של הלימוד!  וזה דומה קצת להמלה: "טהרה" בביטוי של היום, והטהרה לא תבוא בלב פנוי מחכמה, לפי שאז מתגבר בלבו יצה"ר של העריות שזהו ההיפוך של: "טהרה"! וכמ"ש ברמב"ם ז"ל שזה יבוא מריבוי השינה, של"צ לישן ולבו פנוי אז מחכמה, ועל ידי: "מיעוט שינה", יהיה לו: "לב טוב", היפוך הלב פנוי מחכמה, שזהו ה"אהוב" שהוא מרמז על "האור" שהם אותם אותיות, שזהו ביום א' שבו כלול כל מה שהיה בכל השבוע דוגמת הלב, שלב טוב כולל כל שאר מדות טובות, וכמש"א חז"ל שבכלל דבריו, [שזהו הלב טוב], דבריכם. וכדי שלבו ישפיע לכל מידותיו לטוב, צריך ללמוד באופן כזה שלא יתגאה לבו בתלמודו, ואז יהיה "שומע ומוסיף", לפי שרק על הלולב מברכים, על נטילת לולב, ולא על האתרוג, אע"פ שהאתרוג מסמל לזה שגדול בתורה ובמעשים טובים והוא המושלם ביותר מכל שאר המינים, של הד' מינים, ועכ"ז לא מזכירים האתרוג בברכה רק הלולב? ולולב מסמל רק על תורה? לפי שרק על ידי תורה יבוא להיות צדיק שעל זה מרומז האתרוג, ולולב הוא אותיות לו לב, שרק אם לומד בלב טוב יבוא לכל טוב בשאר המידות והמצוות, והבן הסימן.

סימן ב'

א' שמיעת האוזן, ב' שימוש חכמים, ג' מיעוט סחורה, ד' אמונת חכמים, ה' אוהב את המקום, ו' אינו שמח בהוראה, ז' לומד על מנת ללמד.

הנה ביום ב', ראינו שמים התחתונים בכו שרוצים להיות קמי מלכא ולא רצו ההפרדה של: "יהי רקיע", והיינו שנוח לו לא להרוויח כל הרוויחם שיש לו מבריאת העולם, רק כדי לא לחטוא חלילה וחלילה! וכמו כן ביום ב' ברא ה' הגיהינום, ומי שרוצה להינצל מגיהינום, אחז"ל שימנע מלדבר או לשמוע לשון הרע, וע"כ יש לו להתחבר עם צדיקים לשמוע תורתם ולהתרחק מחברת רשעים ששם מדברים לשון הרע ולפעמים עבור זה הוא כשחוק בעיניהם ולא ירצו לסחור עמו, ולקחתו לשותף במסחרם, וכדומה כמה הפסדים שיכול לבוא לו מזה וכמ"ש בספר חפץ חיים כל זה, וחייב להפסיד הרווח שמדמיין שיהיה לו עי"ז, וזהו שמיעת האוזן לא לשמוע לשה"ר והולך אל חכמים יחכם וזהו שימוש חכמים, והגם שעי"ז י"ל מיעוט סחורה מ"מ י"ל אמונת חכמים, שהם ילכו לגיהינום, והוא לגן עדן, וע"כ אוהב את המקום שהיינו הקב"ה! שלא איכפת ליה שקוראים אותו שוטה ופתי ומתרחקים ממנו, לפי שיש לו אוהב טוב שזהו הקב"ה! וגם מרמז על זה שאמר החזו"א זצ"ל שא"ל למה מר יושב בחושך? לפי שלא היה לו חשמל בשבת, וישב בחושך כשהיה פעם באיזה מקום בשבת, וענה החזו"א זצ"ל, "אני יושב באור! אתם יושבים בחושך"! וזהו "אוהב את המקום" שמקומו שבחר לעצמו נוח לו ומוצא חן בעיניו! ולפי שמתרחק מכל מיני לשה"ר אינו רוצה להיות רב, לפי  שלא רוצה להכניס עצמו לניסיון של שמיעה ודיבור לשון הרע! כל הלשה"ר'ז  של כל בני העיר! וקשה לעמוד בניסיון הזה, אבל "צדק תדברון" שבד"ת כן מרבה לדבר ולא רק שלומד לעצמו בקול אלא גם מלמד תורה לרבים! שנאמר: "צדק תדברון", וכמש"א חז"ל, [חולין פ"ט.], והבן                        סימן ג'

א'  עריכת שפתים, ב' דקדוק חברים, ג' מיעוט שיחה, ד' קבלת היסורין, ה' אוהב את הבריות, ו' נושא בעול עם חברו, ז' לומד על מנת לעשות.

והנה מי שנזהר לא לדבר לשה"ר יש לו לערוך מקודם מה והיאך ידבר, שלא יהיה לשה"ר, וגם לקבל העצות על זה, והיינו עריכת שפתים, ודקדוק הברים שמתחלף אות ה' באות ח',  וגם י"ל חברים שמדייק לטובת חברו, ולא ידבר עליו לשה"ר! שעל חבר טוב לא ידבר לשה"ר, וכן "מיעוט שיחה" שלא יבוא לדבר לשה"ר, ולפעמים היצר חזק מאוד אצלו לדבר לשה"ר, וצריך לקבל על עצמו יהיה מה שיהיה ואני לא אדבר לשה"ר! וזה ממש כמו יסורים קשים, ועל כן זוכה עבור זה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול להשיג, ולפי שאנחנו ביום הג' יש לנו עכשיו ג' עצות שעי"ז ישמור את עצמו מלדבר לשה"ר! לפי סדר של א'ב'ג':  א'- א'והב את הבריות,   ב'- נושא ב'עול עם חברו,  ג'- שלומד ע"מ לעשות, שלומד טוב ההלכות של לשה"ר כמו בספר חפץ חיים,  "ועל מנת לעשות", וזהו כבר החלק  הג' של הלימוד, לפי שקודם לומד לעצמו, ואח"כ לאחרים, ואח"כ זוכה למעשה בשלימות! ששלימות הלימוד בא מהתלמידים, שמהם לומד יותר מהכל! וכמש"א חז"ל: "שהלומד על מנת לעשות! מספיקין בידו ללמוד, וללמד, לשמור ולעשות!

[הנה תראה שסימן ב' נגד יום ב', שלא רצה להיברא שזהו כל הדברים שמרחק האדם מלשון הרע בכלל, וסימן ג' נגד יום ג', שכן רצתה לעשות קונה ולהיברא, ועשתה נחת רוח להקב"ה שיצאו למינהו: "וישמח ה' במעשיו" כתוב על זה, ועל כן בסימן ג' מדבר כבר ממה שכבר כן מדבר, וזהיר בלשונו מה והיאך לדבר! ועל כן בהבריאה ביום ג' יש שני הפיכים, א' שעשתה נח"ר להקב"ה, וכנ"ל, שנית שחטאה שלא עשתה עץ פרי", רק: "עץ עושה פרי", וזהו כעין שאחז"ל: "טוב שלא נברא, ועכשיו שנברא ימשמש במעשיו, ויפשפש במעשיו"].                    סימן ד'

א' בינת הלב, ב' פלפול התלמידים, ג' מיעוט שחוק, ד' המכיר את מקומו, ה' אוהב את הצדקות, ו' מכריעו לכף זכות, ז' המחכים את רבו.

