גמרא מסכת שבת [על חלק קטן מהמסכת].
במס' שבת עיר של זהב דף נ"ט: וכמו שר"ע עשה לאשתו ובחידושי רנ"ג שם כתב שאשתו של ר"ג רצתה גם כן עיר של זהב, וכמו שיש לאשתו של ר' עקיבא! ענה לה ר"ג לאשתו שאת לא עשית כמו שהיא עשתה, שהיא מכרה משערות ראשה כדי שיהיה ר"ע יכול להמשיך ללמוד תורה ע"ש, וצ"ע שהרי רחל אשתו של ר"ע היתה אשה צנועה שהרי ר"ע אמר כשהיה עם הארץ היה רוצה להרוג את הת"ח והקשו בתוס' שאם כן למה רצתה רחל להינשא לו להיות אשתו? ותירץ בתוס' שראתה בו מדת הצניעות, וזה שהיה חפץ להרוג כל הת"ח לפי שחשב שהם מתגאים על אנשי ההמון עם ע"ש, [וי"ל שטעיתי וחלק מזה כתבו בגמרא וחלק בתוס'], עיין במסכת נדרים דף נ. ובמפרשים שם ובעוז והדר ובילקוט ביאורים שם שיש עוד כמה נוסחאות עכ"פ רואים שהיתה רחל אשה צנוע שעל כן חפצה להינשא לר"ע, והיתה בטוחה שיגדל לגדול בתורה גם, ושכן היה, וא"כ רואים שרחל אשתו של ר"ע היתה בעלת מדת טובות, והבינה והכירה גדלות ומעלת התורה, והיאך זה, שהיא יצאה ברחוב בעיר של זהב שאין הולכת בזה רק מי שהיא כזו אשה חשובה! עד כדי כך שאשתו של הנשיא של כל הכלל ישראל! אשתו של רבן גמליאל! לה לא היתה לה עיר של זהב! ונהי שר"ע הבטיחה לה לקנות לה ולתת לה עיר של זהב כשיהיה לו כסף לקנות לה! מ"מ היא לעצמה היאך יצאה בזה ברחוב, עד כדי כך שאשתו של הנשיא קינאה בה בזה! ויש לשער שגם שאר הנשים קינאו בה הרבה! והיא הבינה טוב טוב שיסתכלו עליה וכולם יראו העיר של זהב! שיש לה! והיאך זה מתאים על כל המסירות שלה לתורה ולצניעות! וחשבתי שאולי יש לפרש לפי שהיא היתה בת כלבא שבוע שהיה עשיר גדול מאוד, ומצד מצבה להיות בתו של הגביר היתה מותאם עבורה ללכת ברחוב עם עיר של זהב ועוד הרבה יותר מזה! רק מה היא מאסה בכל מחמדי וחמדת עולם הזה, ומסרה נפשה שהרועה הזה, העם הארץ יתחתן עמה והיא תשלח אותו ללמוד תורה ויהיה לכל הכלל ישראל התנא ר' עקיבא, התנא הכי גדול שיש לנו! ובנתיים היא סבלה הרבה הרבה! הן מצד הפיזי והן מצד הרוחני שזלזלו בה, עד כדי כך שגם אחר שר' עקיבא היה כבר ת"ח גדול וגאון הדור, הציקוה הרשע שלמה עשתה כך לעזוב כל עושר של בית אביה עבור להתחתן עם ר"ע שאין לה ממנו כלום והיא כמו אלמנה! [ואביה הדירה מכל נכסיו], והיא ענתה שאם היה ר"ע שומע לי היה חוזר ללמוד תורה עוד י"ב שנים וכן עשה! ויש ללמוד מזה כמה הציערוה לפני זה שהיה כבר ת"ח! וא"כ זה שרחל יצאה עם עיר של זהב לא היתה עבור הנאתה וכבוד עצמה, רק להוציא מלב כל אחד שחשבו שחבל לה שעשתה צעד מוזר כזה, והסתכלו עליה בבוז והיתה חלילה ירידה בכבוד התורה, שאמרו שאין הוא מביא לה כסף! ואין לה ממנו כלום! והיא הסתובבה ברחוב עם העיר של זהב, רק לפי שכולם יראו שלא הפסידה כלום מכבודה וממעמדה הרם הגשמי מצד היותה בתו של כלבא שבוע, וחוץ מזה זכתה לקרן קיימת לעולם הבא ולנצח ולכל הדורות! שכמעט כל התורה של בעל פה שיש לנו זהו רק מר' עקיבא, וכמו שאחז"ל וכולם אליבא דר' עקיבא! כל הספרי וספרא וסתם ברייתא ומשנה ועו"ד, הם כולם מתלמידיו של ר' עקיבא! ולפי שיטתו של ר"ע! וזהו כעין כמו שאמרו למונבז המלך שבזבז אוצרותיו של אבותיו בזמן הרעב, לתת צדקה להעניים שיחיו ושלא ימותו ברעב! וטענו לו שאבתיו עמלו הרבה להגדיל האוצרות של המלוכה, והוא בזבזם והוציאם והפסיד כל הממון הרב שהיה להם! וענה להם: "אבותי גנזו למטה ואני למעלה! אבותי גנזו במקום שיד האדם שולטת בו ואני במוקם שאין היד שולטת בו! אבותי גנזו לחיי עולם הזה הקצר! ואני גנזתי לחיי עולם הבא ונצח! משהו כעין זה כתוב שם! וזו מה שרחל עשתה בהילוכה ברחוב עם העיר של זהב, שכולם יראו ויבינו כמה כדאי היא כן ללכת ללמוד תורה ולא מפסידים מזה בחיי עולם הזה כלום! ועוד מרוויחים מזה הרבה חיי עולם הבא לנצח! וזו מה שאשתו של ר"ג טענה שמגיע לה גם כן עיר של זהב, להראות ולגדל כבוד התורה! א"ל ר"ג לא כן הוא הדבר, לפי שרק אם מסרה נפשה על התורה כמו שהיא עשתה, יש לה ללכת עם עיר של זהב כמו שהיא הולכת, אבל אשת הנשיא, שבעלה לומד תורה מתוך רחבת וכל טוב, אין לה ללכת כך ברחוב! ואח"כ ראיתי בילקוט ביאורים בעוז והדר שם במסכת נדרים, שבבן יהוידע כתב שר"ע בעצמו קשר לה העיר של זהב על אשתו רחל ולענ"ד יש לומר ששם כשהיא באתה לפניו בבגדיה הבלואים והסרמוטים ונפלה לפניו, ואז אמר ר"ע לתלמידיו שרצו להוציאה בנזיפה "שלי ושלכם שלה"! ויש לומר ששם ואז באותו מעמד ובאותו מקום לפני כל העשרים וארבע אלף תלמידים! הוציא ר' עקיבא העיר של זהב שכבר קנה לה העיר של זהב לפני שבא אליה, ואז היה הסיפור שהתלמידים אמרו שביישתנו שאתה בעצמך קושר לה העיר של זהב על פדחתה לפני כל התלמידים שלך! ועל זה אמר להם שזהו כבוד התורה! לפי שהרבה הצטערה עמי עבור לימוד התורה שלי! ולפי זה מובן לפרש שלא קשה שכאן כתוב שר"ע אמר: "שלי ושלכם שלה"! וכאן כתוב שר"ע א"ל: "הרבה הצטערה על התורה"? רק מתחילה כשנפלה לפניו לפני כל התלמידים והם רצו להוציאה משם א"ל: "הניחוה, שלי ושלכם שלה"! ואח"כ כשקשר לה בעצמו העיר של זהב על פדחתה! וכמו שהבטיח לה שיקנה לה עיר של זהב כשיהיה לו כסף לזה! אז הוסיפו התלמידים לטעון שזוהי בושה עבורינו שאתה הרב הגדול קושר לאשתו בפני כל העשרים וארבע אלף התלמידים העיר של זהב על פדחתה! ועל זה ענה להם שזהו כבוד התורה! לפי שהרבה הצטערה על זה שהלכתי ללמוד תורה! וא"כ כתוב שם ענין זה שר"ל שזה היה כבוד התורה מה שרחל יצאה עם עיר של זהב ברחוב!
וצ"ע אם י"ל שאחז"ל שמתו תלמידי ר"ע עבור שלא נהגו כבוד זה לזה, והנה ר"ע הראה לתלמידיו דוגמא חיה כמה יש לכבד להזולת כ"ש מי שהצטער על התורה ומזה היה להם ללמוד לכבד אחד את הב' עבור שהוא יושב ולומד תורה!? והבן ועיין?
במסכת שבת דף ס: "אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד", וע"ש בתוס' שהקשה על זה, ור"ל שאולי כוונת חז"ל שהביאו משנה זו לענין איסור סנדל המסומר, שזוהי כעין איסור מוקצה, ששוים יו"ט לשבת ועוד חמור יו"ט משבת לענין מוקצה, ועל כן שוה יו"ט לשבת באיסור סנדל המסומר! וזה כעין לשון מושאל לקחת לשון של התנא ששייך לפי שיטת בית שמאי, אבל לב"ה זה לא כך, מ"מ לענין זה שעסוקה הגמרא בו, זה כן מתאים ונכון והבן ועיין?
שבת דף ס"א.
