חדושים על מסכת ברכות בכללות

ברכות  תש"פ

דף ב.

בהמשנה: "מאימתי קורין את שמע בערבית" וכו', עיין בספר חסד לאברהם על זמני היון מרב סומפולינסקי שליט"א שכתב שם שלפעמים באותו זמן ומרחק שהשמש שקעה יש פעם רק כוכב א' ולפעמים אז יש ה' כוכבים והקשה שם למה זה תלוי בג' כוכבים אם הג' כוכבים לא מציינים דרגת החושך שכבר החשיך היום והגיע לילה, וגם הם לא שוים יום זה ליום ב',

[ואגב יש לציין לזה מה שפסק המ"ב {בהלכות שבת, אולי זה בהלכות מוצאי שבת ועיין?} שאם יש לו שעון טוב ויודע שעובד טוב, שיכול לסמוך על השעון שאם אתמול בשעה זו היתה צאת הכוכבים, ויכול לסמוך על זה ליום שלאחריו, {אולי ר"ל עם התוספת של כל יום מיום שלפניו או עם הגירעון של כל יום מיום שלפניו ועיין?} ועכ"פ לפי מה שכתב שם בספר חסד לאברהם הנ"ל, שלפעמים יש בזמן זה רק כוכב א' ומחר באותו זמן ומרחק מהשמש יש כבר ה' כוכבים, יהיה קשיא לכאורה על זה שצריך המציאות של ג' כוכבים שכך היה ידוע כל השנים? ועיין].

כיון שזה תלוי במערכת הכוכבים כמה כוכבים יש באותו לילה באותו מקום ואפוא הם משהו כזה שאל שם, וע"ש מה שכתב על זה, לפי שקשה לי לראות במחשב הספר שם לפי שלא בא הספר רק לאט לאט וכל דף לוקח זמן ע"ש והבן, וחשבתי לומר שיש כאן חידוש גדול ועצום, ומהסתם שהוא גם אמת לאמיתו, וזהו לפי מה שכבר חשבתי פעם לומר לפי דעת ר"ת שרק אחר ששקעה כל האדמימות מהשמש רק אז מתחיל בין השמשות, ואומרים שיש כבר הרבה כוכבים קטנים אע"פ שאיני יודע אם הם צודקים בכלל אבל טענתי להם שגם בבוקר יש כוכבים וכבר האיר המזרח וגם כמו חצי שעה לפני הנץ עדיין רואים כוכבים ברקיע השמים ואולי כל אלו הכוכבים הם הכוכבים הנראים ביום שעליהם אמרו שלא כיונו חז"ל עליהם לחשן בין יום ללילה רק כוכבים כאלו שאינם נראים רק בלילה ועכ"ז הם וענים שאלו הם כוכבים קטנים שכאלו לא רואים רק בלילה גמור, ואמרתי כמו שאחז"ל לא להסתכל על המזרח רק על המערב כמו כן לענין הכוכבים רק כוכבים כאלו שיצאו אחר שהכסיף והשוה העליון להתחתון רק מה שיצא אחר כך הם הכוכבים הנראים בלילה, ועוד אולי לא נכון בכלל לבדוק ולראות הכוכבים רק מהצד של מערב ששם שקע השמש והאדמימות, ושם כשכבר כלה כל האדמימות ואין כלום וכבר החשים שם כל הרקיע אז ימתין ויראה שצאו ג' כוכבים קטנים וידע שכבר לילה, ואולי יותר מדויק שיצאו מאותו מקום שמשם שקע כל האדמימות משם יראה אם יצאו משם ג' כוכבים קטנים! לפי שכתבו שיש להחמיר על ג' כוכבים קטנים לפי שאין אנו בקיאין לדעת אם אלו הם כוכבים בינונים או גדולים ורק חושבים שהם בינונים, ועל כן ימתין עד שיצאו ג' כוכבים קטנים, שודאי הם בינונים לכל הפחות, לפי שבמזרח יהיה חושך וכוכבים ואולי גם כוכבים קטנים אבל במערב עדיין יום גמור והאור בהיר בשחקים עם כל האדמימות של השמש וכמו שרואים בחוש שאחר כמו ארבעים דקות יש כבר כוכבים ועדיין האדמימות של השמש נראית ברקיע השמים בבירור לכל רואה ולא כמו שכתב שם שמי שרואה טוב ובקיא יכול לראות כוכבים אחר ג' רבעי מיל משקיעת גוף השמש שידוע שהשיקעה כאן בארץ ישראל היא כמו חמש או עשר דקות לפני מה שכותבים בהלוח ולענ"ד עשו כך, לפי שקשה להם לומר שכבר אחר י"ג דקות מהשקיעה האמיתות, שזו כמו ג' דקות אחר השקיעה המדומיין של הלוח, שהוא כבר לילה ואחר צאת הכוכבים לא רק כוכבים גדולים רק כבר יש ג' כוכבים בינונים! שהמציאות מוכיח על פניהם ההיפוך מזה לגמרי והוא כולו ליצנות גמורה ח"ו מהתורה הקדושה האמיתות, וגם הגר"א ז"ל הקשה בעצמו על מה שכתב שאז כבר צאת הכוכבים בזמן שהמציאות אינו כן! רק כתב לתרץ שבארץ ישראל ובבל זה כך, אבל בחוש רואים שגם בארץ ישראל זה לא כך! וממילא חייבים לחזור להפשט של כל הראשונים ושל כל האחרונים ושל כל הפסקים מאז ומתמיד שרק אחר מהלך ג' מיל ועוד ג' רבעי מיל, מאז ששקע גוף השמש מעל פני הארץ! רק אז מתחיל השקיעה שאז שוקעת האדמימות ומתחיל בין השמשות, ושם לא תראה כוכבים בכלל לא! שהרי רואים השמש ממש! ולא איכפת לנו מכל הכוכבים הנראים מצד מזרח כמו שלא איכפת לנו כל הכוכבים שיש בבוקר לצד מערב והיום בהיר בשחקים וכבר מזמן האיר המזרח ועדיין הכוכבים במסילותם נראים ומאירים אבל הם לא שם במזרח אפוא שמאיר כבר אור השמש רק אפוא שאין האור של השמש, שם יכולים לראות הכוכבים בבוקר, וכמו כן בערב לצד מזרח יש כוכבים ולצד מערב יש עדיין השמש בתקפו ובגבורתו, והם חושבים שכבר לילה או לפי שלא מסתכל למערב רק למזרח ואם הוא סוגר עיניו וחושב שכבר לילה הוא חושב שזה כבר לילה! או שחושב שאם יש ג' כוכבים ברקיע כבר הוא לילה אע"פ שהשמש בתקפו ולא איכפת לו כלום מהשמש לפי שלילה תלוי בג' כוכבים וזה נקראת צאת הכוכבים! ויש כבר ג' כוכבים והוי כבר לילה ויכולים כבר לחלל  שבת ולאכול חמץ בפסח ולאכול באמצע יום הכיפור!, ואם היה מסתכל אפוא ששקע השמש לא היה רואה אפילו לא כוכב א'! לפי ששם מאיר אור חזק מהיום שלא רואים שם עדיין כוכבים!

עכשיו נגיע לענינינו לומר החידוש שיש לומר שזה מה שכתב כאן, ואולי הרב שליט"א כתב כן בספרו שם? וכבר כתבתי שלא ראיתי מה הרב כתב שם ההסבר, והיינו כיון שיש באותו דרגא פעם כוכב א' ופעם ה' כוכבים על כרחך צ"ל שלא ג' כוכבים קובעים הלילה אלא מצב שונה של ג' כוכבים, והיינו ביום שאין רק כוכב א', ורק אחר זמן יש עוד כוכב, ואחר זמן מה יש עוד כוכב, זה מה שנקרא ג' כוכבים, ואם יצאו מאה כוכבים בפעם הא', שאתמול בזמן הזה  או במצב כזה לא יצא אז רק כוכב א', כל אלו נקראים רק כוכב אחד! ואם אחר זמן יצאו עוד מאה כוכבים, כל אלו הכוכבים אינם נקראים רק בשם של כוכב ב', ורק מה שיצאו בכת הג', זה מה שנקרא ג' כוכבים! ורק אז הוי לילה, אם הכוכבים הללו הם כוכבים בינונים שאינם נראים ביום וכנ"ל, רק יצאו אחר שכבר היתה לילה לצד המערב, וכנ"ל! והבן טוב! ומובן למה יש לסמוך על שעון לפי שלא בודק על ג' כוכבים רק על ג' מצבים שונים וכמו שאם יראה ג' כוכבים אחר ששקעה כל האדמימות אינו לילה אם לא שאלו הכוכבים לא היו שם לפני זה, אבל אם הכוכבים הללו שרואה עכשיו ברקיע השמים, היו כבר שם עוד לפני ששקע כל האדמימות ולפני שהשוה  והכסיף העליון להתחתון, אז אין שום הוכחה מהכוכבים הללו למה שנקרא לילה על פי תורה, וכן לא למה שנקרא צאת הכוכבים בהתורה, לפי שאלו הם לא הכוכבים הקובעים הלילה לפי התורה! וכאילו הם הכוכבים המאירים במזרח, בזמן שהשמש עדיין בתקפו במערב!

ולפי עניות דעתי בזה יש להבין שלא שייך לומר שאם אחד בקומה המאה של הבנין ואצלו עדיין יום, ומי שהוא בקומה התחתון ואצלו כבר לילה, לפי שצריכים לראות עד שכלה כל האדמימות מכל האופק, שלא יהיה שם שום זכר מאור השמש, ושיראו משם הג' כוכבים, שיצאו רק אחר ששקע כל האדמימות, ובזה לא יהיה שום הבדל בין קומה הא' לבין קומה המאה, לפי שאם הוא בקומה הא' ואינו רואה מה הולך שם עם השמש, הרי הוא כזה שמסתכל למזרח וקובע שכבר לילה, לפי שבמזרח אינו רואה שום אור מהשמש, ומשם הוא רואה הרבה כוכבים שמאירים שם, וכל זה רק טעות בחשבונו, כמו כן זהו למי שהוא בקומה הא', ולא איכפת ליה לברר מה הולך שם במערב!  אפוא ששקע השמש והאדמימות, והבן וצ"ע אם זה נכון או לא? ועיין טוב על כל זה!

ב.