ראשית כל תראה שכל אלו הדברים תלויים בלב והבנה ושכל, והנה עיקר שלימות ותכלית הלימוד בא על ידי בירור הצדדים ועיון הטוב, ומקודם צריך להבין טוב לעצמו מה שמשיג, שזהו: "בינת הלב", ואח"כ יכול: "לפלפל עם אחרים", ואז צריך להיזהר: "לא לעשות שחוק" מזה שאומר לא לעניין! וזה בא ממה: "שמכיר את מקומו", ולא יתגאה ולא ישחק מאחרים, וצריך להיות כוונתו לברר האמת, ולא ליישב מה שהוא אמר, ואע"פ שזה לא נכון, וזהו "אוהב את הצדקות", ואז מכריע לפעמים לצד של השני שזה: "מכריעו לכף זכות", ואז רבו נהנה מתלמידיו,  שלומדים לברר האמת! ושומעים כל אחד מהשני ועי"ז: "מחכים את רבו" וכמש"א שמתלמידיו למד יותר מכולם! והבן.

סימן ה'

א' אימה ויראה, ב' ישוב, ג' מיעוט תענוג, ד' שמח בחלקו, ה' אוהב את התוכחות, ו' מעמידו על האמת ועל השלום, ז' המכוון את שמועתו.

ביום ה' ברא ה' הדגים והעופות, ויש לפרש לפי מה שרש"י פירש שעל כן יש ברכה ביום ה', לפי שצדים ואוכלים אותם, וצריכים לברכה מהקב"ה שיתקיימו וירבו, וא"כ יש: "אימה ויראה", ממה שצדים והורגים אותם, וע"כ יש ברכה מה' ויש: "ישוב", ונכון שיש: "מיעוט תענוג", לפי שצדים והורגים אותם, מ"מ: "שמח בחלקו", ממה שיש וממה שנשאר בחיים, ומהטעם שהוא: "אוהב את התוכחות", זה שצדים אותם והורגים מהם, שזהו כמו תוכחה ועונש כאילו, וכל זה לפי: "שמעמידו על האמת ועל השלום", והיינו כמו שאחז"ל, שלא יכול הצייד לצוד העוף, רק אחר שנגזר על העוף מן השמים שיהיה ניצוד! וזהו: "שמכוון את שמועתו"! שכל דבר בא במכוון מן השמים! ועל כן שמח בחלקו  ולא מתרעם שיודע שהכל מן השמים ולטובה!

סימן ו'

א' ענוה, ב' מקרא, ג' מיעוט דרך ארץ, ד' עושה סייג לדבריו, ה' אוהב את המישרים, ו' מתיישב לבו בתלמודו, ז' האומר דבר בשם אומרו.

י"ל לפי שיש אות א' קטנה על המלה: "ויקרא" בתחילת חומש ויקרא, ולא יודעים למה? רק אחר שכתוב בתורה שמשה רבינו היה עניו מכל האדם, יודעים לפרש שזהו מענוותנותו של משה רבינו ע"ה, ומנין יודעים שמשה רבינו היה עניו? מזה שצפורה אמרה למרים, ומרים לאהרון שמשה פירש מאשתו, שזהו: "מיעוט דרך ארץ",  וע"כ נודע כל זה,  וגם זה שמשה רבינו: "עשה סייג לדבריו", ופירש מהאשה לגמרי, ובאמת משה רבינו היה: "אוהב את המישרים", וכל הטעות היה שהם חשבו, שמשה רבינו שווה לשאר נביאים, ואחר שהקב"ה הודיע להם טעותם: "התיישבו לבם בתלמודם", שהבינו שמשה לא טעה בזה, והוא למעלה מכל הנביאים, ומ"ר כן: "אוהב את המישרים", וכל זה בא ממה שמרים אמרה לאהרון מה שצפורה אמרה לה והיינו: "האומר דבר בשם אומרו".

או י"ל אוהב את המישרים, על מרים ואהרן שמתחלה חשבו שהם צודקים והם בזה "אוהב את המישרים", ולבסוף נודע להם טעותם ובאו "להתיישב בתלמודו", עי"ז שנודע לו שטעה בטענתו וכו',

סימן ז'

א' שמחה, ב' משנה, ג' ארך אפים, ד' אינו מחזיק טובה לעצמו, ה' מתרחק מן הכבוד, ו' שואל ומשיב.

י"ל לפי מה שכתוב שבכל מקום שיש "שמחה יתירה" כמו בשבת ויו"ט וחתונה וכדומה אז יש יצר הרע במיוחד להביאו לידי אש הכעס! וצריך להיזהר מאוד מזה, ורמזו ז"ל על זה מה שכתוב בשבת: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"! [שמות ל"ה, ג], וע"כ יש עצה שלא יכעס ולא יריב עם חברו שייתן לו ממה שיש לו, לפי: "שגדולה לגימה שמקרבת לבו של אדם" לאהוב חברו, ולא יריבו זה עם זה, ולא יבוא לכעס! וכל זה בתנאי שכוונתו לטובה, אבל אם כוונתו בשביל כבודו, אז ממש יבוא מזה ההיפוך לגמרי! וכמו בקרח שנתן לגימה לאנשים, ומזה באו לחלוק על משה רבינו ועשו מריבה ומחלוקת וכעס בלי סוף! וכן זה סתם עצה טובה לעצמו לא לבוא לכעס, ע"י: "שיתרחק מן הכבוד", שהרבה מריבות וכעס באים מזה שמחפש שיכבדוהו, וכמו כן יש עצה שלא יהיה סגור בתוך תוכו, ולא מדבר כלום עם חברו! רק שישאל בשלומו וישיב שלום לחברו וזהו: "שואל ומשיב", ואז יראה שאין על מה לכעוס כל כך!

סימנים על השבועות:

ורציתי גם לסמן ולחבר כל שבוע לאיזה ענין שיועיל ג"כ קצת לזיכרון, ובשבוע א' י"ל הסימן שכתבנו בהתחלה של כל יום, שקל לזכור הסדר השבוע, של שבוע אחד, וכמו שכתבנו למעלה בתחילת הסימנים עם ההסבר לכל דבר כמו שכתב שם, והיינו תלמוד ליום א', ושמיעת האוזן ליום ב', עריכת שפתים ליום ג', בינת הלב ליום ד', אימה ויראה ליום ה', ענוה ליום ו', ושמחה ליום שבת.