"אר"א חזינא לר"כ דלא קפיד" וכו' ע"ש, אם אני לא טועה כמדומני שראיתי בהריטב"א שכתב שהרמב"ם לא הביא דין זה שחייב לנעול ימין תחלה, ומטעם שס"ל שרב אשי שהוא המד"א האחרון ומסקנת הסוגיא הזה בגמרא כאן על ענין זה, והוא ס"ל של"צ להקפיד על סדר נעילה וחליצת הסנדלים והנעליים, ועל כן ההלכה כך היא, ול"צ בכלל להזכיר כל הדיון בזה, אפילו לא להזכיר של"צ להקפיד על זה, ועוד כתב שם שענין זה תלוי בקפידא ומי שמקפיד על זה שיקפיד ומי שלא מקפיד על זה, לא צריך להקפיד על זה. וכמו שאחז"ל על זוגות וכדומה, דמאן דקפיד קפדינן עמו, ומאן דלא קפיד לא קפידינן עמו על ענינים ההם של זוגות וכדומה, וצ"ע אם זה שצריך לנעול ולרחוץ ולסוך הימין תחלה ואח"כ השמאל, אם גם כל אלו הם בכלל הזה, שאם לא מקפיד על זה ל"צ להקפיד על זה? לפי שבברייתא חשב להו ביחד וכאילו כולם דין אחד להם, ואם על נעילת הנעליים לא חייב להקפיד, י"ל שכ"כ על רחיצה וסיכה של ימין תחלה ג"כ ל"צ להקפיד? והנה ידוע הסיפור עם החייל שהתחיל לשוב בתשובה וזה שהוא דיבר עמו על דיני התורה הציע לו שיתחיל מעט מעט או שהוא בעצמו רצה להתחיל רק דבר אחד בלבד או לאט יותר איננו זוכר מה היה שם, עכ"פ מעשה שהיה כך היה שיהודי הדתי ההוא לא ידע בדיוק מה להגיד לו והציע לו להתחיל עם ין זה הנזכר בשו"ע בתחילת הסימנים של הבוקר בשו"ע או"ח וא"ל שיקפיד לנעול מנעל ימין קודם ואח"כ השמאל ולקשור השמאל ורק אח"כ לקשור הימין, והוא קיבל על עצמו לנהוג כן וכמה פעמים שכח ולא הטריח עצמו לחזור ופעם אחת החליט שחייב להקפיד על זה וחזר לחדרו לחלוץ נעליו ולנעול הימין תחלה ולקשור השמאל תחלה וכשחזר להבסיס כבר נסעו כולם והוא נשאר שם לבד וכולם נהרגו ורק הוא נשאר חי מקבוצה ההוא ושב בתשובה שלימה, וקיבל על עצמו העול של כל התורה כולה והוא כבר שומר תורה ומצוות הרבה שנים, והכל התחיל בזה שהתחיל לקיים ולהקפיד על דין זה של נעילת וקשירת הנעליים! פלאי פלאים! ור"ל שגם אם ההלכה כמ"ש המאירי של"צ להקפיד על זה! אבל אם הוא כן מקפיד על זה, ועל ידי זה מקפידין עמו על זה! אבל זה לא רק לקבל עונש אם לא קיימו אלא כמה שכר וזכות יש לו על זה לבד! ומן השמים הקפידו עליו על זה! ובזכות זה זכה להישאר בחיים! וזכה לשוב בתשובה שלימה במהירות הבזק! שמי חלם שאחד כזה שמתחיל לאט לאט והתחיל רק בדבר אחד קל כל כך לקיימו! ולא לקח הרבה זמן וכבר קיים כל התורה כולה! וכמה מתוק לחיך ההקפדה ההיא שהקפידו עליו מן השמים על זה שהוא הקפיד לקיים מצוה ההיא! והבן ועיין?
שבת ס"ג.
"סימן זרות"
חשבתי שאולי יש לפרש הסימן למה שמובא כאן כמה מימרות מר' ירמיה א' שאמר בשם ר' אלעז'ר שזהו האות ז' של הסימן ז'רות, והב' שאמר בשם ר'יש לקיש שזהו האות ר' של הסימן זר'ות, והג' שאמר בשם של ר' יו'חנן שזהו האות ו' של הסימן זרו'ת, ולאות ת' לא מצאתי עוד מימרא של ר' ירמיה כאן, ואולי לפי שמה שר' ירמיה אמר בשם של ר' יוחנן היה כשהיה מנמנם ואית'ער ע"כ הוסיפו האות ת' להסימן לרמז על שר' ירמיה אמר זה כשהתעורר מהנימנום שבו היה מתנמנם? ואולי זהו רמז למה ששם אמרו כמה פעמים ית'יב, ית'יב רבין וכו' וית'יב רב ירמיה וכו' וית'יב רבין וכו' אולי? ועיין? ועוד יש לעיין בזה, לפי שבשני המימרות כתוב ר' ירמיה, והשלישי כתוב רב ירמיה וצ"ע אם זה אותו ר' ירמיה או שזה שני ר' ירמיה"ז שונות?
שם
"אין דיבור אלא לשון נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו" וכו' ע"ש,
וי"ל שזהו הפשט של הפסוק: "דברי חכמים בנחת נשמעים, מזעקת מושל בכסילים", לפי שההמון עם ועמי הארצות והטיפשים והשוטים והרשעים ופורקי עול טוענים על מי שצועק עליהם שישובו בתשובה, למה אתה צועק! למה אתה לא מדבר יפה! וכי אני לא בן אדם! ועוד זה שאתה צועק זהו סימן שאתה לא חכם ולא צודק לפי שכתוב: "דברי חכמים בנחת נשמעים"! בנחת….. בנחת … והנה הוא לא שומע כשמדברים אליו יפה הוא בכלל לא שם לב והוא צוחק מזה שהוא צדיק וחכם וכואב לו על העול שהלה עושה והלה הרשע הנ"ל לא צועק ולא כואב לו אבל אם רק תיגע במה שכואב לו אוי תראה כמה הוא יכול לצעוק ולכעוס ולהיות ברוגז! והנה הוא טועה בפירוש הפשוט של הפסוק שלפי מה שהוא מבין פשט של הפסוק נמצא שסוף של הפסוק אינו מגביל לתחילת הפסוק שמסיים ממושל שצועק על הכסיל! כלומר תחילת הפסוק מדובר באחד שהוא חכם שמדבר במי שמוכן לקבל ורוצה להיות טוב וחכם והוא מבקש האמת ומוכן לקבלו שלאיש כזה לא צריכים לצעוק רק מדברים יפה והוא שומע ומקבל ושומר ומקיים! ולא צריכים להגיד לו פעם נוספת! מספיק פעם אחד להגיד לו והוא כבר ישמור כל ימי חייו מה שאמרת לו בנחת, לפי שהוא איש נחת, היינו אחד שמוכן להיות מודרך ונכנע להאמת, ויודע שיש לו לשפר מעשיו, והחכם יודע יותר טוב ממנו, ואם הוא רוצה להיות חכם, עליו לקבל ההדרכה והעצה והחכמה מהחכם! ועל זה בא סוף של הפסוק שלעומת זה, הכסיל לא רק שלא שומע כשמדברים אליו יפה ובחכמה מאיש חכם שאינו המושל של העיר, אלא אפילו אם זה גם מושל העיר שיכול להענישו אם לא ישמע אליו גם אליו הוא לא ישמע כשהמושל ידבר עמו יפה, ולא רק כשהמושל ידבר אליו לא ישמע, אפילו אם המושל יצעק עליו גם כן לא ישמע! ורק כשיתחיל להענישו ויקבל מכות ועונשין, רק זה מה שמדבר ומובן להכסיל! ורק אז יתחיל לשמוע שמדברים אליו ויהיה לו טענות למה מושל העיר הוא אכזר כזה! וכי לא יכול לדבר יפה! וכי אני לא בן אדם שיכולים ולו מסיק רק דיבור בעלמא מאיש חכם אע"פ שהוא לא בא אליו בכח היד החזקה בחרב ובחנית רק בדברי חכמה בעצמם פועל פעולתם! לדבר אלי יפה! וכי הוא לא חכם! שהרי כתוב: "דברי חכמים בנחת נשמעים"! רק כסיל הזה לא יודע הסוף של הפסוק! ששם כתוב: "מזעקת מושל בכסילים"! וזה שאומר כאן ידבר עמים תחתינו שלא נצטרך לצעוק או להכות בחרב ובחנית למשול על כל האומות, אלא בדיבור בעלמא כולם ישמעו ויקבלו האמת ממי שאומרם! וכמו שאומרים "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה"! נמצא שהמלה בנחת שכתוב היינו באיש שהוא נוח! נוח לקבל הדרכה ודבר חכמה, אז נשמעים ומקובלים הדברי חכמה שהחכם דיבר, אבל אם הוא לא מוכן לקבל, והדברי חכמה לא מעניין אותו בכלל! לא יעזור הדיבור היפה אליו, וגם לא הצעקה, לא רק של החכם, וגם לא של המושל, לפי שרק אם יענשוהו במכות ויסורים אולי יתחיל להבין, או עכ"פ רק לשמוע ולקבל ולעשות, לפי שהוא לא מוכן ואינו רוצה להבין ולקבל האמת והחכמה!
שבת סה.
"הא דמיהדק הא דלא מיהדק" ע"ש, ובפרש"י ובביאור הגר"א על זה בשו"ע או"ח סימן ש"ג סעיף ט"ו, שכתב על מה שכתב בשו"ע שיהיה קשור ומהודק, שזה לא כפרש"י גם לא לפירוש של רבותיו ע"ש, ול"ה שבשלמא לפירוש ראשון ברש"י ל"צ מהודק כשקשור אבל לפירוש ב' ברש"י צ"ל קשור וגם מהודק כשיוצא בה לרשות הרבים? ולמה א"כ כתב הגר"א שזה לא כרש"י גם לא לפי הפירוש של רבותיו ע"ש? ואולי לפי שהיה השו"ע צ"ל שלכרמלית מותר קשור ולא מהודק אבל גם זה ל"ה כל כך לפי שי"ל שאין הלכה כריו"ח רק כחבריו שחולקים עליו וגם אצל ר' ינאי שחלוקין עליו כל בני דורו י"ל שהלכה כרבים ולא כהיחיד שר' יוחנן ור' ינאי הם כיחידים נגד כל בני דורם וחבריהם? ועיין?
שם ראיתי מהריש"א ז"ל שאין חשש בספידיר בנעליים שלנו לפי שלא שייך שיפלו במציאות עכ"ל ע"ש, ולענ"ד יש להוסיף שזהו רק בנעליים השכיחים בדרך כלל בסוג נעל אבל היום הרבה הולכים עם נעלי בית שקורים קראק"ס וכדומה, ולפעמים קונה אלו שהם זולים וקצת קשה לו ללכת בהם כל היום, ועל כן שם ספידיר בתוכו ואז הוא מרגיש כמעט כמו נעל אמיתי, ולא צריך להוציא הרבה כסף עבור נעל רגיל וזה נוח וקל ויותר טוב מסתם נעל שמכביד וקשה לרגלו ולעוד דברים ומקומות ושם כן שייך שהספידיר יפול מרגלו מהנעל ההוא, וממילא צ"ל שלא י"ל בסמא בזמנינו אין כבר שום חשש, וכאילו זוהי הלכה מחודשת, בטל גזירת ואיסור שחז"ל אסרו ללכת כך אם שייך החשש שיפלו, ולענ"ד יש כעין זה הרבה דברים שהפוסקים פסקו להקל עבור שזה לא שייך אצלינו, ואח"כ כבר חזר הדבר שכן זה שייך גם אצלינו, אבל כבר התירו הפוסקים וההמון עם לא שמים לב לחלק, שבזה לא התירו הפוסקים ולא יכולים לומר להם לשנות, לפי שמי זה אתה! [כלומר: אני] לחלוק על גדולי הדור שלפנינו ולחדש גזירות חדשות מה שלא שערום אבותינו! ולענ"ד בדור חלוש וסתום חייבים להדגיש במיוחד שאם כן שייך שיפול יש אותו גזרה שחז"ל גזרו לאיסור ואין שום היתר בדבר! ולא שחידשנו היתר לבטל האיסור שהיה לפנינו! ולא צריכים לחדש האיסור או לחדש איסור חדש! רק זהו אותו איסור מאז ומקדם בלי שום חולק בדבר! והבן ועיין?