עיין כאן במאירי שמבאר ההלכה של זמן ק"ש של ערבית, ואח"כ מסכם בד"ה: "נמצא פסק ק"ש ש"ע וכו' עד הסוף שם שכתב: "ויש לחלק ולהתיר עד ג' שעות שהיא זמן קימה אף לבני מלכים", משמע לכאורה שמסיים להתיר לקרוא ק"ש של ערבית  עם ברכותיה עד ג' שעות שביום, ואם נאמר שהיום הזמן ק"ש של שחרית הוא עד חצות היום או אפילו יותר מזה, לפי שהרבה בני אדם הולכים לישן בשעה שלש וארבע אחרי חצות הלילה, וקמים בשעה אחת או שתים בצהריים, ויש הרבה בני אדם שנוהגים היום כך, ואולי אנשים הללו בזמנינו הם הרבה יותר מהבני מלכים של זמן החז"ל שקמו עד ג' שעות ביום,  א"כ לפי זה יהיה מותר לקרוא ק"ש ש"ע עם הברכות עד חצות היום ואולי גם יותר מזה קצת, וצע"ג על זה, ואולי אין ההיתר הזה לקרוא קשש"ע רק עד ג' שעות ביום, לפי שזוהי זמן קימה של הקרא לבני מלכים, לפי  שדברי קבלה כדברי תורה חשבינן ליה, ויש סמך מהקרא שקמים עד ג' שעות שביום, וא"כ עדיין הוי זמן שכיבה של הקרא, עד ג' שעות, אבל יותר מזה לא אמרינן אפילו שיתהפך כל העולם, וכל מנהג של כל בני האדם ללכת לישן בשלש שעות אחר חצות הלילה, ולקום בשלש שעות אחר צהריים ביום, גם לא ישונה הדין של מאז ומקדם לא פחות ולא יותר, ולפי זה זמן ק"ש ש"ע נגמרת יחד בזמן שנגמרת הזמן ק"ש של שחרית, ולכאורה זה קשה שהתורה קראתו זמן שכיבה וזמן קימה שני חלקי היום, וכאן הם באותו חלק וביחד רק ההתחלה שאני, שק"ש ש"ע מתחיל בצאת הכוכבים, וק"ש ש"ש בעלות השחר, אבל שניהם נמשכים עד ג' שעות שביום, וזה אולי לא קשה בכלל, לפי  שהגמרא כבר אמרה שקורא פעמיים ביום או פעמיים בלילה ויוצא בזה קשששוש"ע, ותוס' שם כתבו שה"ה שניהם לפני הנץ, ורק ר"ל שלא יכול לקרוא ק"ש ש"ע אחרי הנץ, [או קשש"ש לפני העלות], ע"ש בדף ט. בתוד"ה לעולם יממא הוא בסוף הדיבור שם, ולכאורה יש לומר כן גם על מה שאמרו שם לפני זה בלישנא קמא, שלעולם יכול לקרוא קששעוש"ש שניהם אחר העלות, רק הגמרא ר"ל שלפני העלות אינו יוצא החיוב של ק"ש ש"ש, וכמ"ש תוס' לענין קשש"ע,  ה"נ י"ל לענין קשש"ש לכאורה? ועיין?

וצ"ע מה שכתב המאירי שיכול לקרוא ק"ש ש"ע עד ג"ש שהברייתא ס"ל שיכול לקרוא קשש"ש אחר הנץ, וא"כ ס"ל כר"י שזמן קשש"ש היא עד ג' שעות ביום וא"כ ל"ל יכול לקרוא קשש"ע ג"כ אחר הנץ כמו שיכול לקרוא אז קשש"ש? ולכאורה מכאן קשה לשיטה זו וזה מה שכתבו תוס' שלא יכול לקרוא קשש"ע אחר הנץ, אע"פ שיכול אז לקרוא קשש"ש? ואפילו אם נאמר שלעולם בדיעבד יכול לקרוא קשש"ע עד ג"ש ביום, אבל שניהם יחד לא י"ל א"כ מתי יקרא קשש"ש? אם יקרא קשש"ע עד ג"ש ואז נגמרת זמן קשש"ש ג"כ, ומה הרויח שיכול לקרוא אז קשש"ע אם לא יהיה יכול לקרוא אז קשש"ש? ואולי ירויח הברכות שיכול לקרוא קשש"ע עם הברכות עד ג"ש וקשש"ש עם הברכות עד ד' שעות או כל היום וממילא יפסיד ק"ש א', וצע"ג לפי שזה נראה דוחק גדול ועוד שהיה ליה לפרש כל זה כדרכו בקודש שמאריך בהסברו באריכות ולא מקצר ובדיוק בזה סמך על המעיין שיבין בעצמו לפרש כל זה? והיה ליה לפרש הברייתא למה לא יכול לקרוא קשש"ע אחר הנץ? ואולי ס"ל להמאירי שתנא של הברייתא ס"ל שקשש"ש לא יכול לקרוא לפני הנץ, וע"כ אמר אחת לפני הנץ ואחת אחר הנץ, אבל קשש"ע יכול לקרוא כל זמן שיכול לקרוא קשש"ש, וכמש"ש תוס' בתירוץ קמא בדף ט. בד"ה לעולם יממא הוא, ולענ"ד עדיין צע"ג בכל זה? ועיין טוב?

 

ב.

 

"תנא פתח בערבית, והדר תני בשחרית, עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית", ל"ה כל כך, לפי שיש משנה בין זו לזו, ששם קתני אם חייבים לקרוא ק"ש בשכיבה או בקימה ומסיימת בסיפור עם ר"ט שהטה וקרא ק"ש של ערבית בשכיבה וכו', הרי שסיימה במילי דערבית, והיה צ"ל מילי דערבית קודם, הן מצד הקרא של: "ויהי ערב ויהי בוקר", והן מצד שכבר עמד בערבית, שיש לו לסיים קודם במילי דערבית?

ואולי יש לפרש לפי שכל המשנה ההיא לא צ"ל רק לפי דעת ב"ש, לפי שאם לא שב"ש אמרו שחייבים בערב לקרוא ק"ש בשכיבה, ובבוקר בקימה, לא היה צורך לב"ה לחדש לנו שכל אחד קורא כדרכו, לפי שזה פשוט, מהיכי תיתי לומר שצ"ל בשכיבה או בקימה? וא"כ לפי הכלל שב"ש במקום ב"ה אינו משנה, א"כ כל המשנה כאילו למעשה אינו, ול"צ לאומרו בכלל, וא"כ התנא כאילו עדיין עומד במילי דשחרית ופריש מילי דשחרית קודם וכו', ועוד יותר מזה, לפי שקתני שם בגמרא מחלוקת אם יש לעשות כב"ש, א' ס"ל או כב"ש או כב"ה, וא' ס"ל שאם עשה כב"ש לא עשה כלום, והג' ס"ל שחייב מיתה אם עשה כב"ש, לפי שקתני בהמשנה שא"ל לר"ט "כדאי היית לחוב בעצמך לפי שעברת על דברי ב"ה", הרי שבזה שמסייתמת המשנה שחייב מיתה אם עשה כב"ש, על כן אינו משנה כל המשנה, וע"כ אומר תיכף אחר זה "בשחר מברך שתים לפניה" וכו', שמאמר ההוא הוא ממש לפני המשנה של בשחר מברך וכו', כאילו אמר שעל כן בשחר מברך כלומר הקדים לבאר מילי דשחרית לפי שהתנא בכלל אינו עומד עכשיו במשנה ההיא, רק במשנה הקודמת של "מאימתי קורין ק"ש בשחרית", וכו' והבן ועיין?

 

—דף ג. "למאן דגני בבית אפל  וכו', ליקום וליקרי", משמע שגם מברך ברכות ק"ש ומתפלל אח"כ להסמיך גאולה לתפלה, וא"כ הרי זה כמו ודאי שהוא יום ואין לו לחשוש שמא טעיתי בדמיוני ועדיין אינו יום, ועיין?—

ד:

"שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל, וחוטפתו שינה, ונמצא ישו כל הלילה, וכו' וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך וכו', משמע שרק אם מקיים כמש"א חז"ל רק אז מברך אחר שאוכל אבל זה שעבר על דחז"ל וישן כל הלילה לא רק לא התפלל ולא קרא ק"ש עם ברכותיה, אלא גם לא בירך על מה שאכל, לפי שהוא אמר רק אוכל קימעא, ואח"כ אתפלל ואח"כ אגמור הסעודה ואז אברך על כל מה שאכלתי ונמצא ישן כל הלילה ולא בירך על מה שאכל וגם לא קרא ק"ש וגם לא התפלל, ועיין?

ה.

"אמר ר"ל כל העוסק בתורה יסורים בדילין הימנו וכו', עד אמר ר"ל שהיסורין ממרקין כל עוונותיו של האדם", והגמרא אמר על זה שע"כ הם יסורים של אהבה אפילו אם יש בהם ביטול תורה וביטול תפלה, וגם שר' יוחנן ס"ל כן, וצ"ע לענ"ד שא"כ למי ולמה אר"ל שהעוסק בתורה יסורים בדילין הימנו, הלא אז אין לו היסורים של אהבה! וכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים! נמצא שזה שלא למד ויש לו יסורים חשב יותר מזה שלמד ואין לו יסורים! וכן אחר זה קתני שלזכות לעולם הבא צריך יסורים נמצא זה שכל ימיו למד תורה ולא היה לו יסורים אין לו עולם הבא, וזה שלא למד והיה לו יסורים יש לו עולם הבא! וזה תימה לפרש כך! ואולי ר"ל שנכון שהיסורים ממרקים עוונותיו וע"כ הם יסורים של אהבה, אבל זה שלמד תורה ולא היה לו יסורים נחשב לו הלימוד ליסורים, וכעין שאחז"ל אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה ועיין?

וכן לענ"ד צ"ע שאחר כך קתני שנגעים, מזבח כפרה הוי אבל יסורים של אהבה לא הוי, והלא אמרת שכל יסורים הוי יסורים של אהבה, לפי שהם ממרקים עוונותיו של האדם, וא"כ אם הוי מזבח כפרה והוי ליה יסורים למה לא הוי יסורים של אהבה? ושניהם בשם ר' יוחנן נאמרו! ואולי הוי תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן, שחולקים מה סבר ריו"ח? ואולי הנגעים אינם יסורים שהרי למד יסורים ק"ו משן ועין ומהו הק"ו הלא עקירת העין הוא יסורים גדולים, וע"כ צ"ל שאיירי ביסורים שהם יותר קשים מזה שעקרו לו העין! ואולי נגעים אינם נחשבים ליסורים כל כך! ואולי הק"ו מזה שעקר לו השן! שזה אינו כל כך יסורים קשים! כמו זה שעקרו לו העין! ועכ"ז יוצא העבד בזה לחירות א"כ כל יסורים שהם יותר מעקירת השן הם ממרקים כל עוונותיו של האדם והוי יסורים של אהבה, וצ"ע אם זה שאין לו בנים ונחשב כמת אם זה נקרא יסורים שהם קשים יותר מעקירת השן, ולענ"ד שכל בן אדם היה רוצה שיעקרו לו השן שיזכה עי"ז לבנים! אם לא זכה לבנים ולא יזכה בלי זה לבנים! א"כ היסורים מזה שאין לו בנים יותר קשים מעקירת השן, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה זה לא נקרא יסורים של אהבה? ועיין?