ולשבוע ב' ק"ק לי לסמנו, ואולי י"ל בב' אופנים, א' שיום ב' רצה הטהרה וע"כ לא רצה ההבדלה של הרקיע, וע"כ מתחיל  שבוע הב' עם טהרה, ויש טהרה של תתק"ס, שיש שיטה שבריה בטילה בתתק"ס, והמילים: "שימוש, דקדוק, פלפול", עולים למניין 1096, שזה יותר מ960 במספר של 136, שעל זה יש הר"ת של שאר המילים בסדרה, שעולים למניין של 111, ונשאר הפרש של 25, ועם כל האותיות שיש בלי הר"ת שכבר חשבנו אותם יש 24, אותיות ועם הכולל זהו כמניין 25, וכאילו אומר לך הסדר השבועי שיש טהרה, ע"י כל זה שעולה כמניין תתק"ס, על ידי מין פלפול כזה!

או י"ל שעצם הזהירות להבדיל בין רב, לחבר, ותלמיד, שלכל א' יש מדה מסוימת משלו, שצריך להיזהר מאוד בכבוד רבו! וע"כ שם חשב שימוש חכמים, ועם חברו יכול קצת לדקדק עמו יותר, וכעין שאחז "ל: [אבות פ"ד מי"ב], "ר' אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים", ועם תלמידיו יכול להתפלפל כל צרכו, שהוראה זו מכניס הטהרה בלבו, לעניין טהרת המידות, וכן זה שמים התחתונים רצו להיות קמי מלכא, ואחז"ל שהלומד תורה  שכינה כנגדו, וע"כ במקרא ומשנה הוא קמי מלכא! והמלה: "ישוב", שחשב לפני מקרא ומשנה, י"ל שבא לעורר על השראת השכינה שכתוב אצל אברהם אבינו, שהקב"ה התגלה אליו, וכמ"ש בתחילת פ' וירא, "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא: "יושב" פתח האוהל" וגו' ופרש"י שם "ישב" כתיב, שרצה אברהם לעמוד לכבוד השכינה, והקב"ה א"ל להישאר לשבת, ושזה סימן לבניו שהא' נצב בעדת א-ל, שהשכינה שורה בבתי הדינים של בנ"י, וא"כ י"ל כן גם לעניין המקרא והמשנה, שהלומד הרי שכינה כנגדו, וכאילו שהשכינה לומד עמו! ועל זה בא הרמז של המלה: "ישוב", כאילו כתוב יושב שמזכיר ה'ישב של אאע"ה הנ"ל.

ויש לסכם הסימן והסדר של שבוע ב', שכאילו ממה שביום א' מזכיר: "טהרה", זה גרר אח"כ כל השאר, דוגמת זה שביום א' נברא הכל ורק יצאו אח"כ כל דבר ביומו. וגם י"ל כמו ביום ב' היה ענין מיוחד של: "טהרה" שע"כ לא רצו מים התחתונים כל הבריאה שהשתוקקו להיות קרוב לפני הקב"ה בלי שום חטא ועוון וזהו מקור לכל מה שנמשך אח"ז במשך השבוע וכמו שנתבאר,  ועיין?

והנה יש לראות שבשבוע  ג' הכל הולך עם: "מיעוט", מיעוט שינה, מיעוט סחורה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט דרך ארץ, וגם: "ארך אפים", הוא: "מיעוט כעס", רק בכעס צריך לא לכעוס בכלל, ע"כ ל"א מיעוט כעס אלא: "ארך אפים", כדי שלא יכעס בכלל!

והנה י"ל שיש כאן סדר מסוים: שמקודם מעורר על "מיעוט שינה" שיש לזה צורך לחיותו ובריאתו, ועכ"ז יש למעט בשינה,  כ"ש "בסחורה" שגם זה אע"פ שיש לו צורך גדול לפרנסתו, מ"מ אינו ממש צער הגוף, כמו השינה, ועכ"ז צריך למעט בשינה, כדי ללמוד תורה,  כמו כן, וכ"ש, בסחורה שי"ל למעט בסחורה, כדי ללמוד תורה,  ואח"כ בא לומר למעט בשיחה, שבדרך כלל אין בזה כל כך צורך, וכ"ש למעט "בשחוק" שחוץ שאין לזה  צורך בכלל, הרי יש לו כבר גם סרך של עבירה! ח"ו! שהרי: "שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה" ח"ו! [אבות ג, י"ג], וליצנות אחת דוחה מאה תוכחות! ואח"ז "מיעוט תענוג" שעל פי רוב התענוגים הם מזיקים לבריאות, וכ"ש ה"דרך ארץ" שמאוד מזיק לבריאות! ועוד כ"ש למעט בכעס עד כדי שלא יכעס כלל! שע"כ נקט ארך אפים ול"א מיעוט כעס כדי שלא יכעס בכלל, שזה כבר חמור מאוד וכמש"א חז"ל על זה בגנות הכעס.

וגם כאן על ידי המיעוט שינה שזכר ביום א' שזה כבר כולל כל המיעוטים של כל ימות השבוע, שמלימוד של ק"ו וכ"ש יש ללמוד כל המיעוטים, אם היה לנו השכל הנכונה, וכנ"ל, וכמו שהיה כלול ביום א', כל המעשה בראשית, ואח"כ רק יצאו כל דבר ביומו,   שגדר של מיעוט שינה, זה הכי פחות חשוב מכולם שיש לחייבו למעט בהם, ועכ"ז חייב למעט בשינה, כ"ש בכל השאר. ועיין?

ובשבוע  ד' וכן ביום ד', מתחיל עם "הלב" שהלב הוא האמצע של הגוף, וכמו כן יום ד' הוא האמצע הוא האמצע של השבוע, וכן כל מה שיש כאן ברמז ליום ד', ובשבוע ד', הם תלויים בלב. נכון שיש עוד כמה שבועות שתלוי בלב, כמו שבוע ה' שכל אהבה תלויה בלב, מ"מ שם הכל ענין א' של אהבה, וזהו הקשר שיש לשבוע ה', וכן בשבוע ו', כמעט הכל תלוי בלב, אבל שם יש גם בלשון שלילי, מה לא טוב, וכן י"ל ששם בשבוע ו', יש מעלת הענווה: "שהיא מדה טובה מכל המידות טובות", אבל ביום ד' ושבוע ד', הם דברים של חיובי עם הלב, חוץ מדבר אחד של: "אינו מחזיק טובה לעצמו". אולי י"ל סימן לזכור הסדר של יום ד' עי"ז:

הרי כתבנו שיום א' מרמז על: "לב טוב", לפי שהלב משפיע חיים לכל הגוף, וכל הבריאה נבראה כולה כבר ביום א', והכל היה כבר כלול בו, וכמו: "לב טוב", שכולל כל שאר מדות טובות, וכמש"א חז"ל: "שבכלל דבריו דבריכם", [אבות פ"ב, מ"ט], ואחז"ל במדרש רבא בבראשית פרשה ס"ה על יקים איש צרורות שהיה רשע וכופר בעיקר! והיה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר, והוליכו את ר' יוסי בן יועזר להריגה, והוא יקים, רוכב על ידו, על סוס נהדר, ואמר לדודו תראה הסוס שאדוני נתן לי לרכוב עליו, ותראה הסוס שאדון שלך נתן לך! שהיה רשע וצחק מדודו הרב שמוליכים אותו להריגה! והוא עושה חיים טובים! על זה שאינו שומר תורה ומצוות, ודודו הרב הורגים אותו לפי ששמר התורה! ענה לו דודו ר' יוסי בן יועזר: "אם לעוברי רצונו כך! לעושי רצונו על אחת כמה וכמה"! א"ל יקים איש צרורות, וכי יש עוד אחד בעולם שעשה רצונו יותר ממך! ותראה מה עלה בידך! ענה לו ר' יוסי בן יועזר: "אם לעושי רצונו כך! לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה"!  נכנסו הדברים הללו לתוכו כארס של נחש! ושב בתשובה שלימה, וקבל על עצמו ד' מיתות ב"ד וכמש"ש,  ונמנם ר' יוסי בן יועזר וראה היאך שבן אחותו מוליכים אותו לגן עדן לעולם הבא, וענה אז ר' יוסי בן יועזר, ואמר: "שבשעה קלה הקדימני זה לעולם הבא"! וכתב על זה הרבינו יונה במסכת אבות פ"ד מי"ז,  ששעת המיתה זהו העיקר שדנים אז האדם, ואם זכה בשעה ההוא זוכה לחיי נצח ע"ש, ועל זה ר"ל הסימן: שהיה לר' יוסי בן יועזר ה"לב טוב" של התורה הקדושה! שמזה בא כל הטובות שבעולם, ועל כן זכה בן אחותו בשעה האחרונה לחייו על ידי זה ל"אמונת חכמים", ואז: "קבל על עצמו יסורין", ורק אז היה: "מכיר את מקומו" באמת! לפי שלפני זה חשב שמקומו במקום אחר לגמרי וטעה בגדול מהו מקומו! ואז היה: "שמח בחלקו", שזכה לחלקו בעולם הבא, וכמו שאחז"ל: "כל ישראל יש להם  חלק לעולם הבא", [סנהדרין צ.], וכל זה בא ממה שר' יוסי בן יועזר: "עשה סייג לדבריו", של בן אחותו, כשא"ל: "תראה הסוס שאדוני מרכיב אותי בו, ותראה סוס שלך שאדונך מרכיב אותך עליו"! וכל זה בא מה"לב טוב" של ר' יוסי בן יועזר שעל כן: "לא היה מחזיק טובה לעצמו", אלא פעל שגם הרשע הגדול הזה! שב בתשובה וזכה לחיים לנצח! בעולם הבא! ותבין מה זה: "לב טוב"!

בשבוע ה' מתחיל ביום א' עם: "אהוב", וגורר עמו כל השבוע עם עניני אהבה, אוהב את המקום, הבריות, הצדקות, התוכחות, המישרים, וגם זה: "שמתרחק מן הכבוד", יש לפרש שלעצמו מתרחק מהכבוד, אבל אוהב לכבד אחרים, ולא שכמו שמתרחק הוא מכבוד, כמו כן ירחיק אחרים מכבוד! שזה לא טוב! אלא יכבד כל אחד כפי הראוי לו, ואולי עוד יותר קצת! והנה יש לומר לזה רמז, שכתבנו בסימן לשבת שמתרחק מן הכבוד, ששבת ירדה מכסא כבודו ית"ש, ואמרה: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה', ואז ענו כל המלאכים ואמרו: "ולזמר לשמך עליון", הרי ששבת התרחקה מהכבוד שהקב"ה נתן לה, וגם רואים זה שר"ל, ששבת אז התרחקה מכבוד, כדי לכבד להקב"ה, ולתת כבוד להקב"ה! וסימן זה של שבוע ה'  דומה למה שפרש"י: "שהכל נברא ביום א', רק יצאו כל דבר ביומו", ה"נ יום א' יש לו השם דבר של: "אהוב" ומזה בא כל האהבה'ז של כל ימות השבוע.

ויש לומר סימן לסדר זה שמקודם יש השורש של המלה: "אהוב",  ואז בא, ואוהב את הקב"ה שנקרא מקום, לפי שהוא ית"ש "מקומו של העולם! ואין העולם מקומו", וכ"כ נקרא: "אלופו של עולם", שזה מרומז באות א' ואח"כ האות ב' אוהב את הב'ריות, ואח"כ האות ג' שג' פעמים ג' שוה  תשע, שהאות צ' במס"ק הוא תשע 3X3=9 וזהו: "אוהב את הצ'דקות", [ולמה 3X3? לפי שאחז"ל במסכת שבת דף פ"ח. שהקב"ה נתן התורה שמשולש בתנ"ך, ובחודש הג', וע"י משה שהיה הג' מבניו של עמרם, [ומשבט לוי שהיה הג' מבניו של יעקב], וביום הג' לפרישה ולבנ"י שהם ג': "כהנים, לוים, וישראלים],  וכיון שכבר הזכיר האות ת', [בסוף המלה של צדקות], שהוא ד' במ"ק מזכיר: "אוהב את הת'וכחות" וחוזר אח"כ: ל"אוהב את המ'ישרים" שג"כ מתחיל ומסיים באות מ' שמס"ק שלו הוא ד', וכיון שי"ל פעמיים האות מ' מגרר עמו זה: ש"מ'תרחק מ'ן הכבוד", שגם שם יש פעמיים האות מ', ומסיים באות ד', שכל זה בא עבור האות ד', וגם רמז לזה שהוא: "דל ואביון" שבדרך כלל העני והדל אינו מתגאה, והוא רחוק מו הכבוד! וכתבו ז"ל שכל אחד ת'מ'יד' [שזהו הרמזים על ידי האותיות: "ת' ומ' וד'" = כמו המלה: "תמיד"], יעשה עצמו כעני העומד בפתח! שזהו הרמז של אות ד' דל ו'דלת!  וכתב בספר: "מסילת הישרים", שתאוות הכבוד הוא הגרוע מכל התאוות! ומכל הג' של: "קנאה תאוה וכבוד" שהם: "מוציאין את האדם מן העולם", מן עולם הזה, ומן עולם הבא"! שזה גרם להרבה הרבה אנשים שנאבדו מתוך הקהל וירשו גיהינום לנצח! רק עבור הכבוד שחיפשו ורצו כבוד!  עיין שם והבן!