שבת ע"ג. "דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא" כמ"פ אחז"ל כן, ול"ה לל"א שידע השבת באבות ולא בתולדות? ועל כן חייב ל"ט חטאות לפי ששגג בהמלאכות, שחשב שמותר לו לעשותן בשבת? או שידע בתולדות של המלאכה שאסורים ולא בהאבות שחייב ל"ט חטאות על ל"ט מלאכות של אבות המלאכות של שבת, אע"פ שידע הרבה מלאכות שאסורים לעשות בשבת, ושיש על זה חיוב חטאת, כרת, וסקילה, מ"מ טעה וחשב שזו מותר לעשות, וכן בכל הל"ט מלאכות? ועיין? וכנראה, שזוהי טעות גדולה ממני, לפי שזוהי פשוט בש"ס שליכא למימר כך, רק רצוני לדעת מהו הטעות שלי? ועיין?
[שם]
"המרקד" פרש"י בנפה ולענ"ד צ"ע המנפה קמח לבדוק אם יש שם תולעים ולא היה שם שום תולעים אם עבר על מרקד או לא? לפי שסוף סוף עבר הכל? ועוד יותר מזה אפילו אם כן היה שם תולעים, אולי אינו חייב? לפי שהוא לא ידע שיש שם תולעים, והוא אינו חפץ שיהיה שם תולעים, ורצונו שינפה הקמח כך שכל הקמח יתברר לו שהוא נקי משום תולעת או משום שרץ, ורק לזהירות מאיסור תולעים הוא מנפה הקמח, שבלי היראה והזהירות הזה, היה יכול כבר ללוש העיסה בלי לנפותו עוד, לפי שכבר ניפהו הקמח מכל הפסולות שהיה שם? ואולי יש לומר שמה שאנו מנפים הקמח אין זה חילול שבת מהתורה, ואינו חייב על זה חטאת? שהרי זה כמוציא המת במטה שלפי ר"ש הוא פטור גם על המת לפי שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה? ועיין?
[שם]
"והמוציא מרשות לרשות", הנה תוס' בדף ב. הקשה למה מתחיל התנא במלאכת הוצאה שכאן חשבה התנא בסוף של כל סדר המלאכות? ע"ש, ואולי י"ל לפי שבמשכן התחילו כל המלאכות עם מלאכת הוצאה וגמרו עם מלאכת הוצאה, שבתחילה הביאו כל אחד מביתו הנדבות שזו היתה מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחר כך בסוף ובגמר כל מלאכת המשכן כתוב שהביאו את כל המשכן והכלים אל משה רבינו ורש"י כתב שם לפי שאף אחד לא היה יכול להקימו, ואם כן הביאו המשכן מפורק והיינו שעשו אז מלאכת הוצאה וא"כ כמו בעשיית המשכן שמשם לומדים כל מלאכת האיסור שיש בשבת, ושם התחילו עם הוצאה וגמרו עם מלאכת ההוצאה על כן התנא של המשנה מתחיל מסכת ודיני שבת עם מלאכת הוצאה וחשב הוצאה בסוף אחר כל הל"ט אבות המלאכות של שבת, ואולי י"ל עוד שכביכול הקב"ה לא חייב להביא לו הנדבה לפי שכל אחד מה שירצה היה מנדב לבנין ועשיית המשכן וכליו, וכביכול אם מותר לומר כן היה הקב"ה דוגמא לעני העומד בפתח ומבקש נדבה! ור"ל למה עשה הקב"ה כן? לפי שלא רצה שכל אחד יבוא ויעבוד העבודה לפי שבחר הקב"ה באהרון ובניו שרק הם יכולים לעבוד במשכן ולכהן בכהונה גדולה, וכדי שלא יהיו שום פתחון פה לטעון שאם הייתי יודע לא הייתי נותן על כן אמר הקב"ה מי שירצה לנדב שיתן וזהו רק נדבה ואני עושה בזה מה שאני רוצה! ואף אחד לא צריך להביא אם אינו חפץ בתנאי זה, וכמו כן מצאנו כביכול עיקר מקום השראת השכינה במשכן ובמקדש היתה בקודש הקדשים בתוך ועל הארון הקודש ועצם מקום של הארון אינו מן המדה וכביכול הקב"ה אומר שאינו לוקח שום מקום מכם, ואין לו מקום בעולם הזה וגם זה כדוגמת העני שאין לו כלום משלו וכל זה לפי שבחר רק באהרון לשרתו ולא יהיה טענה לאף אחד שגם הוא חפץ בזה ועיין אם יש לפרש כך? ועל כן מצאנו שגם הכוהנים והלוים אין להם חלק ונחלה בתוך בני ישראל וכמ"ש: "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", וכעין זה מה שכתוב לשבח של הלוים: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע" שהוא כולו מסור לעבודת השי"ת וכאילו שאין לו כלום בעולם הזה ועל כן מתחיל התנא מסכת שבת במלאכת הוצאה ועם הציור של העני העומד בחוץ" וכו', כדי להורות ולרמז על זה שמלאכת השבת ממלאכת המשכן גמרינן ושם זה התחיל עם מלאכת הוצאה ועל ידי זה שכביכול הקב"ה היה כאילו היה עעני העומד בחוץ ומבקש נדבה וכמ"ש לפני זה הטעם לזה בדרך של אולי? ואפשר? אם מותר לפרש כן? ועיין?
וכן אולי יש לפרש עוד לפי שהתנא חשב סדרים של מלאכות כמו סדר של אפיית הפת ואח"כ סדר של עשיית הבגד, ואח"כ סדר של כתיבה וכבר יש באלו הג' שלשים ושלש מלאכות 11 + 13 + 9 = 33 ולענ"ד יש לומר שגם שאר 5 המלאכות כמו סדר אחד עכ"פ בכל סדר של המלאכות יש לראות שכל מלאכה של סדר ההוא שייך לכל מלאכה שזורע שייך לחורש, שחורש מה שזרע, ויזרע מה שחרש, וכן קוצר ומעמר ואופה, וכן כולם שייכים זו לזו, אבל אופה וחורש לא שייכים לגוזז או למנפץ או לטווה ולשאר סדר המלאכות שחשב בסדר המלאכות של עשיית הבגד, אבל כל אלו המלאכות של עשיית הבגד כן שייכים כל אחד זו לזו, אבל שונה בזו מלאכת הוצאה שהיא שייכה עם כל אחת ואחת של כל הל"ט מלאכות, ועל כן מתחיל התנא בזו ומסיימת בזו להורות שהיא הולכת עם כל המלאכות, וכמו כן מסיימת מסכת שבת עם מלאכת הוצאה לפי שפרק אחרון של המסכת הוא מי שהחשיך שגם שם איירי מדיני הוצאה וכן מסכת עירובין רובה על דיני הוצאה ומתחיל בזה ומסיים בזה גם כן, ועיין?
[שם]
"המכבה והמבעיר" ר"ל שעל כן מתחיל במכבה כדי לעורר על ענין אחר של זהירות בניזקין שח"ו לא יבער אש אם אינו יכול לכבותו! ורק אם אתה יכול לכבתו רק אז תבעיר האש, וזהו כלל בכל ימות עולם ולא שייך לאיסור וחיוב במלאכת שבת? וזה קצת דוחק? ואולי רצה לרמז גם מה שנוגע לדיני שבת, שאינה מלאכה רק אם כיון בכיבוי שעל ידי זה יהיה יותר קל להבעירו אח"כ כשיצטרך להבעירו, אבל כיבו האש לעצמה אינה מלאכה, ולא קשה לל"א כן גם בבונה וסותר, לפי ששם י"ל שמפורש בקרא שסותר על מנת לבנות, בקרשי המשכן, וכן מובן שסותר הוי קילקול ולא תיקון ומלאכה, אבל כיבוי יש הו"א שאין לך תיקון גדול מזה שכיבה את האש, כדי שלא יזיק ויבעיר את הכל ח"ו! ויותר יש הו"א וטעות שהוי מלאכה אפילו לא על מנת להבעיר, קמ"ל שרק אם כיבה על מנת לתקן שעי"ז יהיה יכול להבעיר הפתילה וכדומה רק אז הוי כיבוי מלאכה.
אבל קצת קשה לפי זה שאם כן מה מקשה תוס' בד"ה מכדי מכרב כרבי ברישא וכו' ע"ש, [בדף ע"ג:] ממכבה ומבעיר למה שם הגמרא אינה שואלת למה מתחיל בכיבוי ולא במבעיר, וכמו ששואלת על זורע וחורש? שיש לומר בפשטות שחורש חייב גם לא על מנת לזרוע, אם רק אין לו היפוך כוונה? ואולי לא נכון שגם בחורש אם אין לו כוונה לתיקון הוי קילקול יותר ממכבה, וכמו שאחז"ל: "החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה" ואפילו לר"י שמחייב במלאכה שאינה צריך לגופה, שזהו רק אם הוא מתקן, אבל בזה הוא מקלקל ועיין? וגם בחורש צריך כונה לזריעה או לבניה, וא"כ היא כמו מלאכת מכבה ומ"ש זמ"ז למה כאן שואלת הגמרא ושם לא? ועל זה מתרץ תוס' ומחלק בין זה לזה. וצ"ע אם זה נכון או לא? ועיין?
[שם ע"ג:]
"תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי" ע"ש, ולענ"ד צ"ע אם החורש אחר שזרע בארץ ישראל שלא יכול לכסות הזרעים רק אם הוא חורש האדמה אם זהו בשעה אחת שחורש ומכסי, א"כ יהא חייב אז הן על חורש, והן על זורע, שיש צורך על הזריעה לכסות את הזרעים, וכמש"א להלן בזומר שחייב על קוצר ועל נוטע, ואם זה נכון זה קצת קשה לי לפי שהגמרא להלן חשיב כמה דברים שבפעולתו הוא חייב שתים ומחדש דברים חדשים ול"ל עורר על זה שחייב על זה שתים? שהרי זה אמרו שיש צורך בחרישה וחייב על זה משום חורש ולכאורה כ"ש שחייב אז גם על זורע? ומשמע לכאורה שאינו חייב בזה על שתיהם, ומהטעם שכנראה שזה לא נכון שחורש ומכסה בבת אחת ול"ה למה זה לא כך? ואולי הכיסוי שמכסה את הזרעים אינו בגדר של מלאכת זורע? ועיין?