שם

ל"ה מה הקשה ר' יוחנן על ר"ל שזה יודעים מפסוק בחומש שמות, הלא גם מה שריו"ח אמר יודעים מפסוק שבתהלים, ולמה צריך שני פסוקים עבור אותו דבר! ונכון שזה כבר יותר חכמה, לפי ששניהם אינם בחומש אבל סו"ס למה צריך שני פסוקים לאותו דבר, שמי שאינו לומד תורה ויכול היה ללמוד,  הקב"ה מדכאו ביסורים! ולענ"ד ר' יוחנן קאי על מה שר"ל אמר, רק לפי שר"ל אמר בסתם שאם לומד תורה, אז אין לו יסורים, ועל זה הקשה ריו"ח שיודעים זה כבר מפסוק בחומש שמות, אבל אחר שר' יוחנן למד מפסוק שבתהלים שמי שיכול ללמוד ואינו לומד הקב"ה מכעירו ביסורים מכוערים,  ועכשיו יש לומר מה שר"ל אמר שעל זה בא הפסוק באיוב לומר שגם שכבר קיבל יסורים מכוערים, לפי שהיה יכול ללמוד ולא למד תורה! מ"מ אם ישב עכשיו וילמד, גם אז היסורים שכבר קבלם יסתלקו מעליו! אע"פ שקיבלם עבור עונש של ביטול תורה! כלומר ר' יוחנן מודה לר"ל לפרש הפסוק של: "ובני רשף יגביהו עוף" ללמד שע"י הלימוד יסורים בדילים ממנו, רק צ"ל עוד, שגם אם כבר קיבל היסורים המכוערים עבור שלא למד, גם אז יזכה שיסתלקו ממנו כל היסורים עבור שלומד תורה! וצ"ע אם זה נכון הפשט הזה.  וזה גם י"ל מהפסוק שבחומש שמות, של ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א' וגו', כי אני ה' רופאיך" שי"ל אם כבר קיבל היסורים והמחלות לפי שלא שמע בקול ה' וכו', גם אז אם ישוב בתשובה וכן ילמד, אז ה' ירפאו מהמחלה שקבל ומהיסורים שקבל, אבל זה לא כל כך ברור שזהו הפשט לפי שי"ל פשוט שה' אומר לך אני הרופא שלך ואומר לך מה תעשה שלא תחלה, וא"כ ל"ל ע"ז שתשב"ר יודעים זה, וע"כ י"ל שאנו יודעים זה כבר מהלימוד של ר"ל מהפסוק שבאיוב של: "ובני רשף יגביהו עוף", ויש להוסיף שזה מרומז בפסוק של: "אני ה' רופאך", והבן שזה כבר לא קשה על ר"ל! ויש לעיין בהגמרא, ותראה שזה מדיוק בלשון של הגמרא, שר' יוחנן בא לפרש דבריו של ר"ל ולא לחלוק עליו, ולא לומר שהפשט בפסוק הוא שאם אינו לומד תורה, יקבל יסורים מכוערים, לפי שזה לא נרמז בפסוק של ובני רשף יגביהו עוף, רק בפסוק שבתהלים ששם כתוב: "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר", ולמה א"כ יאמר ר' יוחנן שזהו הפשט בהפסוק של: "ובני רשף יגביהו עוף", אבל לפי מה שכתבתי זה מובן, שבא לומר נכון שע"י הלימוד תורה יסורים בדילין ממנו, אבל הפסוק של: "ובני רשף יגביהו עוף" בא ללמד שגם אם כבר קיבל יסורם מכוערים, וגם כן קיבלם עבור שלא למד כשהיה יכולל ללמוד! גם אז יסתלקו ממנו על ידי זה שילמד מעכשיו תורה כמו שהוא חייב ללמוד! ועיין?

 

 

ו.

"אר"ה כל חד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה", ועיין במתיבתא כמה פירושים על זה, למה מצד ימין יש יותר מזיקים מצד שמאל? ואולי י"ל שימין האדם זהו גבורתו וחזקו ושולט על זה מדת הגאוה ע"כ שולטים שם יותר ממה שבצד שמאל הוא חלש ונכנע? ועיין?

ו. ו:

"ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, ומנין לג' לב' מאי לחושבי שמו  וכו'  מנין לא' וכו' אריו"ח בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס" וכו', וע"כ התקינו עשרה בטלנין בעיר שיהיו בבית הכנסת בזמן כל הג' תפילות תמיד שלא יהיה ביהכנ"ס בלי עשרה אנשים, הנה רואים שיש מחיר לכל דבר טוב ונכון שיש יותר השראת השכינה בעשרה ממה שיש באחד או בשנים או בתשע, אבל יש גם המחיר שיש לשלם עבור זה טבין ותקילין, וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין נקראת כפר ולא עיר לענין קריאת המגילה בפורים, וכמו שיש המחיר על זה כמו כן יש השכר הגדול שיש בזה, ועל כן בבוא האדם לומר אני מאוד רציתי לעשות מנין וללמוד עם מנין, רק זה עבורי אונס, וכמו שכתב כאן "נאנס ולא עשאה נחשב כמי שעשאה" ומה זה שייך בדיוק כאן באמצע החשיבות של השראת השכינה בא' ובב' ובג' ובי'? אלא לענ"ד בא ללמד על זה לפי שאינו דומה זה שלומד לבד כמו זה שלומד עם חברותא, שיש לו התחייבות יותר זה לזה ולא יכול להשתמט בכל שה"י ופה"י שא"כ החברותא סובל ממנו וגם הוא לא מתקדם, וזה תלוי בעצלותו ובהשמטתו, וכ"ש בעשרה שלומדים יש אחריות גדולה מכולם להגיע, ויש שכר גדול לעומת האחריות ובכל: "אינו דומה מרובים העושים המצוה למיעוטים העושים",  וא' שרוצה ולא הלך לו וטוען נאנס ולא עשאה נחשב כעשאה" אבל אם הוא מצידו עשה כל המאמצים, והיה מוכן ומזומן כל יום ויום כאילו הוא לומד עם החברותא הטוב שיש לו שלא יוותר, או חי החיים שלו לעצמו וישן ככל העולה על רוחו, ואוכל ושותה, וכן מדבר ועוסק רק כשמתפנה לו ומתחשק לו הוא ילמד, ועוד יבקש שכר כלומד בעשרה ועכ"פ עם החברותא, ועוד טוען: "נאנס ולא עשאה"! זה לא נאנס ולא עשאה, לפי שזה בכלל לא רצה לעשות ולא חלם על לעשות! הוא יקבל שכר והשראת השכינה כלומד ביחיד! ואולי גם זה לא! אם לא התאמץ בכל יכלתו ללמוד ברמה כזו שיש להיקרא בשם לומד ועוסק בתורה יומם ולילה! ועיין?

ו:

"אר"ז מריש כי הוי חזינא רבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא מחללין רבנן שבתא! וכו' אנא נמי רהיטנא", הרי לא נהג לרוץ לפרקא בשבת, כל זמן שלא נודע לו שיש חיוב לעשותו, אדרבא לפי מה שלמד וידע הרי הם מחללין שבת! וממילא אין לו לעשות כן, אע"פ שהם רבים והוא רק יחיד! לפי "ששומעין למי שאמר כהלכה" אפילו א' נגד מליון! ורק אח"כ שנודע לו שזהו הנכון, רק אז נהג כן גם הוא לרוץ כמו שהם רצים לבית המדרש ללמוד תורה גם בשבת! והבן טוב!

ו:

"ארחאר"ה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת מנחה וכו',  ריוח"א אף בתפלת ערבית וכו', רנבי"א אף בתפלת שחרית וכו', ל"ה כל כך שא"כ בכל התפילות צריך אדם להיות זהיר בהם ומ"ש א' מהב'? ואולי אם הוא זהיר בתפלת מנחה כמו שצריך והטעם אולי זהו לפי מה שכתב בהטור לפי שזה קשה יותר משאר התפילות שזה לא בתפלת שחרית  כשקם בבוקר ועדיין אינו טריד,  או כבתפלת ערבית  כשנח בערב וג"כ אינו טריד, אלא זה באמצע היום וכל אחד טריד בעיסוקו ועניניו, ופתאום מניח הכל והולך להתפלל, שע"כ שכרו גדול לפי ש"לפום צערא אגרא", ורק אחר שזהיר בתפילת מנחה יש לומר עוד שגם בלילה יש הקושי וכשאחז"ל לעיל בדף ד: שבערב יש אונס שינה, וע"כ צריך להזהירו בדבר לומר לו: "כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה"! נמצא שיש התגברות גדול גם בערב, ונמצא שההתגברות בעודו רצונו לעשות עוד ועוד ולא להפסיק, הוא כוח יותר גדול וחזק, שעל כן בתפלת מנחה יש יותר השכר של להיות נענה אז יותר מכל התפילות, ואע"פ שאין איסור טעימה לפני תפלת מנחה עכ"פ להלכה לא פסקינן כריב"ל במסכת שבת דף ט: שס"ל שאסור לטעום כלום כשהגיע זמן תפלת מנחה, ואם הקושי של להתפלל מנחה הוא יותר ממה להתפלל ערבית למה בערבית צ"ל "לא לאכול קימעא" וכו' ובתפלת מנחה לא? וי"ל שסו"ס אין חשש שינה וחוטפתו שינה בדרך כלל אין באמצע היום כשהוא עדיין טרוד בעסקיו, ועיין? אבל גם בערב יש שכר גדול עבור שמתאמץ לא ללכת הביתה לאכול ולשתות אלא "קורא או שונה עד זמן ק"ש וקורא ק"ש ומתפלל, ורק אח"כ אוכל פתו ומברך" וכמו שאמרו שם בדף ד: ומי שזהיר בתפלת מנחה וגם בתפלת ערבית, אז יש להוסיף עבורו גם בתפלת שחרית, לפי שגם שם לפעמים קשה לו לעמוד בזמן, אע"פ שבדרך כלל נהגו אז בזמנם כולם לעמוד בעלות השחר עד נץ החמה, ולא היה קשה להם להתפלל בזמן תפלה, וזה לא כמו היום שאחר חצות הלילה עדיין לא הלכו לישן, וקשה לקום בבוקר גם בג' שעות של היום, ומתעצל לקום עד שכבר עבר גם ד' שעות של היום! נעביך נעביך נעביך! אבל בזמנם זה לא היה כל כך קשה, אבל בתור הוספה, אם הוא זהיר בתפלת מנחה וערבית יש להוסיף גם בתפלת שחרית שיזכה להיענות, ואולי זהו לפי שרואים שהוא מתאמץ בכל התפילות שקשה אז להתפלל בזמן, והוא כן מתגבר ומתפלל כדין, ע"כ זה שבתפלת שחרית אין כל כך קושי לא יגרע עבור זה משכרו, כיון שהוא מוכן להתאמץ להתפלל כהלכה, גם אם זה יבוא לו בטרחא יתירה, וכמו שמוכיח את עצמו בתפלת מנחה וערבית, ע"כ גם זה יחשב לו כמו שהתאמץ ביותר להתפלל כדין, גם בתפלת שחרית ויזכה להיענות אז כמו בתפלת מנחה. ועיין?