וכן יש לפרש למה שבוע ה' מסמל: "אהוב"? לפי שרק ביום ה' היה הכל: "אהוב", בלי שום התנגדות, לפי שביום א' כתוב: "וירא א' את האור כי טוב" וגו', ופרש"י ז"ל: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים! והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא". [בראשית א, ד], וכן: "ויקרא א' לאור יום, ולחושך קרא לילה", ואחז"ל שהקב"ה לא ייחד שמו על הקללה, היינו על החושך והלילה, א"כ היה ביום א' החושך והלילה, וגנז האור מהרשעים שכל זה לא כל כך נעים שיש רשעים וחושך המסמל הצרות והגלות! וכמו שאחז"ל,   וביום ב' הוצרך הקב"ה לגעור בהרקיע שיתחזק ואמר: "יהי רקיע", וכמש"ש רש"י: "כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו",   הרי הוצרך לגערה!  וביום ג' חטאה הארץ ולא הוציא: "עץ פרי" רק "עץ עושה פרי", ונתקללה על זה, וכמש"ש רש"י, וביום ד' כתוב: "מארת", חסר על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, וכמש"ש רש"י, וכן ביום ד' כתוב שהמאורות יהיו: "לאותות", ופרש"י:  "כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם", וכמו כן ביום ד' טענה הלבנה טענה: "שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", עד שאמר הקב"ה: "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", וביום ו' לא היה ברכה להחיות לפי שלא רצה הקב"ה לברך הנחש! שהיה בכלל החיות, וכן חטאו בו אדם וחוה ונגרשו מגן עדן, ונגזר עליהם מיתה! ועל כל דורותיהם, ורק ביום ה' לא היה שום קטרוג וחטא והתנגדות והיה כולו: "אהוב". וי"ל שכזה ראה וקדש! שכך רצה הקב"ה! שיהיה העולם! ושלא יחטאו! וע"כ מהדגים שנבראו ביום ה' עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לעת"ל! וכן על הלוויתן שנברא ביום ה', כתוב: "לוויתן זה יצרת לשחק בו"! [תהלים ק"ד, כ"ו],

ושבוע ו' י"ל שהכל מסתובב על מדת הענווה ששייך ליום ו' וכמ"ש לעיל בסימן של יום ו', שלא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, ונושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת והשלום, כל אלו פשוט ששייכים למדת הענווה,  ולענ"ד "המתיישב לבו בתלמודו" ג"כ שייך לענוה, לפי שהמתגאה או הכועס, לא יכול ליישב לבו ודעתו בכלל, כ"ש לא בתלמודו, שצריך ישוב הדעת בשלימות, וכן: "שואל ומשיב", שייך למדת ענוה, לפי שהמתגאה הרבה פעמים מתבייש לשאול ולברר הדינים והספיקות.

וי"ל סימן לסדר זה: שע"י הלב: ש"אינו מגיס לבו בתלמודו", גורם לו שלא ידחק ויקפוץ להיות רב ומורה ודיין, וכמ"ש בשו"ע שירחיק את  עצמו מזה בכל היכולת, וגם אם אין טוב ממנו, ג"כ לא יקבל על עצמו להיות דיין, ואם בלית ברירה נתמנה לדיין אז: "אינו שמח בהוראה", וממילא לא ירצה לגלות מומים של שאר הדיינים, לומר אני אמרתי כך והוא כך אלא יהיה: "נושא בעול עם חברו", ויגרום לזה שגם: "יכריעו לכף זכות", שלא יתלה הזכות לעצמו, ואחר שחברו יראה היאך שנושא בעול עמו, וגם משתדל לכבדו ולהכריעו לזכות, אז יהיה מוכן לשמוע ולקבל דעתו וסברתו ועי"ז: "מעמידו על האמת ועל השלום" ואז יבין כמה ובמה טעה לפני זה, ורק עכשיו: "מתיישב לבו בתלמודו" ויהיה כבר מוכן מעכשיו להיות: "שואל ומשיב" כדי שלא יטעה עוד הפעם בהוראה.