והנה אח"כ ראיתי במפרשי האוצר שמביא כמה אחרונים שדנים כבר על ענין זה וזה פלא בעיני שלא ראיתי שיתרצו שמקודם חורש האדמה ורק אח"כ מכסה הזרעים, ורק אז חייב משום זורע, ולא יחד בבת אחת עם החרישה? ועכ"פ ראיתי שם תירוץ מרב בן אורי שלפי רש"י שרק בגרוגרות יש חיוב בזורע, משא"כ בחורש שגם בכל שהוא חייב משום חורש, יש לפרש שחרש רק כ"ש, ועל כן אינו חייב רק משום חורש ולא גם משום זורע ע"ש, ולענ"ד צ"ע על זה שלל"א שרק חורש הראשון חייב בכל שהוא לפי שיכול לזרוע שם הרבה, אבל חורש הב' שזהו כבר אחר שזרע הזרעים וצריך לכסותם, שאז י"ל שאינו חייב בכל שהוא, רק כשיעור של הזורע שצ"ל עכ"פ כגרוגרות כדי להיות חייב, כיון שכל חיובו וצורך של החרישה עכשיו אינו אלא כדי לכסות הזרעים שהונח בתוך האדמה ובכלל היה צריך הסבר למה חייב על חרישה זו משום חורש, ול"ל משום זורע בלבד? שהרי אין לו צורך בחרישה זו להכשיר האדמה לזרוע אלא כדי לכסות הזרעים וכבר שם הזרעים בתוך האדמה ועכשיו צריך רק לגמור מלאכת הזריעה ולא מלאכת החרישה? ולמה חייב עבור חורש ולא משום זורע בלבד?, ועכ"פ יש לעיין שאולי אינו חייב עבור חרישה הזו רק אם יש בו שיעור של כגרוגרות של זרעים, כיון שעכשיו זהו המטרה שלו לכסוץ הזרעים וצ"ל השיעור כמו הזורע? ועיין?
וכן ראיתי שם מהרב פלאג'י ז"ל בעל מחבר יפה תלמוד שכתב למה לא אמרינן שקתני קודם זורע כדי להסמיך חורש לקוצר כמ"ש בקרא: "אשר אין חריש וקציר"? ע"ש, ור"ל לפי שא' שאל שזה ק"ו אם חורש חייב כ"ש קוצר ול"ה כל כך מה ר"ל בק"ו זה? אבל כתב שם שיש ארץ ששם לא חורשים כמו בארץ מצרים שנהר נילוס עולה ומשקה ורק זורעים וקוצרים ועל כן היה שפיר שייך להסמיך זורע לקוצר וכמ"ש בקרא בפ' נח: "זרע וקציר", ועל כן שפיר קשה שהיה לו למימר מקודם חורש ואח"כ זורע, ולהסמיך זורע לקציר שגם זה לשון של הקרא ע"ש, ואם יש להעיר על זה לענ"ד צ"ע למה נקט הקרא שהיה בשנת הרעב ובמצרים ול"ל מביא הקרא שכתוב עבור בני ישראל בארץ ישראל שכתוב: "בחרש ובקציר תשבות" ועל כן קתני זורע מקודם כדי להסמיך חורש לקוצר וכלשון הקרא, ואז לא היה כל כך עולה התירוץ שיש ארץ ששם לא חורשים וכמו במצרים לפי שעדיף להביא הקרא שאיירי בארץ ישראל לבני ישראל אחר מתן תורה ממה להביא הקרא שאיירי בשנות הרעב או לכללות העולם ולכל בני נח לא רק מיוחד לבנ"י בארץ ישראל, ואם נאמר כן, לא י"ל שעל כן הקשו שיגיד חורש תחילה כדי להסמיך זורע לקציר וכמ"ש בקרא? לפי שאינו רוצה להביא קרא ההוא, רק הקרא שאיירי במיוחד לבנ"י ובארץ ישראל ובמצוה של התורה, ולא רק כסיפור בעלמא! לפי ששני הפסוקים של אשר אין חריש וקציר וכן זרע וקציר שניהם כתובים כמו בסיפור משא"כ הפסוק של בחרש ובקציר תשבות, וא"כ קשה לל"א שע"כ קתני הזורע והחורש והקוצר להסמיך החורש להקוצר כלשון של הקרא שאיירי בארץ ישראל? ועכשיו לא יכול לתרץ שיש גם פסוק שכתוב זרע וקציר? וכנ"ל, ואולי יש לפרש שכל זה נכלל במה שהגמרא תירצה שהתנא בארץ ישראל קאי! ושם חורשים גם אחר הזריעה, ויש לפרש שזה מה שהקרא אומר שישבות גם מהחרישה שלאחר הזריעה שהיינו החרישה הסמוך יותר להקצירה, ועל כן כתוב כך: "בחרש ובקציר תשבות" לפי שהקרא איירי בארץ ישראל לבני ישראל במצוה של שביתה! שיש חיוב שביתה גם על חרישה שלאחר הזריעה והבן ועיין?
[ואגב יש לומר שלא קשה למה הקרא נקט בחרש ובקציר לפי שהקרא מזהיר מתחילת העבודות שהיינו החרישה עד סוף העבודות שהיינו הקצירה וכל מה שכלול באמצע בין שניהם? ועיין אם זה נכון? או שאיירי בזמן שחורשים שישבות ובזמן שקוצרים שישבות? ועיין?
שבת דף ע"ד:
"תנורא חייב משום שמנה חטאות" ופרש"י למה בתנור יש עוד אחד? לפי שבתנור אחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים וזהו גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש, אבל בחבית שמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, אינו חייב עליה משום מכה בפטיש ע"ש, ולענ"ד פשוט שבזה שטח הטפילה יש עוד כמה מלאכות שחייב מזה לבד, ורק עבור שטח הטפילה, לפי שגם שם יש כמעט כל המלאכות שחשב רש"י לפני זה בעשיית החבית, שטוחן העפר, ובורר הצרורות, ומרקדו, ומנפה אותו, ולש, וממרח שיהא חלק וכו', ע"ש כל המלאכות שיש בטיחת הטפילה, ולענ"ד שרש"י לא בא לפרש כמה חטאות יש על טיחת הטפילה, לפי שהכל בהעלם אחת ולמעשה אינו חייב אלא אחת עבור טוחן, ואחת עבור לש וא' עבור בורר וכדומה, רק מה שיש הוספה קרבן, שאפילו בהעלם אחת חייב עוד קרבן חטאת, וזהו מטעם שבתנור יש החיוב של מכה בפטיש, מה שאין בחבית, וגם לא היה בתנור לפני שטח הטפילה, ועל כן חשבינן ליה אבל ודאי מי שלא עשה רק טיחת הטפילה חייב כמעט כל הח' חטאות ואולי לא עבור מבעיר מבשל, והבן ועיין? וכל זה פשוט הוא לענ"ד. ועיין?
[שם במתיבתא אות ל"ח]
מביא מהשפת אמת טעם למה לא למדה הגמרא קושר מהציץ שעל ראש של כהן גדול? ול"ה שגם שם לא היה קשר של קיימא? שלכאורה לא היה משאירו כך קשור כל הזמן? ואלי כן השאירו כך כמו בתפילין של ראש? ועיין? ואולי רק על ההו"א שלמדה מקשירת היריעות שגם שם לא היתה קשר של קיימא על זה הקשה ותירץ שלא לומדים המלאכות מבגדי כהונה רק מבנין המשכן? ואח"כ עיינתי בשפת אמת בפנים ומפורש בדבריו שהיתה קשר של קיימא הקשר של הציץ וע"ש מה שר"ל מתחילה שקשר על החוט עצמו אינו קשר ולא י"ל כן לפי הרמ"א, ולכאורה משמע מדבריו שעדיין יש לו צד לפרש כן לשא"ר וצ"ע מהו כוונתו זצ"ל? ועיין?
ומה שכתב שם שזה היה קשר של קיימא אין אני יודע אם זה מוכרח ומוסכם לכו"ע, או רק לפי הרמב"ם שלמד שהיה רק חוט אחד בהציץ ועשה הקשר בחור של הציץ וכך החזיק החוט והקשר ולא התרופף אבל לפי פירושו של רש"י על התורה שהיה על הציץ ששה חוטים, וקושרם כולם יחד מאחור ראשו יש לפרש שכל פעם שלבש הציץ קשרו וכל פעם שהורידו התיר הקשר, וכך זה היה מהודק טוב על ראשו ולא היה מתרופף ונופל מעל מצחו וגם בקשר של תפילין מתרופף הקשר והתפילין יורדים מטה יותר ובציץ היה צ"ל מדויק ממש! וגם החוטים לא היו מעור כמו בתפילין שהם אינם נמתחים כל כך מהר כחוט של תכלת שהיה על הציץ? ואם זה נכון, א"כ זה לא היה קשר של קיימא? וצ"ע על זה לענ"ד?
ואח"כ עיינתי בהרמב"ם ובהרמב"ן ז"ל ולא ראיתי בדבריהם שהיה הקשר קשר של קיימא ושהיה כך לעולם, וכמ"ש השפת אמת, ולענ"ד לכאורה ממה שכתבו שם יש לפרש גם בהרמב"ם וגם בהרמב"ן שכל פעם שענד הציץ על ראשו היה קושרו, וכשהורידו היה מתיר הקשר, וכך היה מורידו, ולענ"ד לכאורה קצת מורה לשון הרמב"ן כך, שכתב שם: "כי עליה יקשרנה מאחוריו", ואח"כ כתב: "כי שם ינתן בקשר", וכן: "ששם בקשירתו על המצנפת", וכן: "והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת, כי היא הקשירה", משמע לענ"ד שר"ל שקושר הציץ על המצנפת משמע שקושרו כשמניחו על מצחו, ולא שכבר היה קשור אחת ולתמיד, ורק היה מניחו על המצנפת ומורידו ממנה? ומה שהרמב"ן ז"ל שם בפירושו עה"ת בפ' תצוה [שמות כ"ח, ל"ז], הקשה על פירוש רש"י ז"ל כמה קושיות ועל כן מסכם שם לא כדבריו אלא שהיה רק פתיל אחד ע"ש לענ"ד צ"ע אם יש לעיין על הסברו שגם אם נניח שלא מוכרח לפרש כפרש"י ז"ל, מ"מ אם היה מותר לעשותו כפרש"י מהיכי תיתי לומר שלא עשוה כמ"ש ברש"י? לפי שמה שהרמב"ן פירש לענ"ד לכאורה זה היה מכאיב ומצער והיה קשה מאוד שמי שישים חוט על מצחו ועל החוט היה הציץ וכך היה קשור על מצחו כל היום הרי היה דוחק לו הפתיל תכלת על מצחו והיה עושה לו רושם חזק והיה מתאדם הבשר כנגד הפתיל וזהו כ"ש וק"ו מהרצועות של עור שהם רחבים יותר [אולי?] מהפתיל תכלת שהיה על הציץ וזה כואב אם זה מהודק קצת בחוזק כ"ש כאן בראשו של כהן הגדול שיש עליו שמחנה בגדים ותפילין של ראש ג"כ על ראשו ועוד הציץ והיה צ"ל עליו כל הזמן לפי חד מאן דאמר בש"ס, ואם זה לא היה בחוזק ומהודק טוב טוב היה הציץ נופל על פניו למטה! אבל לפי רש"י לא היה החוט על המצח ולא היה כואב לו לכהן הגדול אפילו אם היה עונד הציץ כל היום וזה מונח עליו בנוח וברוגע! וגם לפי מה שכתב הרשב"ם לכאורה היה קושרו כל פעם מחדש ולא הבנתי היאך הוא ז"ל פירוש הפסוק והיאך קשרו הכהן על ראשו? ע"ש בפ' תצוה בפרשב"ם ז"ל, ולכאורה נוטה פירושו באופן הקשירה כעין פירש"י ז"ל במקצת ועיין?