ו:

"וארחאר"ה כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, ואם נתן ולא החזיר, נקרא גזלן, שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם",

[כתוב בגליוני והוא מחוק, ואיני זוכר מה כתבתי שם, וכן יש לי במסכת ברכות הרבה דברים שנמחקו, וראיתי שזה שנכתב במראה ירוק או אדום או חום נמחקו, ומה שנכתב במראה כחול ושחור נשארו, ויש לכתוב בכחול או בשחור ולא בשאר גוונים],

וכתוב שם לעיין ברש"י וביעב"ץ, ושקשה לי הלימוד מאפוא למד לפרש כן מפסוק זה?  לפי שגם להעני יש חפצים ששייך לגנבו, וכן מנין לומר שעני כאן הוא ענייה ולא ככל עני בתנ"ך שהוא עני בכסף, ולא מלשון עניית דברים? ואם אני לא טועה ר"ל לפי ששם בסיפא כתוב: "מה לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו נאום ה' א' צבקות" [ישעיה ג', יד-טו], ואם אינו עונה שלום לעני שנתן לו שלום, וזהו לפי שהוא מרגיש שזהו עבורו פחיתת הכבוד לענות לעני לומר לו שלום לפי שהוא איש מכובד כל כך וכדומה ורק לעשירים הוא יענה שלום וידבר עמו וגם יקדים לו שלום, אבל לא לשפל הזה העני ההוא! וכדומה לו! ומי שהרגיש את זה מבין את זה! כמה צער יש להאדם שרואה שאינו שוה כלום בעין אחרים, עד כדי כך שהוא אינו שוה שידברו עמו ולהחשיבו כל כך לענות לו שלום, ולפעמים עבור כל זה העני יתאמץ להקדים פני העשיר והגבור או איש החשוב ההוא, לתת לו מתנה או איזה דבר מה שביכלתו לתת לו, וכל זה רק עבור שיתקרב לבב האמיץ ההוא אליו, שיסכים לדבר עמו, או לענות לו שלום עכ"פ, וכאילו כתוב כאן וגו' לעיין בסוף של הקרא שכתוב שם: "מה לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" ועל כן מה שנתן לו נחשב כגזילה, לפי שאם היה בעל שלום ובעל סבר פנים יפות לכל אחד ואחד, לא היה עולה על דעתו של העני לתת לו התשורה עבור שידבר עמו ויענה לו שלום, שירגיש קצת כבן אדם שגם אני בן אדם, ועל כן עצם אי עניית שלום, כבר נחשב כגזל, וכאילו גזלו, לפי שכל עני היה מוכן לתת מה שרק היה יכול, רק שידברו עמו, ויתחשבו גם עמו ועם השלום שלו! ועיין?

 

ז.

ז:

ח.

"וארחב"א משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו כפו יותר מירא שמים וכו' אבל וטוב לך לא כתיב ביה בירא שמים" וצ"ע שאחז"ל עה"פ שכתוב: "ענוש לצדיק לא טוב", שזהו רע וכתוב: "לא יגורך רע", א"כ מי שהוא לא טוב! הרי הוא רע! ואינו זוכה להיות במחיצתו של הקב"ה, ועל כן אחז"ל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה! ואם הירא שמים אין לו טוב! א"כ יש לו רע א"כ אין לו עולם הבא? או אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה? ומהו הפשט בזה? או סתם יש להבין מה שאמרו שאשריו בעולם הזה אבל לא טוב לו בעולם הבא משמע כאילו שאין לו עולם הבא? הרי עולם הבא נקרא עולם שכולו טוב ואם לא טוב לו לעולם הבא הרי הוא לא בחלק זה שכולו טוב שאם כן הוא שם הרי טוב לו שהוא בעולם שכולו טוב ומה לא טוב לו שם? וכי זה מה שר"ל? ואולי יש לפרש כן לפי אלו שסוברים שחמור מאוד לקחת וליהנות מאנשים אחרים כל זמן שיכול ובכוחו להסתדר בעצמו, ואולי זה ממש כך! ואם כן יששכר שעשה שותפות עם זבולון אין לו עולם הבא! או שאני יששכר שעשו שותפות ואין זה כמו נהנה מאחרים, ואולי זהו כמו נהנה מיגיע כפיו, שהוא אומר אני לומד וזהו העבודה שאני עובד בשבילך, וכמו פועל שלו או שותף שלו שכל אחד עובד עבור שניהם, וחולקים אח"כ יחד בשכר שהרוויחו, כל אחד מה שהרוויח שם בקופה, וחולקים יחד הכסף עם התורה, חצי לך וחצי לי, בין בזה ובין בזה, וא"כ על מי המדובר על זה שהרמב"ם כותב שהוא מחלל שם השי"ת ומכבה אור התורה לפי  שלוקח מאחרים! והיינו לא באופן של יששכר וזבולון שהשתתפו יחד, שעל זה לא היה הרמב"ם צועק, רק על מי שאין לו ממי להתפרנס ומכריח אח"כ אנשים לומר תפרנסני שמי בקש זאת ממך? תלך תעבוד ותתפרנס מיגיע כפיך! וא"כ זה לא אמור על מי שנותנים לו, והוא לא בקש מהם שיתנו לו, וכמו שאחז"ל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, והרוצה לא ליהנות לא יהנה, וכמו שמואל הנביא שלא לקח כלום מאף אחד לא! ולא אמרו שלא טוב לו לאלישע בעולם הבא לפי שלקח מאחרים, לפי שהוא לא בקש מהם  תתנו לי, אין לי ואתה חייב לפרנסני שאם לא כן אני אמות ברעב! רק אחד בא ורצה להנותו, וכמו שאחז"ל "שהרוצה לקיים מצות ביכורים שימלא גרונם של ת"ח ביין", וכי עבור זה יגרע חלקם לעולם הבא! ודאי שלא! [עכ"פ כנלענ"ד],

ופעם ר"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם ושאר פוסקים שמתירים לקחת חלוקה וכדומה עבור זה שלומדים לפי שאם זה מוסכם מלפני זה הרי זה כעין שותפות של יששכר עם זבולון, שזה טוב מאוד על פי התורה ועל פי החז"ל ולא יגרע חלקו לעולם הבא עבור זה ומה שהרמב"ם צועק שזה לא נכון זהו אם אחר שלמד ואין לו ממה להתפרנס וסמך על זה שיבקש אח"כ מאחינו בנ"י הרחמנים שיתמכו בו והם בעל כרחם יצטרכו לתת לו לפי שהם לא רצו ליתן לו לפי שלמה הוא טוב יותר מהם? שגם הוא, היה רוצה שישב וילמד, ואחרים יתנו לו פרנסתו ברוח, ולמה שהוא ילמד ואני אעבוד עבורו, ולמה לא להיפוך. ומה חזית דדמך דידך סמוק טפי, מדם שלי! ואולי יש לומר שעל כגון זה לא פליגי אע"פ שמשע קצת ממכתבם של רבנים ומהספרים שבכל אופן ראו לשכנע לההמון עם שיתמכו בת"ח שאין לו ממה להתפרנס? אולי זה רק בזמן שאמרו ז"ל שבלאו הכי ח"ו לא יהיה תורה בישראל, לפי שלפי המצב של היום והזמן קגרם שללמוד ולעבוד לא הולך, ואם יצטרך לעבוד לפרנסתו לא יהיה יכול ללמוד באופן שיהיה ת"ח, וח"ו ישתכח תורה מישראל! ועל זה אמרו שזה כמו: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שיכול לשבת וללמוד ואח"כ יבקש מאחרים שיתנו, ולא  שזהו הדרך של הלכתחילה לעשות ולנהוג כן, ואולי גם הרמב"ם מודה באופן כזה שאין ברירה וצריכין להתיר לזה שרוצה ללמוד שלא ידאג עבור פרנסתו, ובעזרת השי"ת יהיה לו פרנסה מן השמים, ואם לא, יבקש מנדיבי העם שיתמכו בו, והמציאות שרוב רובי בני אדם העובדים לפרנסתם אינם בני תורה ממש לדעת התורה ולפסוק הלכות כמו שצריך! יש כמה יחידים שהצליחו בזה אבל זה רק מיעוט שבמיעוט, ורוב רובם לומדים רק קצת ביום ולא נשאר מזה כל כך שיש לומר עליו שגדל להיות בן תורה אמיתי! שראשו ולבו יהיו שקועים טוב בהסוגיא, ויבינו טוב ויפסקו טוב, אלא כל תורתו הוא כך כמו מהשפה ולחוץ, ואולי יודע מה שאומר ואולי לא!     ותראה כמה תורה יש בזמנינו שלא היה כן שנים רבות, ואולי אלף או אלפי שנה לא היה כן, וזהו רק לפי שיש אלו שיושבים ולומדים בלי שום עסק לפרנסה, ויש נדיבי עם שתומכים בהם, וזה כעין יששכר וזבולון שהם רוצים שיהיו לומדי תורה ושיתמכו הם בהם, ועכ"פ יש לומר בפשטות שאם לא היה סדר הזה שיש בזמנינו מי יודע מה היה עם כל אלו האנשים אם היו בכלל לומדים או מקיימים התורה? ועכשיו הם מחמירים על קלה כבחמורה, ויש כמעט על כל  דין ודין תילי תילי של הלכות ופסקים וספרים ולומדים וזה ממש אמחיה!

ואולי יש לפרש עוד בפשטות יותר שאחז"ל על רחב"ד שאשתו בקשה ממנו שיתפלל להקב"ה שיתן להם פרנסה ויצא יד מגן עדן ונתן לו פס מזהב מגן עדן ואח"כ ראה ששולחנם בעולם הבא יחסר ולא יהיה להם שולחן כשאר צדיקים עם ד' או ג' רגלים ובקש שיקבלו בחזרה וקבלו בחזרה מה שנתנו לו מן השמים עכ"פ יש ללמוד מזה שאם זה שבקש מהקב"ה, והקב"ה נתן לו, עכ"ז יחסר לו מזה בעולם הבא, ואולי זה מה שאמרו שלא טוב לו בעולם הבא, לא שאין לו חלק בעולם הבא, אלא יש בו חסר! וזה כואב לו, וזה כאב לנצח! אבל לא שאין לו חלק לעולם הבא, וכן כעי"ז אחז"ל על ר' פינחס בן יאיר שלא נהנה מאף אחד, ורבי בקש שיאכל אצלו וכו', עד שההר הפריד ביניהם, ורבי בכה ואמר, מה אם בעולם הזה יש הפרש גדול כזה בינו לביני, כ"ש שם בעולם הבא, ולנצח, כמה יהיו רחוקים זה מזה, לפי שנותנים שכר בעולם הבא לכל אחד כפי מעשיו יקבל שכרו, ועל כן אמרו שזה לא טוב לו שם, ולא שאין לו חלק עולם הבא? וכעין זה יש בחז"ל סיפור על התנא ר"ש בן חלפתא שהיה עני שאשתו אמרה לרבי שלא יכול לתת להם משכרו בעולם הבא לפי שאין לו לתת לו שכר של לימוד התורה מתוך הדחק! לפי שאין לו לרבי את שכר של לימוד התורה מתוך הדחק!  כפי מה שביארו הרריש"ס ז"ל, ואולי יש לפרש שכל אחד כפי מה ששמו עליו מן השמים ולא נאמר שלא טוב לו לרבי שם בעולם הבא, לפי שהוא מילא תפקידו מה שהיה עליו לעשות ולנהוג כן, אבל רפב"י שעבודתו היתה לא לקבל וליהנות מאחרים כלום לא, וכן ר"ש בן חלפתא ואשתו ז"ל שהיה תפקידו ללמוד תורה מתוך הדחק ורבי בא להקל עליהם, על זה א"ל שלא בכוחו למלאות להם בעולם הבא מה שיחסר להם שם בחלקם בעולם הבא אולי?