ושבוע ז' י"ל ששייכים כולם לשבת, לפי שבשבת צריך לשמוע הדרשה מהרב, וכל יום צריך ללמוד ובשבת עוד יותר שזהו: "שומע ומוסיף", והרב אז לומד ע"מ ללמד, ואם לא לומדים הלכות שבת טוב לא יכולים לשמור את השבת כהלכתה וכמש"א הר'ר' יהונתן אייבשי"ץ זצ"ל בספרו יערת דבש ואם אין אני טועה כתב הר'ר' יהונתן זצ"ל שבכל שבת בכל דרשה הוא מעורר על זה שילמדו הלכות שבת, ושיש ת"ח ולומדים שנכשלים בחילול שבת, לפי שלומדים עניינים אחרים ולא לומדים טוב הלכות שבת! וצריך: "ללמוד [ההלכות שבת] ע"מ לעשות", וכיון שיש שם ריבוי התלמידים והשומעים הוי: "מחכים את רבו", ועל שבת אחז"ל והו"ד ברש"י, "שהקב"ה יודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה", [בראשית ב, ב], וזהו: "המכוון את שמועתו",  ו"האומר דבר בשם אומרו", מביא גאולה לעולם, "ואלמלא שמרו בנ"י שתי שבתות מיד נגאלים", ואולי יש לומר רמז וקשר, בין: "המכוון את שמועתו", "ואומר דבר בשם אומרו", לשבת, באופן כזה: שידוע הפיוט לליל שבת בשם של: "כל מקדש שביעי כראוי לו" וכו'  עד: "המאחרים לצאת מן השבת, וממהרים לבוא" וכו' ששואלים למה מתחיל עם המאחרים לצאת, ולא עם הממהרים לבוא, שהרי זה קודם מזה? וי"ל לפי שהקב"ה נכנס בשבת בראשית עם הרגע של כניסת השבת, וכמ"ש רש"י בראשית ב, ב, וא"כ לא קיים הקב"ה אז: "הממהרים לבוא"! רק: "המאחרים לצאת", וא"כ מאז עד עולם! יש לנו לזמר לפי הסדר שהיה משבת בראשית עד עכשיו, שמקודם הקב"ה היה מאחר לצאת בשבת בראשית,  ורק אח"כ בשבת הבאה היה ממהר לבוא, וע"כ מקדימים תמיד המאחרים לצאת לפני הממהרים לבוא, ולמה באמת הקב"ה לא מיהר לבוא בשבת בראשית? רק נכנס לשבת ברגע של כניסת השבת! יש לפרש, במשל: [שהוא גם הנמשל והאמת!], שאם היה הקב"ה מקדים כניסת השבת לזמן שיכולים למהר לקבל שבת, שזהו בזמן של השקיעה ראשונה, וכמ"ש בשו"ע, [או"ח סימן רס"א ורס"ז], שלפני זה לא שייך בכלל: "למהר לבוא", לקבל שבת, ואין בקבלתו כלום!  וכמש"ש במג"א ס"ק י', ורק מהשקיעה או מהפלג יש יכולת לקבל שבת ו"למהר לבוא", ואם היה הקב"ה מקבל אז שבת, היו כאלו שאומרים, שהקב"ה לא מיהר לבוא לשבת, רק אז מתחיל באמת שבת, או בין השמשות, וממילא היה אומר שבמוצאי שבת כבר בהשקיעה היא מוצאי שבת! וחל כבר יום א' ואינו כבר שבת! וחלילה וחלילה יבואו אנשים מזה לחלל כל השבתות! של כל ימות השנה! של כל ימות העולם! חלילה וחלילה! וכדי שלא יבוא חילול שבת נורא כזה לאנשים! על כן נכנס הקב"ה לשבת ברגע של זמן ר"ת! לפי שרק אז מתחיל הלילה באמת! ולפני זה הוא עדיין יום גמור! ויום ששי, וכמ"ש בשו"ע שמותר לעשות מלאכה בערב שבת גם אחרי השקיעה ראשונה, שזו לא נקראת שקיעת החמה! ורק אחר 58.5 דקות מהשקיעה, מתחיל השקיעה השנייה, ורק אז מתחיל רק בין השמשות! שאז יש לנו כבר ספק, אם זה יום או לילה, ועל כן  רק אז אסור לנו לעשות בו מלאכה בערב שבת, וזה נמשך עד שבעים ושתים דקות אחרי השקיעה ראשונה, ואז כבר ודאי לילה! ונמצא שבמוצאי שבת אסור לעשות מלאכה לפני זמן של ר"ת שרק אז הוי לילה ודאי ומוצאי שבת! נמצא שבזה שהקב"ה לא מיהר לבוא להיכנס לשבת לפני לילה ממש! גרם בזה שכל הדורות ישמרו שבת כהלכה וממתינים לזמן של ר"ת שזהו הזמן של צאת הכוכבים ורק אז הוי לילה ממש! רק לפי זה קשה למה קורין זה זמן של ר"ת? הלא זהו הזמן של הקב"ה! ושל כל התורה כולה, ושל כל הדורות? ומה שייך לקרותו בשם של: "זמן ר"ת"! וכאילו זו שיטה יחידאי וכמו שיש היום הרבה הרבה אנשים שחושבים נעביך  כך! ועי"ז הם נעביך נעביך מחללים את השבת ויוכ"פ ופסח ויו"ט נעביך נעביך נעביך! ולמה זה כך? רק לפי שר"ת הוא זה שנתן ההסבר לפרש הגמרא שלא יהיה קשה מזו לזו, ואמר פשט שנבין מזה למה אין סתירה וקושי בין גמרא זו לזו, ועל כן קוראים זה הזמן של ר"ת! ולא שזהו זמנו, אלא זהו הזמן שהיה נהוג בכל הכלל ישראל בכל הדורות! רק עבור שחייבים: "לומר בשם אומרו", "והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", "ואלמלא שמרו בנ"י שתי שבתות מיד נגאלים"! ויה"ר שנזכה כולנו לשמור כל השבתות עם כל הדינים והלכות של שבת קודש! ובכללם הזמן של שבת קודש כעיקר הדין עכ"פ ולא לחללו ח"ו! ועי"ז יה"ר שנזכה במהרה להגאו"ש בב"א.

ועל כן שייך: "המכוון את שמועתו, וכן האומר דבר בשם אומרו", ליום השבת, לפי  שהקב"ה נכנס לשבת בראשית ברגע של זמן ר"ת, כדי שלא יחללו הדורות הבאים את השבת חלילה וחלילה! וזהו: "המכוון את שמועתו", שבדיוק בזמן נכנס וקבל שבת! וקשה א"כ זה לא זמן של ר"ת! רק זמן של הקב"ה! ותורתו הקדושה! ולמה א"כ קוראים אותו זמן של ר"ת? לפי שצ"ל הדבר בשם אומרו! "והאומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם! ואלמלא ישמרו בנ"י שתי שבתות אז מיד נגאלים"! וזה יהיה כשיבינו שזמן של ר"ת הוא הזמן של הקב"ה ושל התוה"ק! ורק כדי  ל"אומרו בשם אומרו" קוראים אותו זמן ר"ת! ואז נזכה להגאו"ש בב"א!

ואולי י"ל סימן לזכור קצת סדר הזה גם, והיינו עי"ז: שהרי כל אחד חייב ללמוד כל מה שרק יכול, ומקודם לומד לבד כל מה שרק יכול או מקבל מרבו ואח"כ עם חביריו וזה בכלל: "שומע ומוסיף", לפי שאמ"ר חנינא: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן", [תענית ז.], וזה בכלל: "לומד ע"מ ללמד", וגם אחז"ל [אבות פ"ד מ"ו], שהלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכתב שם הרבינו יונה ז"ל לפי שהכל בכלל המעשה, ומשמע שזה שלמד מתלמידיו יותר מכולם, זהו אחר שגם "למד ע"מ לעשות", וממילא משמע שתלמידיו "מחכימים אותו" ורק אחר כך הוא הגיע ל"מכוון את שמועתו", וכמה פעמים יוצא שתלמידיו אמרו משהו טוב ונכון, והרב אומרו אח"כ בשם תלמידו, וזהו: "האומר דבר בשם אומרו", ועי"ז מביא גאולה לעולם בב"א!

והנה חשבתי שיש להוסיף עוד ענין של להסמיך כל סוף שבוע, עם תחילת שבוע הבא, שיזכור שאחר שמחה, מגיע טהרה, ואחר משנה מגיע מיעוט שינה, ואחר ארך אפים, מגיע לב טוב, ואחר אינו מחזיק טובה לעצמו מגיע אהוב, ואחר מתרחק מן הכבוד, מגיע לא מגיס לבו בתלמודו, ואחר שואל ומשיב, מגיע שומע ומוסיף.

ואולי יש להבינו כך: שאחז"ל על יום כיפור שלא היה יום טוב לישראל כיום כיפור וט"ו באב, בשלמא יוכ"פ לפי שיש בו מחילת עונות ולוחות שניות וכו', א"כ רואים מזה שכשיש תורה וכפרה יש שמחה, ואחז"ל על שבת שכל השומר שבת כהלכתה מוחלין לו על כל עוונותיו! וכן אחז"ל שלא נתנה שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בתורה, ואחז"ל עה"פ: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, וגו' שבת שבתון לה'," שהקב"ה אמר למ"ר שילמד את בנ"י שיקהילו קהילות גדולות בשבת ויו"ט כדי לעסוק בתורה, וא"כ בשבת יש הסמל של כפרה ותורה כעין מה שיש ביוכ"פ, ומובן למה אחז"ל בספרי, עה"פ: "וביום שמחתכם" וגו', [במדבר י', י'], שאלו הן השבתות, לפי שבשבת יש תורה ומחילת עוונות, וע"כ מוסמך לשמחה ששייך לשבת המדה של טהרה, שזו מסביר את זו, למה יש שמחה בשבת? לפי שיש בה טהרה, תורה בטהרה וטהרה מעוונות, ובזה יש הסימן לסמיכות הענינים בין שמחה לטהרה.