ובחידורנ"ג שם כתב שאשתו של ר"ג רצתה גם כן עיר של זהב, וכמו שיש לאשתו של ר' עקיבא! ענה לה ר"ג לאשתו שאת לא עשית כמו שהיא עשתה, שהיא מכרה משערות ראשה כדי שיהיה ר"ע יכול להמשיך ללמוד תורה ע"ש, וצ"ע שהרי רחל אשתו של ר"ע היתה אשה צנועה שהרי ר"ע אמר כשהיה עם הארץ היה רוצה להרוג את הת"ח והקשו בתוס' שאם כן למה רצתה רחל להינשא לו להיות אשתו? ותירץ בתוס' שראתה בו מדת הצניעות, וזה שהיה חפץ להרוג כל הת"ח לפי שחשב שהם מתגאים על אנשי ההמון עם ע"ש, [וי"ל שטעיתי וחלק מזה כתבו בגמרא וחלק בתוס'], עיין במסכת נדרים דף נ. ובמפרשים שם ובעוז והדר ובילקוט ביאורים שם שיש עוד כמה נוסחאות עכ"פ רואים שהיתה רחל אשה צנוע שעל כן חפצה להינשא לר"ע, והיתה בטוחה שיגדל לגדול בתורה גם, ושכן היה, וא"כ רואים שרחל אשתו של ר"ע היתה בעלת מדת טובות, והבינה והכירה גדלות ומעלת התורה, והיאך זה, שהיא יצאה ברחוב בעיר של זהב שאין הולכת בזה רק מי שהיא כזו אשה חשובה! עד כדי כך שאשתו של הנשיא של כל הכלל ישראל! אשתו של רבן גמליאל! לה לא היתה לה עיר של זהב! ונהי שר"ע הבטיחה לה לקנות לה ולתת לה עיר של זהב כשיהיה לו כסף לקנות לה! מ"מ היא לעצמה היאך יצאה בזה ברחוב, עד כדי כך שאשתו של הנשיא קינאה בה בזה! ויש לשער שגם שאר הנשים קינאו בה הרבה! והיא הבינה טוב טוב שיסתכלו עליה וכולם יראו העיר של זהב! שיש לה! והיאך זה מתאים על כל המסירות שלה לתורה ולצניעות! וחשבתי שאולי יש לפרש לפי שהיא היתה בת כלבא שבוע שהיה עשיר גדול מאוד, ומצד מצבה להיות בתו של הגביר היתה מותאם עבורה ללכת ברחוב עם עיר של זהב ועוד הרבה יותר מזה! רק מה היא מאסה בכל מחמדי וחמדת עולם הזה, ומסרה נפשה שהרועה הזה, העם הארץ יתחתן עמה והיא תשלח אותו ללמוד תורה ויהיה לכל הכלל ישראל התנא ר' עקיבא, התנא הכי גדול שיש לנו! ובנתיים היא סבלה הרבה הרבה! הן מצד הפיזי והן מצד הרוחני שזלזלו בה, עד כדי כך שגם אחר שר' עקיבא היה כבר ת"ח גדול וגאון הדור, הציקוה הרשע שלמה עשתה כך לעזוב כל עושר של בית אביה עבור להתחתן עם ר"ע שאין לה ממנו כלום והיא כמו אלמנה! [ואביה הדירה מכל נכסיו], והיא ענתה שאם היה ר"ע שומע לי היה חוזר ללמוד תורה עוד י"ב שנים וכן עשה! ויש ללמוד מזה כמה הציערוה לפני זה שהיה כבר ת"ח! וא"כ זה שרחל יצאה עם עיר של זהב לא היתה עבור הנאתה וכבוד עצמה, רק להוציא מלב כל אחד שחשבו שחבל לה שעשתה צעד מוזר כזה, והסתכלו עליה בבוז והיתה חלילה ירידה בכבוד התורה, שאמרו שאין הוא מביא לה כסף! ואין לה ממנו כלום! והיא הסתובבה ברחוב עם העיר של זהב, רק לפי שכולם יראו שלא הפסידה כלום מכבודה וממעמדה הרם הגשמי מצד היותה בתו של כלבא שבוע, וחוץ מזה זכתה לקרן קיימת לעולם הבא ולנצח ולכל הדורות! שכמעט כל התורה של בעל פה שיש לנו זהו רק מר' עקיבא, וכמו שאחז"ל וכולם אליבא דר' עקיבא! כל הספרי וספרא וסתם ברייתא ומשנה ועו"ד, הם כולם מתלמידיו של ר' עקיבא! ולפי שיטתו של ר"ע! וזהו כעין כמו שאמרו למונבז המלך שבזבז אוצרותיו של אבותיו בזמן הרעב, לתת צדקה להעניים שיחיו ושלא ימותו ברעב! וטענו לו שאבתיו עמלו הרבה להגדיל האוצרות של המלוכה, והוא בזבזם והוציאם והפסיד כל הממון הרב שהיה להם! וענה להם: "אבותי גנזו למטה ואני למעלה! אבותי גנזו במקום שיד האדם שולטת בו ואני במוקם שאין היד שולטת בו! אבותי גנזו לחיי עולם הזה הקצר! ואני גנזתי לחיי עולם הבא ונצח! משהו כעין זה כתוב שם! וזו מה שרחל עשתה בהילוכה ברחוב עם העיר של זהב, שכולם יראו ויבינו כמה כדאי היא כן ללכת ללמוד תורה ולא מפסידים מזה בחיי עולם הזה כלום! ועוד מרוויחים מזה הרבה חיי עולם הבא לנצח! וזו מה שאשתו של ר"ג טענה שמגיע לה גם כן עיר של זהב, להראות ולגדל כבוד התורה! א"ל ר"ג לא כן הוא הדבר, לפי שרק אם מסרה נפשה על התורה כמו שהיא עשתה, יש לה ללכת עם עיר של זהב כמו שהיא הולכת, אבל אשת הנשיא, שבעלה לומד תורה מתוך רחבת וכל טוב, אין לה ללכת כך ברחוב! ואח"כ ראיתי בילקוט ביאורים בעוז והדר שם במסכת נדרים, שבבן יהוידע כתב שר"ע בעצמו קשר לה העיר של זהב על אשתו רחל ולענ"ד יש לומר ששם כשהיא באתה לפניו בבגדיה הבלואים והסרמוטים ונפלה לפניו, ואז אמר ר"ע לתלמידיו שרצו להוציאה בנזיפה "שלי ושלכם שלה"! ויש לומר ששם ואז באותו מעמד ובאותו מקום לפני כל העשרים וארבע אלף תלמידים! הוציא ר' עקיבא העיר של זהב שכבר קנה לה העיר של זהב לפני שבא אליה, ואז היה הסיפור שהתלמידים אמרו שביישתנו שאתה בעצמך קושר לה העיר של זהב על פדחתה לפני כל התלמידים שלך! ועל זה אמר להם שזהו כבוד התורה! לפי שהרבה הצטערה עמי עבור לימוד התורה שלי! ולפי זה מובן לפרש שלא קשה שכאן כתוב שר"ע אמר: "שלי ושלכם שלה"! וכאן כתוב שר"ע א"ל: "הרבה הצטערה על התורה"? רק מתחילה כשנפלה לפניו לפני כל התלמידים והם רצו להוציאה משם א"ל: "הניחוה, שלי ושלכם שלה"! ואח"כ כשקשר לה בעצמו העיר של זהב על פדחתה! וכמו שהבטיח לה שיקנה לה עיר של זהב כשיהיה לו כסף לזה! אז הוסיפו התלמידים לטעון שזוהי בושה עבורינו שאתה הרב הגדול קושר לאשתו בפני כל העשרים וארבע אלף התלמידים העיר של זהב על פדחתה! ועל זה ענה להם שזהו כבוד התורה! לפי שהרבה הצטערה על זה שהלכתי ללמוד תורה! וא"כ כתוב שם ענין זה שר"ל שזה היה כבוד התורה מה שרחל יצאה עם עיר של זהב ברחוב!
וצ"ע אם י"ל שאחז"ל שמתו תלמידי ר"ע עבור שלא נהגו כבוד זה לזה, והנה ר"ע הראה לתלמידיו דוגמא חיה כמה יש לכבד להזולת כ"ש מי שהצטער על התורה ומזה היה להם ללמוד לכבד אחד את הב' עבור שהוא יושב ולומד תורה!? והבן ועיין?
במסכת שבת דף ס: "אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד", וע"ש בתוס' שהקשה על זה, ור"ל שאולי כוונת חז"ל שהביאו משנה זו לענין איסור סנדל המסומר, שזוהי כעין איסור מוקצה, ששוים יו"ט לשבת ועוד חמור יו"ט משבת לענין מוקצה, ועל כן שוה יו"ט לשבת באיסור סנדל המסומר! וזה כעין לשון מושאל לקחת לשון של התנא ששייך לפי שיטת בית שמאי, אבל לב"ה זה לא כך, מ"מ לענין זה שעסוקה הגמרא בו, זה כן מתאים ונכון והבן ועיין?
שבת דף ס"א.