[ואגב ר"ל שם בהסיפור עם רפב"י עם רבי הנ"ל, ר"ל מה שרפב"י אמר לרבי "ישראל קדושים הן, ויש שרוצה לתת ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה לתת", ומקשים למה זה קדוש? ור"ל שרפב"י בא לומר משהו שאינו כל כך טוב, וע"כ הקדים לשבח את בנ"י שהם קדושים, ולא מה שאמר אח"כ ע"כ הם קדושים, רק בנ"י הם קדושים וטהורים וחביבים ואני לא מדבר או חושב עליהם ח"ו רע ח"ו!  ולא מוציא שם רע או קיטרוג על בנ"י ח"ו! רק רצה להסביר לרבי למה הוא נוהג כן, ור"ל על שניהם יש  טענה, לפי שזה שאין לו ועכ"ז הוא נותן, הרי המקבל אינו יודע שאין לו והוא נתן לו אע"פ שאין בכוחו לתת לו, ויש אולי אח"כ קצת טענה או קטרוג על זה שקבל ממי שאין לו לתת, ויכול להיות שלהמקבל יש יותר מזה שנתן לו,  וכי הוא רצה לקחת ממי שאין ביכלתו לתת לו? רק הוא לא רצה לומר לו שאין לו, ואינו יכול לתת לו, שזו עבורו בושה גדולה,  ועל כן העדיף לתת לו עם כל הקושי שיש לו מזה, אע"פ שהיה פטור על פי דין מלתת לו, ואולי על כן יש עליו הקטרוג שהיה לו לדעת שיש הרבה אנשים שאינם יכולים לתת, ועכ"ז הם נותנים או מפני הבושה שקשה להם לומר אין לי או מפני שאינם רוצים לבייש זה שבקש ממנו נדבה,  וכן זה שיש לו ואינו רוצה לתת לו ג"כ לא טוב לקבל ממנו, אע"פ שיכול לתת לו כיון שזה לא מרצונו הטוב ממש! ועל כן על שניהם יש טעם לפגם שעל כן העדיף רפב"י לא לקבל מאף אחד, אפילו לא מזה שיש לו ורוצה לתת, לפי שלא יהיה מזה כעין שנשמע מזה שאנחנו כולנו או כך או כך ועל כן אתה לא רוצה לקבל מאתנו, וא"כ הוא מביישם, ועל כן טוב לו יותר לא לקבל מאף אחד לא! שהרי אפילו  מאביו לא נהנה ולא קיבל ממנו, רק היה קשה לו להשתמט מרבי, על כן א"ל שממנו יכול לקבל, ולענ"ד העיקר שבא לומר לרבי,  שהוא אינו נודר הנאה מכלל ישראל חלילה! והקב"ה עזר לו שלא יצטרך לקבל גם לא מרבי, לפי שגם מאביו לא נהנה, וא"כ יתקשה לאביו לומר מרבי כן לקחת וממני לא! ומהשמים הראו לרבי, שרפב"י צודק בהנהגתו עד שההר הפריד ביניהם],  והבן ועיין?

ח:

ט.

ט:

"א-הי-ה אשר א-הי-ה א"ל ה' למשה לך אמור לישראל" וכו', נ"ב: מפרש"י משמע שבנ"י לא ידעו שישתעבדו עוד בעוד מלכיות? ואולי יש לפרש שבנ"י ידעו מזה שישתעבדו בעוד מלכיות, רק משה רבינו לא רצה לעוררם עכשיו מזכר של שאר השעבודים, אבל יותר נראה לענ"ד שלא ידעו בכלל, שאם היו יודעים אולי לא היו רוצים לצאת ממצרים, לפי שלא היה להם קשה כל כך במצרים כמו בשעבוד של זמן השואה וספני"א, ושאר גליות וצרות, ואם ידעו או שיחששו שמא יהיו עוד יותר קשה משעבוד זה שהיה להם במצרים, לא ירצו לצאת,  שהרי בהשואה הרגו יום יום יותר מחמשים אלף יהודים כל יום ויום, חוץ מכל העינוים קשים ומרים שהיו להם שם שאי אפשר לשער ולתאר, וכל בני העולם יחד הסכימו לכלות את כל אחד ואחד מכל בני ישראל שלא ישארו מהם שום זכר רק בכתב ולא בפועל! וכולם שמחו ורוננו על מפלתן של ישראל, ברואם הצער הגדול והנורא, ולא מחו בהם, אדרבא שמחו וחיזקו ידיהם של כל המרצחים, והגנבים והגזלנים  וכולם פה אחד הודו והמליכו וראו לתת יד כל מה שרק היו יכולים לא לעצור בהם אלא שיהיו יכולים להרוג עוד ועוד!  ועוד ועוד!  ומי יכול לשער כל זה, מה שהיה שם, ואלו שהיו שם אז! אומרים לנו היום! שלא יכולים לדמיין ולחשוב מה היה שם! ואחד אמר לי שאני בעצמי לא מאמין מה היה שם! שכך זה היה ממש כך! הוא בעצמו לא מבין היאך סבל כל זה והיאך יכול להיות כל זה והיאך ראה כל זה ונשאר חי!

וכנראה שהיה קשה לי לפרש שבנ"י לא ידעו משאר שעבודים, שאם בני ישראל לא ידעו מזה, ומשה רבינו ידע מזה, למה זה לא כמו מקח טעות! שמשה רבינו הטעה אותם לצאת ממצרים כאילו שזה מה שהם רוצים, בזמן שידע שאם יגיד להם מה שיהיה אח"כ לא ירצו בכלל לצאת ממצרים? ואולי על כן הקב"ה רצה שכן יגיד להם כדי שלא יאמרו אח"כ שזה היה יציאה בטעות! וכמו שאחז"ל שקבלת התורה היה בעל כרחם של בנ"י, ויש להם טענה לומר שזה לא היה מרצונם, לפי שהקב"ה כפה עליהם ההר סיני וא"ל אם תקבלו התורה טוב ואם לאו שם תהא קבורתכם! וכן היו מבנ"י שטענו ואמרו: "הלא טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", ואז השתיקם מ"ר בזה ש"ה'  ילחם לכם ואתם תחרישון, ומה שרואים אותם היום לא תוסיפון לראותם עד עולם"! אבל אם היו יודעים שהורגים אותם כמעט כולם! ולא ישארו רק א' מעיר ושנים ממשפחה, וגם זה לא ממש כך, שהרבה לא נשארו כלום מהם וממשפחתם ומבני עירם! לא היו שותקים ולא היו מסכימים לכל זה! ומי יכול לשער כל העינויים שבנ"י סבלו בגולה אחר גולה, וכן בגלות סביר והרוסים! ולמה חז"ל לא אמרו גם על זה שהוא מקח טעות ופטורים מכל המצוות ורוצים להיות יותר טוב עבדים לפרעה ממותנו בכל העינויים קשים וכל הצרות שהיו לכל אחד ואחד מבני ישראל מזמן יציאת מצרים עד היום הזה! ואולי יש לפרש שבמתן תורה כבר ידעו כל אחד ואחד מבני ישראל כל מה שיהיה במשך הדורות ועכ"פ ידעו והבינו והרגישו גודל האחריות של קבלת התורה והסכימו לזה אז בעל כרחם, וכן הברירה היתה בידם לא לחטוא ואז לא היו משועבדים לאף אומה לא, ולעולם ועד היו בני חורין,  ואח"כ בזמן של מרדכי ואסתר שגם כן היו במצב של להשמיד ולהרוג ולאבד, וכל הגוים שמחו ונהנו מזה וכמו שאחז"ל במדרש, והיה אז צרה גדולה לכל בנ"י לא פחות ממה שהיה בהשואה, וכן בכל שנה ושנה אנו אומרים: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", ויודעים אנו שיש הרבה הרוגים וצרות ולא חשבו שאין במה לשמוח בחג הפסח וחג החירות ובמתן תורה בשבועות אדרבא כל זה הכניסו לתוך הקל וחומר של: "אם לעושי רצונו כך! לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה! ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! וקבלו אז התורה ברצון ועכשיו כבר אין טענה של קבלת התורה באונס וכמו שאחז"ל שם,

וכן אחז"ל: "הלכה היא בידינו שעשו שונא ליעקב", וזה לא סבה להקשות עלינו מלהיות נאמנים לדבר א' ית"ש ויתעלה וכל אחד יודע שלבסוף יהיה טוב לכל הצדיקים, ורע לכל הרשעים.

וכמו כן יש לפרש בתו הפשטות שהרי רק הרשעים היו אלו שטענו ואמרו "טוב לנו עבוד את מצרים, ממותינו במדבר", אבל הצדיקים התפלל אל ה' ולא טענו שום דבר וקיימו ה"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"! עם הביטחון המלאה על הקב"ה שהכל לטובה!

ועוד יש לומר בפשטות שמרים הקטנה אמרה לאביה עמרם גדול הדור  וצדיק הדור!: "שלך קשה משל פרעה! לפי שפרעה לא גזר רק בעולם הזה! ואתה הגזרה שלך הוא בעולם הזה ובעולם הבא! הרי ידעו בנ"י הקדושים והטהורים ההולכים בדרך אבותיהם הקדושים! שעבור זה הם היו במצרים ולא בהר שעיר עם עשו הרשע ימח שמו וזכרו לעד ולנצח נצחים! שכל הצרות שיש להם כאן בעולם הזה אין זה נחשב לכלום למה שיקבלו שכר לנצח בעולם הבא! והכל הוא כמו חלום וכמו שאומרים: "וכחלום יעוף"! ומה זה בכלל בדמיון שאחד סובל וקשה לו כמה דקות או כמה רגעים ואח"כ יש לו עבור זה מליון מליוני כפול מליון מליוני כפול מליון מליוני ועוד ועוד בלי סוף ממש! וזה כעין שאחז"ל שהרשע שאל להתנא למה הקב"ה הרדים את אדם הראשון ולקח צלע ממנו בלי לשאלו מקודם אם הוא מסכים לזה? וענהו למה זה דומה למי שלקח מחבירו חטה וטחנו וכו' וכו' עד שעשאו פת וכי יש לו טענה עליו?