וכן י"ל על משנה ומיעוט שינה שמשנה מרמז על לחם משנה, שאוכל בשבת יותר משאר ימות החול,  ועי"ז צ"ל על מיעוט שינה וכנ"ל,  לפי שהמאכל מביא השינה, ושייך זל"ז.

וזה שארך אפים מביא ללב טוב,  י"ל שזה מובן לכל אחד, לפי שאדם נפעל לפי פעולותיו ואם לא יכעס בהכרח יגיע ללב טוב, וגם י"ל כמ"ש באגרת הרמב"ן ז"ל: "וכאשר תנצל מהכעס, תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה, שאין מדה טובה הימנה"!

ומדה זו: שאינו מחזיק טובה לעצמו מביא שיהיה אהוב, גם כן פשוט לכל, שאם יחלק ממה שיש לו מעשרו וטובתו לאחרים יהיה הוא אהוב עליהם ואצלם, וכמו שאמר משה רבינו ליתרו: "לכה אתנו והטבנו לך,  כי ה' דבר טוב על ישראל! וגו', והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והטבנו לך" [במדבר י', כ"ט – ל"ב],ורש"י שם כתב עה"פ: "והיית לנו לעינים" שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר: "ואהבתם את הגר", רואים שקשור זה עם זה, האהוב עם זה שאינו מחזיק טובה לעצמו, ושם משמע שזה מתחיל עם אהוב ועל כן אינו מחזיק טובה לעצמו, ויש לפרש שזה הולך על שני האופנים, שאם יתן יהיה אהוב, ואם הוא אהוב לו,  הוא גם יתן לו, ועל כן זה נזכר שם פעמיים, מקודם אמר שייטיב לו, ואח"כ א"ל והיית לנו לעינים" שזהו שהוא אהוב אצלם כגלגל העין! ואח"כ עוה"פ והטבנו לך, שאם אחד אהוב על אחד הוא מיטיב עמו ממה שיש לו.

מתרחק מן הכבוד מביא שלא מגיס לבו בתלמודו, לפי שאחז"ל "אין כבוד אלא תורה" והיאך זה שהוא מתרחק מן הכבוד! הלא מדברים באחד שלומד תורה וקונה אותה בכל קניניה? וכל מה שלומד וקונה תורה הוא מתקרב יותר ויותר אל הכבוד, ועוד אל הכבוד האמיתי ממש!  ולא מתרחק מן הכבוד? רק מה הוא "לא מגיס לבו בתלמודו", והוא שפל בעיני עצמו ובלבו, שלא למד טוב ולא מספיק ולא מבין טוב,  וצריך עוד להתעלות ולהתייגע על הלימוד ולהבין ולהיות נכנע יותר כדי להבין יותר טוב וכדומה, ועל כן זה הולך ביחד שאע"פ שלומד הרבה תורה והיה מהראוי שיתקרב אל הכבוד, לפי שאין כבוד ככבוד התורה! והיאך י"ל שהוא עוד "מתרחק מן הכבוד"? ע"כ הסמיך התנא תיכף אחר זה! ש"לא מגיס לבו בתלמודו"! ומובן שעם כל מה שלמד תורה, ועוד תורה, ועוד תורה, עדיין הוא מתרחק מן הכבוד!

"שואל ומשיב שומע ומוסיף", איני יודע מה זה שואל ומשיב אם זה ששואל שלום ומשיב שלום וזהו אחד מקניני התורה וכמו שאמרו באבות דר"נ שיוסף שאל לשלומם ולשלום אביהם, אביו, וכמ"ש: "וישאל להם לשלום, ויאמר השלום אביכם הזקן" וגו', [בראשית מ"ג, כ"ז], ואם כן י"ל שהעונה שלום צריך לכפול שלום ועל כן סמיך לשואל ומשיב שומע ומוסיף, שאם לא הקדים לשאול לשלום חבירו, אז צריך לכפול לזה שהקדים לו שלום שזהו: "שומע ומוסיף" [ובזה מסבירים שריוב"ז הקדים שלום אפילו לגוי כדי שלא יצטרך להכפיל לו שלום אם הגוי יקדים לומר לו שלום]. אע"פ ששומע ומוסיף הולך על לימוד התורה אבל לרמז וסימן כתבתי כן.

ואם הכוונה על שואל בשלום רבו שצ"ל שלום עליך רבי ומורי, ועל זה מסמיך: "שומע ומוסיף", שלרבו צריך להוסיף כששואל ומשיב בשלומו יותר ממה ששואל ומשיב לכל אדם.

ואם הכוונה בשואל ומשיב שלום באמצע של  הפרקים ששואל מפני היראה ומשיב שלום מפני הכבוד, או בבין הפרקים, ששם שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, שגם על זה יש לפרש שאם הוא שומע שלום וצריך לענות ולהשיב שלום, אז מוסיף שגם למי שאסור לו לשאול לשלום, אבל להשיב מוסיף להשיב שלום לכל אדם בבין הפרקים, ובאמצע הפרק משיב מפני הכבוד, שגם זה בכלל של: "שומע ומוסיף".

ואם הכוונה בלימוד ששואל גם כשיש לו מה להשיב ואם כן למה שואל? כדי שישמע מה שרבו יענה לו, ועל ידי זה יוסיף יותר  מדע בלימוד התורה וזהו: "ששואל אע"פ שיש לו מה להשיב לפי ששומע ומוסיף"!

וכל אלו הפירושים הנ"ל, אע"פ שאולי לא זהו הפשט, ולענ"ד שכן מסתבר בכמה מהפירושים בודאי לכאורה, מ"מ לסימן שיזכור הקשר של המ"ח דברים שכל שבוע יש לו סימן לכל יום ולכל שבוע בין ברוחב ובין באורך, ובכך גם מקשר סוף כל שבוע לתחילתו שלא יטעה בסדר של המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואולי י"ל שע"כ יש סימן גדול כזה לכל המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם? לפי שאחז"ל בדרך כלל על כל התורה שאינה נקנית אלא בסימנים! ואם כן על המ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם יש על זה כמה וכמה סימנים, שעל ידם יזכור ויקנה הקנינים הנ"ל,  ועי"ז יזכה גם לקנות כל התורה על ידי הסימנים! ועיין?

 

 

 

 

 

 

בעזרת השי"ת

טבלה של מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ע"פ הימים והשבועות.