"אר"א חזינא לר"כ דלא קפיד" וכו' ע"ש, אם אני לא טועה כמדומני שראיתי במאירי שכתב שהרמב"ם לא הביא דין זה שחייב לנעול ימין תחלה, ומטעם שס"ל שרב אשי שהוא המד"א האחרון ומסקנת הסוגיא הזה בגמרא כאן על ענין זה, והוא ס"ל של"צ להקפיד על סדר נעילה וחליצת הסנדלים והנעליים, ועל כן ההלכה כך היא, ול"צ בכלל להזכיר כל הדיון בזה, אפילו לא להזכיר של"צ להקפיד על זה, ועוד כתב שם שענין זה תלוי בקפידא ומי שמקפיד על זה שיקפיד ומי שלא מקפיד על זה, לא צריך להקפיד על זה. וכמו שאחז"ל על זוגות וכדומה דמאן דקפיד קפדינן עמו, ומאן דלא קפיד לא קפידינן עמו על ענינים ההם של זוגות וכדומה, וצ"ע אם זה שצריך לנעול ולרחוץ ולסוך הימין תחלה ואח"כ השמאל, אם גם כל אלו הם בכלל הזה, שאם לא מקפיד על זה ל"צ להקפיד על זה? לפי שבברייתא חשב להו ביחד וכאילו כולם דין אחד להם, ואם על נעילת הנעליים לא חייב להקפיד, י"ל שכ"כ על רחיצה וסיכה של ימין תחלה ג"כ ל"צ להקפיד? והנה ידוע הסיפור עם החייל שהתחיל לשוב בתשובה וזה שהוא דיבר עמו על דיני התורה הציע לו שיתחיל מעט מעט או שהוא בעצמו רצה להתחיל רק דבר אחד בלבד או לאט יותר איננו זוכר מה היה שם, עכ"פ מעשה שהיה כך היה שיהודי הדתי ההוא לא ידע בדיוק מה להגיד לו והציע לו להתחיל עם ין זה הנזכר בשו"ע בתחילת הסימנים של הבוקר בשו"ע או"ח וא"ל שיקפיד לנעול מנעל ימין קודם ואח"כ השמאל ולקשור השמאל ורק אח"כ לקשור הימין, והוא קיבל על עצמו לנהוג כן וכמה פעמים שכח ולא הטריח עצמו לחזור ופעם אחת החליט שחייב להקפיד על זה וחזר לחדרו לחלוץ נעליו ולנעול הימין תחלה ולקשור השמאל תחלה וכשחזר להבסיס כבר נסעו כולם והוא נשאר שם לבד וכולם נהרגו ורק הוא נשאר חי מקבוצה ההוא ושב בתשובה שלימה, וקיבל על עצמו העול של כל התורה כולה והוא כבר שומר תורה ומצוות הרבה שנים, והכל התחיל בזה שהתחיל לקיים ולהקפיד על דין זה של נעילת וקשירת הנעליים! פלאי פלאים! ור"ל שגם אם ההלכה כמ"ש המאירי של"צ להקפיד על זה! אבל אם הוא כן מקפיד על זה, ועל ידי זה מקפידין עמו על זה! אבל זה לא רק לקבל עונש אם לא קיימו אלא כמה שכר וזכות יש לו על זה לבד! ומן השמים הקפידו עליו על זה! ובזכות זה זכה להישאר בחיים! וזכה לשוב בתשובה שלימה במהירות הבזק! שמי חלם שאחד כזה שמתחיל לאט לאט והתחיל רק בדבר אחד קל כל כך לקיימו! ולא לקח הרבה זמן וכבר קיים כל התורה כולה! וכמה מתוק לחיך ההקפדה ההיא שהקפידו עליו מן השמים על זה שהוא הקפיד לקיים מצוה ההיא! והבן ועיין?
שבת ס"ג.
"סימן זרות"
חשבתי שאולי יש לפרש הסימן למה שמובא כאן כמה מימרות מר' ירמיה א' שאמר בשם ר' אלעז'ר שזהו האות ז' של הסימן ז'רות, והב' שאמר בשם ר'יש לקיש שזהו האות ר' של הסימן זר'ות, והג' שאמר בשם של ר' יו'חנן שזהו האות ו' של הסימן זרו'ת, ולאות ת' לא מצאתי עוד מימרא של ר' ירמיה כאן, ואולי לפי שמה שר' ירמיה אמר בשם של ר' יוחנן היה כשהיה מנמנם ואית'ער ע"כ הוסיפו האות ת' להסימן לרמז על שר' ירמיה אמר זה כשהתעורר מהנימנום שבו היה מתנמנם? ואולי זהו רמז למה ששם אמרו כמה פעמים ית'יב, ית'יב רבין וכו' וית'יב רב ירמיה וכו' וית'יב רבין וכו' אולי? ועיין? ועוד יש לעיין בזה, לפי שבשני המימרות כתוב ר' ירמיה, והשלישי כתוב רב ירמיה וצ"ע אם זה אותו ר' ירמיה או שזה שני ר' ירמיה"ז שונות?
שם
"אין דיבור אלא לשון נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו" וכו' ע"ש,
וי"ל שזהו הפשט של הפסוק: "דברי חכמים בנחת נשמעים, מזעקת מושל בכסילים", לפי שההמון עם ועמי הארצות והטיפשים והשוטים והרשעים ופורקי עול טוענים על מי שצועק עליהם שישובו בתשובה, למה אתה צועק! למה אתה לא מדבר יפה! וכי אני לא בן אדם! ועוד זה שאתה צועק זהו סימן שאתה לא חכם ולא צודק לפי שכתוב: "דברי חכמים בנחת נשמעים"! בנחת….. בנחת … והנה הוא לא שומע כשמדברים אליו יפה הוא בכלל לא שם לב והוא צוחק מזה שהוא צדיק וחכם וכואב לו על העול שהלה עושה והלה הרשע הנ"ל לא צועק ולא כואב לו אבל אם רק תיגע במה שכואב לו אוי תראה כמה הוא יכול לצעוק ולכעוס ולהיות ברוגז! והנה הוא טועה בפירוש הפשוט של הפסוק שלפי מה שהוא מבין פשט של הפסוק נמצא שסוף של הפסוק אינו מגביל לתחילת הפסוק שמסיים ממושל שצועק על הכסיל! כלומר תחילת הפסוק מדובר באחד שהוא חכם שמדבר במי שמוכן לקבל ורוצה להיות טוב וחכם והוא מבקש האמת ומוכן לקבלו שלאיש כזה לא צריכים לצעוק רק מדברים יפה והוא שומע ומקבל ושומר ומקיים! ולא צריכים להגיד לו פעם נוספת! מספיק פעם אחד להגיד לו והוא כבר ישמור כל ימי חייו מה שאמרת לו בנחת, לפי שהוא איש נחת, היינו אחד שמוכן להיות מודרך ונכנע להאמת, ויודע שיש לו לשפר מעשיו, והחכם יודע יותר טוב ממנו, ואם הוא רוצה להיות חכם, עליו לקבל ההדרכה והעצה והחכמה מהחכם! ועל זה בא סוף של הפסוק שלעומת זה, הכסיל לא רק שלא שומע כשמדברים אליו יפה ובחכמה מאיש חכם שאינו המושל של העיר, אלא אפילו אם זה גם מושל העיר שיכול להענישו אם לא ישמע אליו גם אליו הוא לא ישמע כשהמושל ידבר עמו יפה, ולא רק כשהמושל ידבר אליו לא ישמע, אפילו אם המושל יצעק עליו גם כן לא ישמע! ורק כשיתחיל להענישו ויקבל מכות ועונשין, רק זה מה שמדבר ומובן להכסיל! ורק אז יתחיל לשמוע שמדברים אליו ויהיה לו טענות למה מושל העיר הוא אכזר כזה! וכי לא יכול לדבר יפה! וכי אני לא בן אדם שיכולים ולו מסיק רק דיבור בעלמא מאיש חכם אע"פ שהוא לא בא אליו בכח היד החזקה בחרב ובחנית רק בדברי חכמה בעצמם פועל פעולתם! לדבר אלי יפה! וכי הוא לא חכם! שהרי כתוב: "דברי חכמים בנחת נשמעים"! רק כסיל הזה לא יודע הסוף של הפסוק! ששם כתוב: "מזעקת מושל בכסילים"! וזה שאומר כאן ידבר עמים תחתינו שלא נצטרך לצעוק או להכות בחרב ובחנית למשול על כל האומות, אלא בדיבור בעלמא כולם ישמעו ויקבלו האמת ממי שאומרם! וכמו שאומרים "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה"! נמצא שהמלה בנחת שכתוב היינו באיש שהוא נוח! נוח לקבל הדרכה ודבר חכמה, אז נשמעים ומקובלים הדברי חכמה שהחכם דיבר, אבל אם הוא לא מוכן לקבל, והדברי חכמה לא מעניין אותו בכלל! לא יעזור הדיבור היפה אליו, וגם לא הצעקה, לא רק של החכם, וגם לא של המושל, לפי שרק אם יענשוהו במכות ויסורים אולי יתחיל להבין, או עכ"פ רק לשמוע ולקבל ולעשות, לפי שהוא לא מוכן ואינו רוצה להבין ולקבל האמת והחכמה!
שבת סה.
"הא דמיהדק הא דלא מיהדק" ע"ש, ובפרש"י ובביאור הגר"א על זה בשו"ע או"ח סימן ש"ג סעיף ט"ו, שכתב על מה שכתב בשו"ע שיהיה קשור ומהודק, שזה לא כפרש"י גם לא לפירוש של רבותיו ע"ש, ול"ה שבשלמא לפירוש ראשון ברש"י ל"צ מהודק כשקשור אבל לפירוש ב' ברש"י צ"ל קשור וגם מהודק כשיוצא בה לרשות הרבים? ולמה א"כ כתב הגר"א שזה לא כרש"י גם לא לפי הפירוש של רבותיו ע"ש? ואולי לפי שהיה השו"ע צ"ל שלכרמלית מותר קשור ולא מהודק אבל גם זה ל"ה כל כך לפי שי"ל שאין הלכה כריו"ח רק כחבריו שחולקים עליו וגם אצל ר' ינאי שחלוקין עליו כל בני דורו י"ל שהלכה כרבים ולא כהיחיד שר' יוחנן ור' ינאי הם כיחידים נגד כל בני דורם וחבריהם? ועיין?
שם ראיתי מהריש"א ז"ל שאין חשש בספידיר בנעליים שלנו לפי שלא שייך שיפלו במציאות עכ"ל ע"ש, ולענ"ד יש להוסיף שזהו רק בנעליים השכיחים בדרך כלל בסוג נעל אבל היום הרבה הולכים עם נעלי בית שקורים קראק"ס וכדומה, ולפעמים קונה אלו שהם זולים וקצת קשה לו ללכת בהם כל היום, ועל כן שם ספידיר בתוכו ואז הוא מרגיש כמעט כמו נעל אמיתי, ולא צריך להוציא הרבה כסף עבור נעל רגיל וזה נוח וקל ויותר טוב מסתם נעל שמכביד וקשה לרגלו ולעוד דברים ומקומות ושם כן שייך שהספידיר יפול מרגלו מהנעל ההוא, וממילא צ"ל שלא י"ל בסמא בזמנינו אין כבר שום חשש, וכאילו זוהי הלכנ מחודשת, בטל גזירת ואיסור שחז"ל אסרו ללכת כך אם שייך החשש שיפלו, ולענ"ד יש כעין זה הרבה דברים שהפוסקים פסקו להקל עבור שזה לא שייך אצלינו, ואח"כ כבר חזר הדבר שכן זה שייך גם אצלינו, אבל כבר התירו הפוסקים וההמון עם לא שמים לב לחלק, שבזה לא התירו הפוסקים ולא יכולים לומר להם לשנות, לפי שמי זה אתה! [כלומר: אני] לחלוק על גדולי הדור שלפנינו ולחדש גזירות חדשות מה שלא שערום אבותינו! ולענ"ד בדור חלוש וסתום חייבים להדגיש במיוחד שאם כן שייך שיפול יש אותו גזרה שחז"ל גזרו לאיסור ואין שום היתר בדבר! ולא שחידשנו היתר לבטל האיסור שהיה לפנינו! ולא צריכים לחדש האיסור או לחדש איסור חדש! רק זהו אותו איסור מאז ומקדם בלי שום חולק בדבר! והבן ועיין?