ועוד יש לפרש שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים הרי מתו בשלשת ימי האפילה לפי שהיו רשעים ולא רצו לצאת! וכמש"ש רש"י במכת חושך בפ' בא, ומשמע מזה שעצם דבר זה בלבד, שלא רצו לצאת ממצרים, בזה לבד כבר היו רשעים! וא"כ לא שייך לטעון שכל היציאה היתה בטעות, וזה מקח טעות וחוזר, וכמו שאחז"ל על קבלת התורה ש"מודעא רבא לאורייתא" שקבלת התורה  היה בעל כרחם!  לפי שעל היציאה ממצרים לא אמרו על אלו שמתו בג' ימי האפילה שנהרגו בטעות, ומה טענה יש עליהם שלא רצו לצאת? לפי שלא ירדו למצרים רק על מנת לעלות משם וכמו שהבטיח הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה! ואמר לו לרדת למצרים: "ואנכי אעלך גם עלה"! הרי לצאת ממצרים היה כל אחד ואחד מבני ישראל חייבים לצאת ברגע שהקב"ה צוה להם לצאת! ולא היה להם רשות או בחירה להישאר, רק או לצאת, או למות, ורק על קבלת התורה היה בתחילה שאלה ובקשה אם רוצים לקבלה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והם אמרו רצוננו לראות את מלכינו ועל זה בא אח"כ כפיית ההר עליהם, לפי שהם כבר קבלו עליהם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"! עד כדי כך שלא הבנתי בכלל למה יש "מודעא רבא לאורייתא"? אם הקב"ה אחר שכבר קבלו עליהם העול והסכימו לקבלת התורה וביקשו שהקב"ה יתגלה עליהם בפומבי! והקב"ה עשה כמו שביקשו, ובא עם כל המעמד הנורא ההוא שהיה שם אז, שלא יהיה עוד כן לעולם, ומה טענה יש אם אז כבר כפה הקב"ה עליהם ההר לקבל התורה! לפי שאז כבר היו מחויבים לקבלה אחר שהקב"ה מצידו עשה מה שביקשו ובא וכי לחנם עשה הקב"ה כל המהפכה ההיא! חוץ ממה שכבר קיבלו עליהם התורה בזה שכבר אמרו לפני זה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"! ופעם ר"ל שהטענה שיש צד לטעון שזה היה בעל כרחם, זהו לפי שהם היו י"ל לא חשבנו שתכריח עלינו לקבל התורה, רק חשבנו  שתמיד זה יהיה כמו לקיים כל התורה מתוך רצון וחבה ואהבה, ולא מתוך עול ויראה ובעל כרחינו, שהסכמנו להיות כביכול כמו בעל ואשה לפי הכללים של הגוים, שזה מה שהיה עד מתן תורה, שחיים ביחד כל ימי חייהם, והאשה לא משועבד לבעלה אם אינה חפצה בכך, רק אומרת לו שלום וכל טוב והולכת לה לעצמה לדרכה, והיא פטורה מבעלה מתי שרק היא תרצה!  ועכ"ז בדרך כלל היא נשארת לחיות יחד עם בעלה, והוא עם אשתו ואוהבים זה את זו, וזו את זה וחיים בטוב כל ימי חייהם בלי מחלוקת ובלי עול מיוחד לא הוא לה, ולא היא לו, והכל נורמלי והיא עושות רצון בעלה, והוא לא מאיים עליה בכלום, לפי שהיא יכולה ללכת מתי שהיא רק תרצה! וחשבתי שאולי זה מה שבנ"י היו י"ל שזה מה שחשבו שכך זה יהיה, לפי שעד אז ראו  תמיד רק פנים שמחות וטוב לב מהקב"ה אליהם בכל השנה וכל הי"ב חודש שהיו במצרים מתחילת בואם של משה ואהרן לגאלם, חוץ ממה שפרעה הקשה עליהם רוחו בתחילה בגזרת: "תבן לא אתן לכם ומתכונת הלבנים תעשו", אבל חוץ מזה היה הכל על צד הכי יותר טוב שרק שייך לדמיין, ועוד הרבה יותר טוב ממה שדמיו בהדמיון שלהם! וחשבו שכך זה יהיה תמיד בלי הפסק! ופתאום בא הקב"ה עליהם בקולות וברקים והפחד היה נורא נוראות ועוד כפה עליהם ההר להכריחם לקבל התורה הרגישו לא בנועם, וכאילו לא לזה כיוונו וחשבו כשאמרו כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע,  אבל על עצם היציאה היו כולם חייבים לצאת לקיים מה שהקב"ה הבטיח ליעקב אביהם ורק על מנת כן באו למצרים בתחילה!

ואול י"ל כעין זה על משה רבינו שכתוב "ויחר אף ה' במשה", על מה שלא הסכים ללכת לפרעה, ומה רצה הקב"ה ממשה אם אינו רוצה להיות המנהיג של ישראל? רק לפי שהקב"ה לא שאלו אם הוא רוצה או אינו רוצה! אלא הקב"ה ציוה עליו ללכת! והיה חייב ללכת תיכף כשהקב"ה ציוהו ללכת! ששם לא היה כמו בהנביא ישעיהו, שהקב"ה שאל מי רוצה ללכת והוא קבל על עצמו ללכת בלי שום חיוב, ועל כן קיבל שכרו להינבא נביאות של נחמות, וכמו שאחז"ל על זה, אבל בירמיהו הקב"ה ציוהו להינבא על בנ"י ולא רצה ללכת והקב"ה לא שאלו אם הוא רוצה או אינו רוצה והיה חייב לקבל השליחות והבן? ועיין?

 

ט:

"א"ל רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי וכו' נ"ב: לכאורה ר"ל כשיעלה עולא לאר"י, [שהרי עולא הלך מאר"י לבבל ומבבל לאר"י כמה וכמה פעמים הלוך וחזור כידוע], אבל ק"ק שהרי רבי זהו הסמוך בארץ ישראל, ורב זהו מי שהוא רב בבבל? ואולי זה לא קשה, לפי שתוס' כתבו [במס' ברכות וקידושין] שדרכם היו שבני בבל למדו בארץ ישראל, ובני ארץ ישראל למדו בבבל, ועיין?

י.

י:

"אר"ח אמ"ע ובלבד שלא יאמר יוצר אור וכו' תיובתא דרב חסדא, א"ד אר"ח אמ"ע מאי לא הפסיד הברכות תנ"ה  וכו', ע"ש  לענ"ד י"ל מכאן שכל היום יכול לברך הברכות יוצר אור וכו',  לפי שאם נאמר שלא הפסיד הברכות רק עד ד' שעות, אבל אח"כ הפסיד גם הברכות, למה צ"ל תיובתא דר"ח, נוקים שר"ח איירי אחר ד' שעות, שאז כבר אסור לברך יוצר אור וכו', והברייתא איירי רק עד שעה ד' ולא יותר, וע"כ צ"ל שהגמרא הבינה שאין שום הבדל בין אחר שעה ג' לבין אחר שעה ד', ואם לא הפסיד הברכות אחר שעה ג', כמו כן לא הפסיד הברכות אחר שעה ד', ויכול לברך הברכות כל היום כולו. והבן ועיין?

דף י"ד.

המתיבתא מביא מהפני יהושע שי"ל ודברת בם ולא בהלל ובמגילה, ע"ש, ול"ה לל"ל ק"ו ומה בק"ש מותר כ"ש בהלל ומגילה? שהרי כבר פשט ליה של"א לפי שהם פרסומי ניסא שהם חמורים יותר מק"ש וא"כ י"ל ק"ו וכמו שאמר לפני זה שזוהי מהתורה וזה הוא מדרבנן וקיל יותר מק"ש, וא"כ יש לומר ק"ו שיכול להפסיק בו ולומר הברכה של הרעמים וכדומה? ו

וכן ל"ה מ"ק שם לפני זה שלומר ברכה זהו כשואל ולא כמשיב ורק לענות קדושה זהו כמו להשיב שלום ע"ש, ל"ה שאם יש רעם וזה מחייבו לברך להקב"ה עבור זה הרי זה כביכול כאילו הקב"ה שאל בשלומו ויש לו חיוב לענות לו ית"ש! ה"נ בזה? ומ"ש זמ"ז? ולענ"ד זה לא כמש"ש מהמגן גבורים שס"ל כיון שעוסק בק"ש ל"צ להפסיק שגם זה מצוה, שהקב"ה ציוה לו שיקרא ק"ש, לפי שאם מותר לענות הרי זה כמו שיכול לקיים שניהם, לפי שאח"כ ימשיך ויקרא ק"ש, ונמצא שהיה יכול לקיים שניהם, וכן לענ"ד מה שכתב שיכול לברך גם אחר כדי דבור על העמים, ל"ה וכי יכול לברך גם חמש עשרה דקות אחר זה, ועוד שיצטרך לחשוב על זה כל הזמן עד אחר התפלה לפי שזה לא בסדר הרגיל של כל יום, מה יש לו לברך אחר התפלה? ולענ"ד גם בברכת אשר יצר שיש על זה דעות ונקטינן לא לברך רק שימתין עד אחר התפלה ואז יברך אשר יצר וכו', ולענ"ד צ"ע על זה, ראשית כל, אם כבר מפסיק עבור לברך על התפילין אולי זה כבר קיל טפי שיברך גם אשר יצר? ועיין על זה? ועוד שיכול להיות שאחר התפלה יצטרך עוד הפעם להיפנות ואז יהיה לו ספיקא דדינא אם חייב לברך פעמיים אשר יצר או רק פעם אחת, ואנן נקטינן לברך רק פעם אחת, מ"מ היה כבר חייב לברך אשר יצר ועכשיו עוד פעם היה חייב לברך ונמצא שלא בירך רק פעם אחת, ועוד שיצטרך לחשוב על זה באמצע תפילתו שאל"כ אולי ישכח לברך אחר התפלה? ואם כן אולי כבר יותר טוב שיברך עכשיו לפני התפלה, הברכה של אשר יצר וכו' כיון שנתחייב לברכה, ואח"כ ימשיך הברכת ק"ש עד אחר התפלה כמו שהוא רגיל להתפלל בכוונה בלי שום הפרעה, ועוד שתוס' כתבו שעל תפילין יש לברך כיון שחייב ללבוש התפילין לפני שמתפלל, אבל על  ציצת לא לברך כיון שיכול להתפלל בלי ללבוש הטלית, א"כ י"ל כיון שאסור לו להתפלל כך בלי נקיון הגוף, וחייב להיפנות לפני שיתפלל, א"כ גם לברך על זה, יהיה יכול, לפי שזה כמו מה ששייך לעצם של התפלה?  ועיין?

ט"ז:

"ת"ר עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה וכו' מה הנחת לכשרים", ע"ש ל"ה למה זה לא טוב לכבד עבד כשר, כמו בן אדם כשר, שהרי כשר היה? וכן למה לא לקבל תנחומים עליו, וכדומה? מה כל הרעש על זה? ואולי לפי שצריכין לדעת שיש הגבלות! וכמו שאברהם אבינו אמר לאליעזר עבדו, אתה ארור, ובני ברוך, ואין ארור מדבק בברוך! זהו זה! עבד אינו בר יחס ויחוס, אין לו יחוס אחריו,  אין תופס בו קידושין, אם מנחמים בן אדם על עבדו שמת, זוהי בושה לבעל הבית, כאילו הם שוים זה לזה! לא! אני לא שוה לרמה ולגזע של העבד שלי! אתה מבייש הבן אדם, בזה שאתה בא לנחמו על עבדו שמת! לקחת עשרה בני אדם לעמוד לשורה על עבד  שמת,  ביישת העשרה בני אדם הללו!