 

 

יום      ←	א	ב	ג	ד	ה	ו	שבת
שבוע   ↓
א	תלמוד	שמיעת האוזן	עריכת שפתים	בינת הלב	אימה ויראה	ענוה	שמחה
ב	טהרה	שימוש חכמים	דקדוק חברים	פלפול התלמידים	ישוב	מקרא	משנה
ג	מיעוט שינה	מיעוט סחורה	מיעוט שיחה	מיעוט שחוק	מיעוט תענוג	מיעוט דרך ארץ	ארך אפים
ד	לב טוב	אמונת חכמים	קבלת היסורין	המכיר את מקומו	שמח בחלקו	עושה סייג לדבריו	אינו מחזיק טובה  לעצמו
ה	אהוב	אוהב את המקום	אוהב את הבריות	אוהב את הצדקות	אוהב את התוכחות	אוהב את המישרים	מתרחק מן הכבוד
ו	לא מגיס לבו בתלמודו	אינו שמח בהוראה	נושא בעול עם חברו	מכריעו לכף זכות	מעמידו על האמת ועל השלום	מתיישב לבו בתלמודו	שואל ומשיב
ז	שומע ומוסיף	לומד על מנת ללמד	לומד על מנת לעשות	המחכים את רבו	המכוון את שמועתו	האומר דבר בשם אומרו	מביא גאולה לעולם   בב"א.

 

 

 

 

 

 

בעזרת השי"ת

טבלא למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, עם הסבר של הסימן בקיצור:

ימים                 שבועות	א	ב	ג	ד	ה	ו	שבת
א	תלמוד אל"ף ילד מתחיל בת"ת. ולב טוב תורה בטהרה	שמיעת האוזן. ה' גער יהי רקיע. שמירה מלשה"ר	עריכת שפתים. ה' כפל מאמרו ועו"ד זהירות בדבורו.	בינת הלב. לשכוי בינה וסדר הלימוד לעצמו ועם אחרים	אימה ויראה. צדים והורגים מהעופות והדגים שנבראו.	ענוה: שיר היום: ה' מלך גאות לבש. מ"ר היה ענו	שמחה וביום שמחתכם אלו השבתות"
ב	טהרה. ע"י שבת ששמר והוא בלי חטא. ולומד בטהרה. ורק כך דבוק בה' וכמים שבכו.	שימוש חכמים. המים רצו קרבת ה'. ועי"ז שמור מלשה"ר. ומשל לטהרה.	דקדוק חברים. דשא דן כאילן וכמו הברים. על חבר לא ידבר רע. משך המשל	פלפול התלמידים. הלבנה פלפלה המשך סדר הלימוד. והמשך משל לטהרה.	ישוב. ישוב הא' מעופות ודגים. ועל ידי ברכה מה'  יש ישוב. ורמז לשכינה כנגדו	מקרא. הכנה לשבת.  א' קטנה בויקרא. וע"י לימוד מקרא שכינה כנגדו.	משנה. לחם משנה. ועו"ד. נשמ"ה. שמחה יתירה. ושכינה כנגדו מהלימוד.
ג	מיעוט שינה ע"י שאכל צ"ל. ועי"ז י"ל לב טוב וטהרה	מיעוט סחורה בבריאה. וגיהינום. לא גמר. ועמו לא משתתפים.	מיעוט שיחה ל"א למינהו. ולשה"ר. וכ"ש מסחורה.	מיעוט שחוק. מזה שלא יודע. ויום מארה ועו"ד. וכ"ש.	מ' תענוג. שהרג הזוג של לויתן. ומהאימה. וכ"ש שמזיק.	מיעוט  דר"א, שעי"ז הנחש החטיאה. ומ"ר נהג כן. וכ"ש  זה שמזיק יותר.	ארך אפים. מ' כעס. כ"ש שחמור. מיוחד בשבת. לא תבערו אש וגו'.
ד	לב טוב. באמצע  כלב ומשפיע לכל כיום א' האור=לב	אמונת חכמים המים האמינו בה'. ויהיה טוב ושב לה'	קבלת יסורין שחטאה בעץ פרי. ובולם פיו. ד' מיתות	המכיר מקומו וע"כ לא שוחק ב' בכתר א'. אז הכיר מקומו	שמח בחלקו. ה' עם הצדיקים. והם במה שיש. בעוה"ב	סייג לדבריו. לא ליגע. מ"ר בדר"א. ריביו"ע לדבריו של בן אחותו	אינו מחזיק טובה לעצמו. שבת היא מקור הברכה. נותן לב'.
ה	אהוב-האור=לב במס"ק. וכל יום כך, מלב טוב	אוהב את [הא'] המקום. והמים. שבחר לעצמו שלא מתחבר עמם.	עצה א' או' הב'ריות ביש ירק ופרי עין טובה זל"ז כז"ש שובע.	או' הצ'דקות ג'פ'ג' =9 לבנה טענה צדק. לא לקנטר.	אוהב את הת'וכחות' ת=ד' ושהכל משמים.	אוהב את המ'ישרים'=.4 כמישור ענו. משה רבינו צדק.	מתרחק מן הכבוד' =4. וכדי לכבד הב'. וכדל. שבת ירדה מכסה"כ.
ו	ורק אם אינו מגיס לבו בתלמודו ממה שלמד  בשבת.	אינו שמח בהוראה ורק לא לחטוא. לא לשמוע לשה"ר	נושא ב' עול עם חברו. לא ידבר על חבר לשה"ר.  ולמינהו.	מכריעו לזכות. ה' ללבנה. מודה לו. לא אני כך והוא כך.	עי"ז: מעמידו על אמת ושלום. ממים ועפר. וצד רק הנגזר.	מתיישב לבו בתלמודו. עץ הדעת חיטה. יודע שטעה.	ומהיום: שואל ומשיב. וכן בשבת בדרשה. ובשלום החבר.
ז	שומע מרבו ומוסיף מחביריו, אחר שבת שלמד. וכן בשבת וכן ע"י לב טוב מוסיף עוד	לומד ע"מ ללמד בדרשה והמים זוחל. צדק תדברון ומתלמידי יותר מכולן.	לומד ע"מ לעשות. ק"ו למינהו. בה' שבת. עצה ג'. והכל בכלל המעשה.	מחכים רבו הביאו כפרה. ובדרשה. שלומדים טוב. רק אחר שלמד ולימד וגם ע"מ לעשות	המכוון את שמועתו בעופות וצד בדיוק. נכנס בדיוק לשבת ואז זוכה לכוון לאמיתו של תורה.	האומר דבר בשם אומרו: חוה לא אמרה  ומרים כן. זמן ר"ת. וגם מתלמידיו אומרו משמם.	ומביא גאולה לעולם, ואז ישמרו שבת כזמן ר"ת ועו"ד. ועי"ז מיד נגאלים!