שבת ע"ג. "דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא" כמ"פ אחז"ל כן, ול"ה לל"א שידע השבת באבות ולא בתולדות? ועל כן חייב ל"ט חטאות לפי ששגג בהמלאכות, שחשב שמותר לו לעשותן בשבת? או שידע בתולדות של המלאכה שאסורים ולא בהאבות שחייב ל"ט חטאות על ל"ט מלאכות של אבות המלאכות של שבת, אע"פ שידע הרבה מלאכות שאסורים לעשות בשבת, ושיש על זה חיוב חטאת, כרת, וסקילה, מ"מ טעה וחשב שזו מותר לעשות, וכן בכל הל"ט מלאכות? ועיין? וכנראה, שזוהי טעות גדולה ממני, לפי שזוהי פשוט בש"ס שליכא למימר כך, רק רצוני לדעת מהו הטעות שלי? ועיין?
[שם]
"המרקד" פרש"י בנפה ולענ"ד צ"ע המנפה קמח לבדוק אם יש שם תולעים ולא היה שם שום תולעים אם עבר על מרקד או לא? לפי שסוף סוף עבר הכל? ועוד יותר מזה אפילו אם כן היה שם תולעים, אולי אינו חייב? לפי שהוא לא ידע שיש שם תולעים, והוא אינו חפץ שיהיה שם תולעים, ורצונו שינפה הקמח כך שכל הקמח יתברר לו שהוא נקי משום תולעת או משום שרץ, ורק לזהירות מאיסור תולעים הוא מנפה הקמח, שבלי היראה והזהירות הזה, היה יכול כבר ללוש העיסה בלי לנפותו עוד, לפי שכבר ניפהו הקמח מכל הפסולות שהיה שם? ואולי יש לומר שמה שאנו מנפים הקמח אין זה חילול שבת מהתורה, ואינו חייב על זה חטאת? שהרי זה כמוציא המת במטה שלפי ר"ש הוא פטור גם על המת לפי שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה? ועיין?
[שם]
"והמוציא מרשות לרשות", הנה תוס' בדף ב. הקשה למה מתחיל התנא במלאכת הוצאה שכאן חשבה התנא בסוף של כל סדר המלאכות? ע"ש, ואולי י"ל לפי שבמשכן התחילו כל המלאכות עם מלאכת הוצאה וגמרו עם מלאכת הוצאה, שבתחילה הביאו כל אחד מביתו הנדבות שזו היתה מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחר כך בסוף ובגמר כל מלאכת המשכן כתוב שהביאו את כל המשכן והכלים אל משה רבינו ורש"י כתב שם לפי שאף אחד לא היה יכול להקימו, ואם כן הביאו המשכן מפורק והיינו שעשו אז מלאכת הוצאה וא"כ כמו בעשיית המשכן שמשם לומדים כל מלאכת האיסור שיש בשבת, ושם התחילו עם הוצאה וגמרו עם מלאכת ההוצאה על כן התנא של המשנה מתחיל מסכת ודיני שבת עם מלאכת הוצאה וחשב הוצאה בסוף אחר כל הל"ט אבות המלאכות של שבת, ואולי י"ל עוד שכביכול הקב"ה לא חייב להביא לו הנדבה לפי שכל אחד מה שירצה היה מנדב לבנין ועשיית המשכן וכליו, וכביכול אם מותר לומר כן היה הקב"ה דוגמא לעני העומד בפתח ומבקש נדבה! ור"ל למה עשה הקב"ה כן? לפי שלא רצה שכל אחד יבוא ויעבוד העבודה לפי שבחר הקב"ה באהרון ובניו שרק הם יכולים לעבוד במשכן ולכהן בכהונה גדולה, וכדי שלא יהיו שום פתחון פה לטעון שאם הייתי יודע לא הייתי נותן על כן אמר הקב"ה מי שירצה לנדב שיתן וזהו רק נדבה ואני עושה בזה מה שאני רוצה! ואף אחד לא צריך להביא אם אינו חפץ בתנאי זה, וכמו כן מצאנו כביכול עיקר מקום השראת השכינה במשכן ובמקדש היתה בקודש הקדשים בתוך ועל הארון הקודש ועצם מקום של הארון אינו מן המדה וכביכול הקב"ה אומר שאינו לוקח שום מקום מכם, ואין לו מקום בעולם הזה וגם זה כדוגמת העני שאין לו כלום משלו וכל זה לפי שבחר רק באהרון לשרתו ולא יהיה טענה לאף אחד שגם הוא חפץ בזה ועיין אם יש לפרש כך? ועל כן מצאנו שגם הכוהנים והלוים אין להם חלק ונחלה בתוך בני ישראל וכמ"ש: "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", וכעין זה מה שכתוב לשבח של הלוים: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע" שהוא כולו מסור לעבודת השי"ת וכאילו שאין לו כלום בעולם הזה ועל כן מתחיל התנא מסכת שבת במלאכת הוצאה ועם הציור של העני העומד בחוץ" וכו', כדי להורות ולרמז על זה שמלאכת השבת ממלאכת המשכן גמרינן ושם זה התחיל עם מלאכת הוצאה ועל ידי זה שכביכול הקב"ה היה כאילו היה עעני העומד בחוץ ומבקש נדבה וכמ"ש לפני זה הטעם לזה בדרך של אולי? ואפשר? אם מותר לפרש כן? ועיין?
וכן אולי יש לפרש עוד לפי שהתנא חשב סדרים של מלאכות כמו סדר של אפיית הפת ואח"כ סדר של עשיית הבגד, ואח"כ סדר של כתיבה וכבר יש באלו הג' שלשים ושלש מלאכות 11 + 13 + 9 = 33 ולענ"ד יש לומר שגם שאר 5 המלאכות כמו סדר אחד עכ"פ בכל סדר של המלאכות יש לראות שכל מלאכה של סדר ההוא שייך לכל מלאכה שזורע שייך לחורש, שחורש מה שזרע, ויזרע מה שחרש, וכן קוצר ומעמר ואופה, וכן כולם שייכים זו לזו, אבל אופה וחורש לא שייכים לגוזז או למנפץ או לטווה ולשאר סדר המלאכות שחשב בסדר המלאכות של עשיית הבגד, אבל כל אלו המלאכות של עשיית הבגד כן שייכים כל אחד זו לזו, אבל שונה בזו מלאכת הוצאה שהיא שייכה עם כל אחת ואחת של כל הל"ט מלאכות, ועל כן מתחיל התנא בזו ומסיימת בזו להורות שהיא הולכת עם כל המלאכות, וכמו כן מסיימת מסכת שבת עם מלאכת הוצאה לפי שפרק אחרון של המסכת הוא מי שהחשיך שגם שם איירי מדיני הוצאה וכן מסכת עירובין רובה על דיני הוצאה ומתחיל בזה ומסיים בזה גם כן, ועיין?
[שם]
"המכבה והמבעיר" ר"ל שעל כן מתחיל במכבה כדי לעורר על ענין אחר של זהירות בניזקין שח"ו לא יבער אש אם אינו יכול לכבותו! ורק אם אתה יכול לכבתו רק אז תבעיר האש, וזהו כלל בכל ימות עולם ולא שייך לאיסור וחיוב במלאכת שבת? וזה קצת דוחק? ואולי רצה לרמז גם מה שנוגע לדיני שבת, שאינה מלאכה רק אם כיון בכיבוי שעל ידי זה יהיה יותר קל להבעירו אח"כ כשיצטרך להבעירו, אבל כיבו האש לעצמה אינה מלאכה, ולא קשה לל"א כן גם בבונה וסותר, לפי ששם י"ל שמפורש בקרא שסותר על מנת לבנות, בקרשי המשכן, וכן מובן שסותר הוי קילקול ולא תיקון ומלאכה, אבל כיבוי יש הו"א שאין לך תיקון גדול מזה שכיבה את האש, כדי שלא יזיק ויבעיר את הכל ח"ו! ויותר יש הו"א וטעות שהוי מלאכה אפילו לא על מנת להבעיר, קמ"ל שרק אם כיבה על מנת לתקן שעי"ז יהיה יכול להבעיר הפתילה וכדומה רק אז הוי כיבוי מלאכה.
אבל קצת קשה לפי זה שאם כן מה מקשה תוס' בד"ה מכדי מכרב כרבי ברישא וכו' ע"ש, [בדף ע"ג:] ממכבה ומבעיר למה שם הגמרא אינה שואלת למה מתחיל בכיבוי ולא במבעיר, וכמו ששואלת על זורע וחורש? שיש לומר בפשטות שחורש חייב גם לא על מנת לזרוע, אם רק אין לו היפוך כוונה? ואולי לא נכון שגם בחורש אם אין לו כוונה לתיקון הוי קילקול יותר ממכבה, וכמו שאחז"ל: "החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה" ואפילו לר"י שמחייב במלאכה שאינה צריך לגופה, שזהו רק אם הוא מתקן, אבל בזה הוא מקלקל ועיין? וגם בחורש צריך כונה לזריעה או לבניה, וא"כ היא כמו מלאכת מכבה ומ"ש זמ"ז למה כאן שואלת הגמרא ושם לא? ועל זה מתרץ תוס' ומחלק בין זה לזה. וצ"ע אם זה נכון או לא? ועיין?
[שם ע"ג:]
"תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי" ע"ש, ולענ"ד צ"ע אם החורש אחר שזרע בארץ ישראל שלא יכול לכסות הזרעים רק אם הוא חורש האדמה אם זהו בשעה אחת שחורש ומכסי, א"כ יהא חייב אז הן על חורש, והן על זורע, שיש צורך על הזריעה לכסות את הזרעים, וכמש"א להלן בזומר שחייב על קוצר ועל נוטע, ואם זה נכון זה קצת קשה לי לפי שהגמרא להלן חשיב כמה דברים שבפעולתו הוא חייב שתים ומחדש דברים חדשים ול"ל עורר על זה שחייב על זה שתים? שהרי זה אמרו שיש צורך בחרישה וחייב על זה משום חורש ולכאורה כ"ש שחייב אז גם על זורע? ומשמע לכאורה שאינו חייב בזה על שתיהם, ומהטעם שכנראה שזה לא נכון שחורש ומכסה בבת אחת ול"ה למה זה לא כך? ואולי הכיסוי שמכסה את הזרעים אינו בגדר של מלאכת זורע? ועיין?
והנה אח"כ ראיתי במפרשי האוצר שמביא כמה אחרונים שדנים כבר על ענין זה וזה פלא בעיני שלא ראיתי שיתרצו שמקודם חורש האדמה ורק אח"כ מכסה הזרעים, ורק אז חייב משום זורע, ולא יחד בבת אחת עם החרישה? ועכ"פ ראיתי שם תירוץ מרב בן אורי שלפי רש"י שרק בגרוגרות יש חיוב בזורע, משא"כ בחורש שגם בכל שהוא חייב משום חורש, יש לפרש שחרש רק כ"ש, ועל כן אינו חייב רק משום חורש ולא גם משום זורע ע"ש, ולענ"ד צ"ע על זה שלל"א שרק חורש הראשון חייב בכל שהוא לפי שיכול לזרוע שם הרבה, אבל חורש הב' שזהו כבר אחר שזרע הזרעים וצריך לכסותם, שאז י"ל שאינו חייב בכל שהוא, רק כשיעור של הזורע שצ"ל עכ"פ כגרוגרות כדי להיות חייב, כיון שכל חיובו וצורך של החרישה עכשיו אינו אלא כדי לכסות הזרעים שהונח בתוך האדמה ובכלל היה צריך הסבר למה חייב על חרישה זו משום חורש, ול"ל משום זורע בלבד? שהרי אין לו צורך בחרישה זו להכשיר האדמה לזרוע אלא כדי לכסות הזרעים וכבר שם הזרעים בתוך האדמה ועכשיו צריך רק לגמור מלאכת הזריעה ולא מלאכת החרישה? ולמה חייב עבור חורש ולא משום זורע בלבד?, ועכ"פ יש לעיין שאולי אינו חייב עבור חרישה הזו רק אם יש בו שיעור של כגרוגרות של זרעים, כיון שעכשיו זהו המטרה שלו לכסוץ הזרעים וצ"ל השיעור כמו הזורע? ועיין?