ואולי על כן: "אין קוראים אותם אבא פלוני או אמא פלונית", לפי שהם לא שייכים לרמה הזו שיהיה נקרא בשם אבא או אמא, שזה שייך לחיי משפחה, שיש אבא ויש אמא, ויש בנים מיוחסים אחריהם, ולא בעבד ושפחה שלא חל עליהם שום קשר ושייכות ליחוס של משפחה, ועיין?

ועוד שצריכים לדעת למה הוא עבד ומה גרם לזה, ולדעת שיש דין ודיין וחשבון על כל הנעשה, שלא נמחק ולא נשכח זה שחטא, ולעולם ועד נשאר חרפתו ובושתו וכלימתו, זה שחם חטא או כנען או שניהם יחד, זה נשאר לכל דורותיו לעולם ועד! ויש ללמוד מזה לקח היאך להתנהג ולא לחיות עם הפקירות חלילה! ולהשוות ההפקר יונ"ג! עם הצדיק והחסיד והירא שמים ואיש הכשר! וגם שתדע מי אתה! אתה מבני אברהם יצחק ויעקב! ולא מבניו של חם! וכנען! אין כאן מקום להשוותם יחד! וחייב להתנהג בהתאם לשורש שלך ולא לבייש אבותיך הקדושים זצ"ל! וכן שח"ו לא יבואו להיות יחד ולהתנהג כמו שהם נוהגים בלי דרך ארץ וצניעות והכל אצלם הפקר על ההפקר כיון שבדך כלל הכלל הוא ש"עבדא בהפקירא ניחא ליה"! וזה שיש אחד או שתים יוצאים מן הכלל ההוא לא עבור זה נבוא אח"כ להחשב כל העבדים וכל השפחות שמחר יגידו כן גם על עבד ההוא וכן הלאה עד שבמשך הזמן יהיו כולם באותו דרגא של חשיבות, בלי להבדיל כלל בין עבד שדומה לחמור לבין עבד שדומה לאיש כשר! וזה גורם אח"כ שגם אצלינו חלילה וחלילה לא יהיה הבדל בין אם היה איש טוב וישר וכשר וירא א' או שהיה בלי שום תוכן ובלי מעשים טובים בכלל!  ואח"כ יגידו ששוא עבוד א' ומה בצע כי נשמור וגו' וח"ו ישתכח תורה ומצוות מישראל מכבוד הזה שהתחיל  לכבד העבד הכשר והטוב! תפסיק להיות חכם יותר מדאי! תמשיך להתנהג כמו שחייבים וטוב להתנהג ואל תחדש חידושים לכבד העבדים או השפלים באמת, והבן ועיין?

ועכ"ז צ"ע לענ"ד שהרי אחז"ל: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול והוא ע"ה! ול"ל לכבד העבד הכשר בפני כולם ללמד העם להיות כשרים ויראי א', ולא ע"ה ועשירים ומכובדים ועושים מעשה רשע ח"ו! וכולם מכבדים אותם? כידוע! וכמו שהיא המציאות [ליידער ליידער], והרי העבד חייב במצות כאשה ול"ל לכבדו אם קיים כל המצוות שהיה חייב לקיים? ועוד שיש להכניס זה שהיה עבד ולומר אע"פ שהיה עבד היה צדיק! ובזה כבר ידענו שיש הבדל בין עבד למי שאינו עבד וסתם עבדים אינם צדיקים כל כך! וגם כיבדו זה ששמר כל המצוות שהיה חייב לשמרם? ואולי הניסיון שיש להעבד אינו כמו של הבן חורין לפי שלמה לא יקיים מה שחייב וכי יש לו דאגת פרנסה או איזה חשבון לעשות? הוא כולו ביד אדונו ועושה מה שמצוהו, ואולי לפי שקיום המצות שמקיים העבד אינם באותו ערך של הבן חורין שמקיים המצוות, לפי שהבן חורין יכול לעשות מה שירצה, ויש לו הרבה ניסיונות  בכל יום ויום ובכל שעה ושעה. ועיין?

ט"ז:

"מעשה ומתה שפחתו של ר"א, נכנסו תלמידיו לנחמו, כיון שראה אותם עלה לעליה" וכו' ע"ש, ל"ה מנין ידע ר"א שתלמידיו באו לנחמו? אולי באו לומר לו כמו שאומרים על שור שמת "המקום ימלא לך חסרונך"? ואולי הדרך שנכנסים לבן אדם לנחמו, אינו דומה כמו שאם באים לאחל לו: "שהמקום ימלא לך חסרונך", שיש על הפנים מצב רציני יותר כשבאים לנחם בן אדם על אבלו, ממה שאם באים לאחל לו שהמקום ימלא לו חסרונו, אולי? ועיין?

וכן אולי השפחה של ר"א היתה שפחה כשרה, וכמו טבי עבדו של ר"ג שהיה כשר, וכמו שר"ג קבל תנחומין על טבי עבדו, לפי "שכשר היה", כמו כן רצו תלמידיו של ר"א לנחמו על שפחתו הכשרה שמתה, ואולי ר"א לא ס"ל כר"ג בזה, ואולי על כן הבין שבאו לנחמו, ואולי התחילו לומר איזו שפחה כשרה היא היתה ומתה [נעביך], וכדומה אבל א"כ היה צ"ל כיון ששמע מה אמרו על כן עלה לעלייה וכו', ולא "כיון שראה אותם", שמשמע מזה שבראייה לבד, שרק ראה אותם,  כבר הבין מזה שהם באו לנחמו, ולא רק לומר לו כמו שאומרים על השור שמת. ועיין?

שם "ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה" וכו' ל"ה כ"כ מהו הדין שכתוב כאן? וכי זה כמו שאסור לקרוא אברהם בשמו הקדום אברם? וכי מה באו חז"ל ללמדינו בזה? ואולי יש לפרש שר"ל שכל אחד חייב לכבד את אביו ואת אמו כמו שהיו אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, והם חשובים הרבה בעיני כל העם, ועל כן לא קורין אבות אלא להם ואמהות אלא להן, ואם היו קורין אבות לשאר אנשים כמו להשבטים או גם להע' איש שירדו למצרים וכדומה היה גורמים בזה פחיתות הכבוד כל אחד ואחד לאביו ולאמו שלו שחייב לכבדם בדרגא הגבוה של כיבוד כמו שהוא מכבד את האבות אברהם יצחק ויעקב. ולא שהם לא היו צדיקים כל כך חלילה לפי שאחז"ל במדרש שהשבטים היו שוים ליעקב אביהם, א"כ היו מאוד חשובים וצדיקים וקדושים, ואולי הכוונה שאנחנו לא מחשיבים אותם כל כך ממש כמו האבות וע"כ יבוא גם להפחית בכבודו של אביו או של אמו? אולי? ועיין?

ועוד שגם כל אחד ואחד עבור עבודת עצמו, שחייב כל אחד לומר "מתי יגיעו מעשי למעשיו של אברהם יצחק ויעקב", ואם היה קורא לאבות גם להשבטים היה חושב שהוא כבר בסדר, לפי שלא יודע מספיק להעריך גדלותם של השבטים, ושאר הצדיקים של כל הדורות, אבל של האבות הקדושים, הוא יודע שהיו חשובים, ואולי זהו לפי שהתורה הקדושה האריך לספר מגדולתם וחשיבתם, וממילא תמיד יסתכל כלפי מעלה עליהם, וירצה להגיע מעלה מעלה יותר ממעלתו שהוא עומד שם עכשיו, וכך יצא משהו ממנו, אע"פ שלפי פשטות לשון החז"ל יש תביעה שיהיה ממש כמו האבות הקדושים! ולפי זה פשוט לפרש שבניו של יעקב היו כמו יעקב! אם אנחנו יכולים להיות כך ותובעים זה מאתנו! כ"ש שהם היו כך! וכמה וכמה זה מחייב לנו להתעורר כלפי מעלה לא לשבת בחיבוק ידים ולומר שלום עלי נפשי ואני כבר בסדר גמור! הי"ו ויה"ר שנעלה מעלה מעלה על במתי התורה והיראה יותר ויותר עדי עד! ועיין?

 

שם בתוד"ה איסטניס וכו', וכן בתוד"ה אנינות וכו' ע"ש, ול"ה שלכאורה הם תרתי דסתרי זא"ז שני תוס' הללו? לפי שבד"ה אסטניס כתבו שמה שהוא אסור מדרבנן התירו למצטער, ובד"ה אנינות כתבו שגם מה שאסור מדרבנן אם שורש החיוב הוא מהתורה לא התירו עבור הצער אפילו לא מה שהוא אסור רק מדרבנן, ולפי זה יום כיפור שאסור מהתורה לאכול ולשתות וחייב בעינוי זה מהתורה, וא"כ כל מה שאסרו מדרבנן צ"ל אסור גם אם הוא מצטער, וכמו באכילה ושתיה שאסור גם אם יש לו צער מזה, ואינו מותר רק אם יש בזה סכנת נפשות ממש!

ואולי יש לחלק לפי שרחץ בלילה, לפי שאז כבר אינו אסור ברחיצה רק מדרבנן, ואין הבדל בין רחיצה של לילה הראשון לבין רחיצה של שאר הימים שיושב שבעה והוא באבל, ורק עבור זה היה מותר לר"ג לרחוץ, אבל אם היה אנינות לילה אסור מהתורה לא היה היתר לרחוץ לאיסטניס, כיון שיכול להמתין עד מחר לרחוץ, וזה לא כל כך צער שיתירו לו כמו שהתירו לזה שיש חטטין  בראשו, וערבוביא, שלהם התירו גם ביום כיפור לרחוץ, אבל לא התירו לאיסטניס לרחוץ ביום כיפור, כיון שזה לא כל כך צער, אבל שבעת ימים לאיסטינס לא לרחוץ זה כבר צער גדול, ועל כן התירו לו לרחוץ כשאין אבלו מהתורה רק מדרבנן, וע"כ צ"ל שאנינות לילה אינו מהתורה, שאם כן היה אסור מהתורה, לא היה מותר לר"ג לרחוץ בלילה הראשון שמתה אשתו, רק היה צריך להמתין עד מחר ועיין?

דף כ.

תוד"ה  וקטנים פטורים מק"ש וכו'  ע"ש, ול"ה מה קשה מתפילין על מה שרש"י פירש והסביר את עצמו בטוב שהאבא אינו בבית בזמן ק"ש ואם האבא יהיה  חייב לחנך בנו לקיים מצות ק"ש בבוקר ובערב, יצטרך האבא לעורר הילד לקרוא ק"ש כל יום בזמנו, וכמו כן להיות יחד עמו בערב כשבא הזמן  ק"ש של ערב, וכל זה אין לו בחיוב החינוך למצות תפילים שקנה לו תפילין, ובנו מניחו כל יום כשקם בבוקר מתי שרק יקום! וזה גם כעין מה שכתבו תוס' לפני זה בדף י"ט: שבמקום צער לא גזרו רבנן, וזה גם נקרא צער שאביו של הילד יהיה בבית בזמן העבודה שצריך להיות אז בחוץ מהבית, ואולי יש לומר עוד שזהו כמו  צער להילד, וחז"ל לא תיקנו חיוב לחנך בנו אם יש לו צער מזה! והבן ועיין?