וכן ראיתי שם מהרב פלאג'י ז"ל בעל מחבר יפה תלמוד שכתב למה לא אמרינן שקתני קודם זורע כדי להסמיך חורש לקוצר כמ"ש בקרא: "אשר אין חריש וקציר"? ע"ש, ור"ל לפי שא' שאל שזה ק"ו אם חורש חייב כ"ש קוצר ול"ה כל כך מה ר"ל בק"ו זה? אבל כתב שם שיש ארץ ששם לא חורשים כמו בארץ מצרים שנהר נילוס עולה ומשקה ורק זורעים וקוצרים ועל כן היה שפיר שייך להסמיך זורע לקוצר וכמ"ש בקרא בפ' נח: "זרע וקציר", ועל כן שפיר קשה שהיה לו למימר מקודם חורש ואח"כ זורע, ולהסמיך זורע לקציר שגם זה לשון של הקרא ע"ש, ואם יש להעיר על זה לענ"ד צ"ע למה נקט הקרא שהיה בשנת הרעב ובמצרים ול"ל מביא הקרא שכתוב עבור בני ישראל בארץ ישראל שכתוב: "בחרש ובקציר תשבות" ועל כן קתני זורע מקודם כדי להסמיך חורש לקוצר וכלשון הקרא, ואז לא היה כל כך עולה התירוץ שיש ארץ ששם לא חורשים וכמו במצרים לפי שעדיף להביא הקרא שאיירי בארץ ישראל לבני ישראל אחר מתן תורה ממה להביא הקרא שאיירי בשנות הרעב או לכללות העולם ולכל בני נח לא רק מיוחד לבנ"י בארץ ישראל, ואם נאמר כן, לא י"ל שעל כן הקשו שיגיד חורש תחילה כדי להסמיך זורע לקציר וכמ"ש בקרא? לפי שאינו רוצה להביא קרא ההוא, רק הקרא שאיירי במיוחד לבנ"י ובארץ ישראל ובמצוה של התורה, ולא רק כסיפור בעלמא! לפי ששני הפסוקים של אשר אין חריש וקציר וכן זרע וקציר שניהם כתובים כמו בסיפור משא"כ הפסוק של בחרש ובקציר תשבות, וא"כ קשה לל"א שע"כ קתני הזורע והחורש והקוצר להסמיך החורש להקוצר כלשון של הקרא שאיירי בארץ ישראל? ועכשיו לא יכול לתרץ שיש גם פסוק שכתוב זרע וקציר? וכנ"ל, ואולי יש לפרש שכל זה נכלל במה שהגמרא תירצה שהתנא בארץ ישראל קאי! ושם חורשים גם אחר הזריעה, ויש לפרש שזה מה שהקרא אומר שישבות גם מהחרישה שלאחר הזריעה שהיינו החרישה הסמוך יותר להקצירה, ועל כן כתוב כך: "בחרש ובקציר תשבות" לפי שהקרא איירי בארץ ישראל לבני ישראל במצוה של שביתה! שיש חיוב שביתה גם על חרישה שלאחר הזריעה והבן ועיין?
[ואגב יש לומר שלא קשה למה הקרא נקט בחרש ובקציר לפי שהקרא מזהיר מתחילת העבודות שהיינו החרישה עד סוף העבודות שהיינו הקצירה וכל מה שכלול באמצע בין שניהם? ועיין אם זה נכון? או שאיירי בזמן שחורשים שישבות ובזמן שקוצרים שישבות? ועיין?
שבת דף ע"ד:
"תנורא חייב משום שמנה חטאות" ופרש"י למה בתנור יש עוד אחד? לפי שבתנור אחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים וזהו גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש, אבל בחבית שמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, אינו חייב עליה משום מכה בפטיש ע"ש, ולענ"ד פשוט שבזה שטח הטפילה יש עוד כמה מלאכות שחייב מזה לבד, ורק עבור שטח הטפילה, לפי שגם שם יש כמעט כל המלאכות שחשב רש"י לפני זה בעשיית החבית, שטוחן העפר, ובורר הצרורות, ומרקדו, ומנפה אותו, ולש, וממרח שיהא חלק וכו', ע"ש כל המלאכות שיש בטיחת הטפילה, ולענ"ד שרש"י לא בא לפרש כמה חטאות יש על טיחת הטפילה, לפי שהכל בהעלם אחת ולמעשה אינו חייב אלא אחת עבור טוחן, ואחת עבור לש וא' עבור בורר וכדומה, רק מה שיש הוספה קרבן, שאפילו בהעלם אחת חייב עוד קרבן חטאת, וזהו מטעם שבתנור יש החיוב של מכה בפטיש, מה שאין בחבית, וגם לא היה בתנור לפני שטח הטפילה, ועל כן חשבינן ליה אבל ודאי מי שלא עשה רק טיחת הטפילה חייב כמעט כל הח' חטאות ואולי לא עבור מבעיר מבשל, והבן ועיין? וכל זה פשוט הוא לענ"ד. ועיין?
[שם במתיבתא אות ל"ח]
מביא מהשפת אמת טעם למה לא למדה הגמרא קושר מהציץ שעל ראש של כהן גדול? ול"ה שגם שם לא היה קשר של קיימא? שלכאורה לא היה משאירו כך קשור כל הזמן? ואלי כן השאירו כך כמו בתפילין של ראש? ועיין? ואולי רק על ההו"א שלמדה מקשירת היריעות שגם שם לא היתה קשר של קיימא על זה הקשה ותירץ שלא לומדים המלאכות מבגדי כהונה רק מבנין המשכן? ואח"כ עיינתי בשפת אמת בפנים ומפורש בדבריו שהיתה קשר של קיימא הקשר של הציץ וע"ש מה שר"ל מתחילה שקשר על החוט עצמו אינו קשר ולא י"ל כן לפי הרמ"א, ולכאורה משמע מדבריו שעדיין יש לו צד לפרש כן לשא"ר וצ"ע מהו כוונתו זצ"ל? ועיין?
ומה שכתב שם שזה היה קשר של קיימא אין אני יודע אם זה מוכרח ומוסכם לכו"ע, או רק לפי הרמב"ם שלמד שהיה רק חוט אחד בהציץ ועשה הקשר בחור של הציץ וכך החזיק החוט והקשר ולא התרופף אבל לפי פירושו של רש"י על התורה שהיה על הציץ ששה חוטים, וקושרם כולם יחד מאחור ראשו יש לפרש שכל פעם שלבש הציץ קשרו וכל פעם שהורידו התיר הקשר, וכך זה היה מהודק טוב על ראשו ולא היה מתרופף ונופל מעל מצחו וגם בקשר של תפילין מתרופף הקשר והתפילין יורדים מטה יותר ובציץ היה צ"ל מדויק ממש! וגם החוטים לא היו מעור כמו בתפילין שהם אינם נמתחים כל כך מהר כחוט של תכלת שהיה על הציץ? ואם זה נכון, א"כ זה לא היה קשר של קיימא? וצ"ע על זה לענ"ד?
ואח"כ עיינתי בהרמב"ם ובהרמב"ן ז"ל ולא ראיתי בדבריהם שהיה הקשר קשר של קיימא ושהיה כך לעולם, וכמ"ש השפת אמת, ולענ"ד לכאורה ממה שכתבו שם יש לפרש גם בהרמב"ם וגם בהרמב"ן שכל פעם שענד הציץ על ראשו היה קושרו, וכשהורידו היה מתיר הקשר, וכך היה מורידו, ולענ"ד לכאורה קצת מורה לשון הרמב"ן כך, שכתב שם: "כי עליה יקשרנה מאחוריו", ואח"כ כתב: "כי שם ינתן בקשר", וכן: "ששם בקשירתו על המצנפת", וכן: "והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת, כי היא הקשירה", משמע לענ"ד שר"ל שקושר הציץ על המצנפת משמע שקושרו כשמניחו על מצחו, ולא שכבר היה קשור אחת ולתמיד, ורק היה מניחו על המצנפת ומורידו ממנה? ומה שהרמב"ן ז"ל שם בפירושו עה"ת בפ' תצוה [שמות כ"ח, ל"ז], הקשה על פירוש רש"י ז"ל כמה קושיות ועל כן מסכם שם לא כדבריו אלא שהיה רק פתיל אחד ע"ש לענ"ד צ"ע אם יש לעיין על הסברו שגם אם נניח שלא מוכרח לפרש כפרש"י ז"ל, מ"מ אם היה מותר לעשותו כפרש"י מהיכי תיתי לומר שלא עשוה כמ"ש ברש"י? לפי שמה שהרמב"ן פירש לענ"ד לכאורה זה היה מכאיב ומצער והיה קשה מאוד שמי שישים חוט על מצחו ועל החוט היה הציץ וכך היה קשור על מצחו כל היום הרי היה דוחק לו הפתיל תכלת על מצחו והיה עושה לו רושם חזק והיה מתאדם הבשר כנגד הפתיל וזהו כ"ש וק"ו מהרצועות של עור שהם רחבים יותר [אולי?] מהפתיל תכלת שהיה על הציץ וזה כואב אם זה מהודק קצת בחוזק כ"ש כאן בראשו של כהן הגדול שיש עליו שמחנה בגדים ותפילין של ראש ג"כ על ראשו ועוד הציץ והיה צ"ל עליו כל הזמן לפי חד מאן דאמר בש"ס, ואם זה לא היה בחוזק ומהודק טוב טוב היה הציץ נופל על פניו למטה! אבל לפי רש"י לא היה החוט על המצח ולא היה כואב לו לכהן הגול אפילו אם היה עונד הציץ כל היום וזה מונח עליו בנוח וברוגע! וגם לפי מה שכתב הרשב"ם לכאורה היה קושרו כל פעם מחדש ולא הבנתי היאך הוא ז"ל פירוש הפסוק והיאך קשרו הכהן על ראשו? ע"ש בפ' תצוה בפרשב"ם ז"ל, ולכאורה נוטה פירושו באופן הקשירה כעין פירש"י ז"ל במקצת ועיין?