כ:

תוד"ה נשים בברכת המזון וכו' ע"ש, ל"ה כל כך מה תוס' מסיים, שאולי כן חייבות מהתורה, ומה שנשים ל"צ לומר ברית ותורה, זהו לפי שאינן חייבות בהם, רק מי שחייב בהן, חייב לאומרם, וא"כ יש לפרש שנשים חייבות מהתורה בברכת המזון, וזה שאינן מוציאות בעליהן בברכת המזון, כשהם חייבים לברך מהתורה כשאכלו כדי שביעה ממש, זהו לפי שהן לא אומרות ברית ותורה, ובעליהן חייבים להזכיר ברית ותורה בברכת המזון, ואינם יוצאים בלי זה החיוב של ברכת המזון, ואולי רק חלק זה של ברכת נודה, או כל ברכת נודה, או כיון שלא יכולות להוציאם בברכת נודה חייבים הם כבר לומר אחריהן כל ברכת המזון, יהיה היאך שזה יהיה עכ"פ בברית ותורה אינן מוציאות  את בעליהן, ועל זה אמרו: "תבוא מארה לאדם  שאשתו ובניו מברכין לו", ואם חייבים רק מדרבנן יכולות להוציאם, ואם אכלו כדי שביעה חייבים הם לומר אחריהן מלה במלה, וכנ"ל? ואולי אין הכי נמי יש לפרש כן, רק אין ראיה מברייתא זו שהן חייבות בברכת המזון מהתורה? ואיה"נ גם זה לא מוכרח לפרש שהן חייבות רק מדרבנן, לפי שיש לפרש שהן חייבות מהתורה, וכמ"ש בתוס'. ופשוט. וצ"ע אם יש בכלל לומר את כל זה? ועיין?

שם דף כ"א.

"אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון בק"ו וכו', ע"ש ל"ה כ"כ מה ריו"ח ר"ל? וכי ר"ל שכל אחד כשלומד ומפסיק מללמוד חייב לברך כמו שכל אחד מברך כשמתחיל ללמוד ואם חייבים לברך ברכת התורה באמצע היום יהיו חייבים לברך הברכה אחרונה של התורה ג"כ כמה פעמים ביום א' כל פעם שמפסיק ללומד לזמן כזה שחייב אח"כ לברך מחדש כשבא ללמוד אח"כ, יהיה כמו כן חייב לברך אחריה אז כשמפסיק הלימוד? וא"כ הכוונה על הברכה שמברכים אשר נתן לנו תורת אמת שברכה זו יברך כל אחד לעצמו כשמפסיק ללמוד כמו שמברך כשמתחיל ללמוד? או ר"ל על הנוסח שאומרים "מודים אנחנו לך ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש" וכו', שיהיה חיוב גמור מהתורה לאומרה? ורק על זה מסיים שזהו תיובתא, וזה שאומרים אותו או שזה חיוב מדרבנן, או שזה לא חיוב ממש וצ"ע על זה? לפי שלא כולם מקפידים לאומרו? ואולי ס"ל שזה טוב לאומרו ולא חיוב ועיין?

ברכות דף ל:

"אמר אמימר, מסתבר מילתא דרב בחודש מלא, אבל בחודש חסר מחזירין אותו, א"ל ר"א מכדי רב טעמא קאמר, מה לי חסר ומה לי מלא, אלא לא שנא" ע"ש ופרש"י שהחודש שעבר היה מלא, ויש ב' ימים ר"ח, ואז י"ל יעלה ויבוא ביום ב' של ר"ח, אבל בחודש חסר שאין רק יום א' ר"ח, אז כן מחזירין אותו, ור"א דחה סברא זו ולא שנא, ותמיד אין מחזירין אותו ע"ש, ואם כן לפי פירוש רש"י, כתוב כאן שעושים שני ימים ראש חודש בחודש מלא, אם החודש שעבר היה מלא, ויום א' ר"ח אם חודש שעבר היה חסר! וענין זה לא נזכר בש"ס בשום  מקום, ויש כמה הוכחות שלא נהגו לעשות שני ימים ראש חודש, אם החודש היה מלא! ונהגו אז ביום הל' של החודש מלא, כמו בכל יום חול רגיל, לומר תחנונים ולהתענות, כמו בכל יום חול, וקשה לפרש שאמרו יעלה ויבוא והתפללו מוסף ונהגו חול להתענות ולומר תחנונים כמו יום חול! ועוד קצת קשה לענ"ד לפי פירוש זה של רש"י ז"ל, שעכשיו הגמרא עוסק בחודש זה שהם בו עכשיו, והיינו חודש החדש הבא,  וא"כ יש לומר שחודש מלא וחסר איירי בחודש זה שהם עכשיו בו, והיום הוא ראש חודש הזה אם חודש זה הוא מלא או חסר! שהרי היו בקיאים בקביעא דירחא, וידעו לדעת אם חודש זה יהיה חסר או מלא, שאם תאמר שלא ידעו, אם כן הלא לא ידעו גם אם חודש העבר היה מלא או חסר, שמנין לו לדעת מה יהיה מחר אם יהיה ראש חודש או לא! וע"כ איירי ביודעים או בערך או על פי רוב ידעו שחודש זה יהיה חסר או מלא בין חודש העבר ובין חודש הבא, ואם כן למה צריך לפרש על חודש שעבר, ולחדש חידוש שלא נזכר בתלמוד בשום מקום שעושין ב' ימים ראש חודש! כשיש לפרש על חודש הבא ולומר שאמימר חשב לומר שמתי אם טעה ולא אמר יעלה ויבוא בתפלת ערבית של ר"ח, שאין מחזירין אותו, היינו שחודש זה שעכשיו אנו בו הוא חודש מלא, וא"כ חודש שעבר היה חסר, וא"כ מובן למה לא להחזיר אותו, לפי שלא ברור שמחר יהיה ראש חודש, ואולי ב"ד לא יקדשו מחר החודש, וממילא לא היה עכשיו ראש חודש, והתפלל כהלכה בלי להזכיר ר"ח בתפלתו, אבל אם חודש זה שאנו עכשיו בו הוא חסר, וא"כ חודש שעבר היה חודש מלא, והיינו שכבר היה יום ל' כיום פשוט,, שלא היה אז ראש חודש, ובאופן זה אין לנו שום ספק אם היום יהיה ראש חודש או לא, לפי שאין עושים חודש יותר מל' יום לחודש, ומורכח להיות שהיום הוא כבר ראש חודש, ואם כן טעה בתפלתו בודאי בזה שלא הזכיר ר"ח בתפלתו, ויש להחזירו שיתפלל עוד הפעם, ויזכיר ר"ח בתפלתו! ועל זה ענה לו רב אשי כיון שב"ד אינם מקדשים החודש בלילה, על כן אינו חייב לחזור ולהתפלל אפילו אם ודאי היום הוא היום שהוא ראש חודש בלי שום ספק! והבן!  ועיין? ואם כן אין כאן שום הוראה מחז"ל לעשות ב' ימים ראש חודש, וכמו שמשמע בכל התלמוד שלא נהגו לעשות ב' ימים ראש חודש לא בארץ ישראל, ולא בגולה ולא אפוא שעשו ב' ימים יו"ט מספק גם כן לא נהגו לעשות ב' ימים ראש חודש, ואיני יודע ממתי התחילו לנהוג כן?

והנה רש"י כתב כאן שיום ב' של ר"ח הוא העיקר של ר"ח, אבל כמדומני שהרשב"א ס"ל שיום א' של ר"ח הוא עיקר של ר"ח, וצריכין למנות הימים של החודש מיום א' של ר"ח, ויום ב' של ר"ח הוא כבר יום ב' של החודש, וא"כ יש לומר שספק לנו איזה יום הוא ר"ח באמת, אם כרש"י או כהרשב"א, וא"כ מספק אולי מותר לנו לומר יעלה ויבוא בתפלה ובברהמ"ז, וכן להתפלל מוסף בב' הימים של ר"ח וכו'? והבן טוב!  ועיין?

[שם]

"אביי יהוה יתיב קמיה דרבה וכו', עד אנא תפילין מנחנא" ע"ש, והנה פירשו שאביי בדח טובא ורבה הוכיחו, ואביי ענה לרבה שמניח תפילין, ולענ"ד קשה לפרש כן, לפי שלענ"ד למה היה נוח לפרש כן, לפי שקשה לפרש שאביי הוכיח את רבה רבו, לומר לו למה הוא שמח ביותר? וכתיב "וגילו ברעדה"? והיה לו לומר לו מי לא סבר מר שגילו ברעדה כתיב? והיה רבה עונה ליה אנא תפילין מנחנא, אבל כך הרי זה נראה כמו שאביי דיבר עם רבו כמו שאחד מדבר עם חברו ח"ו! ולא נכון לומר כן על אביי!  אבל לענ"ד קשה לפרש שרבה א"ל לאביי למה הוא שמח ביותר? ואביי ענה לרבה רבו, שאני מניח תפילין ומותר לי לשמוח ביותר, שא"כ זה ג"כ נראה כמו מורה הלכה בפני רבו! שרבה רבו אינו יודע שאם אחד מניח תפילין אז הוא כן יכול לשמוח ביותר! ולפי מה שמסבירים שאביי לא היה יכול להניח תפילין זה כמה ימים, ועל כן הוא שמח ביותר, על זה שעכשיו הוא כבר כן יכול להניח תפילין ולקיים המצוה של הנחת תפילין!  ויש לפרש שרבה לא ידע מזה, ואם כן אביי לא חידש שום חידוש לרבה רבו בהלכה רק הודיע לו המציאות שרבה רבו לא ידע מה היה עמו עד עכשיו, אבל מרש"י לא משמע שפירש כן, לפי שרש"י כתב שהתפילין מוכיח שממשלת קוני עלי ואין זה כפורק עול ח"ו! ומשמע שלא היה סבה מיוחדת שעל כן היה שמח ביותר! ולא שזוהי הסבה ששמח ביותר, לפי שלא היה יכול להניח תפילין כמה ימים ועכשיו הוא יכול להניחם, וממילא קשה לפרש שרבה א"ל לאביי, ואביי ענה לו, לפי שזהו נראה ח"ו כמורה הלכה לפני רבו לרבו! ועוד קשה לפי פירוש ההוא, שאח"כ הגמרא מביא סיפור דומה לזה ושם כן מסבירים שזה שישב לפני איש החשוב יותר, הקשה לאיש החשוב יותר, ואיש החשוב ענה שמניח תפילין ומותר לי לשמוח, וא"כ י"ל כן, גם עם אביי ורבה רבו? ואם נאמר שרש"י כתב פירושו שממשלת קוני עלי על סיפור השני, אבל על סיפור הראשון ההסבר הוא שהייתי חולי מעיים ועכשיו אני יכול להניח תפילין וע"כ אני שמח, א"כ היה לרש"י להסביר שזה שני סיפורים והסברים שונים זה מזה? שמשמע ששניהם היינו אותו דבר ואותו הסבר!

ועל כן נלענ"ד יותר לפרש שאביי אמר ליה לרבה "וגילו ברעדה" כתיב! וזה שלא אמר ליה בלשון מר וכדומה הלא ראינו בפרק זה בדף ל"ג: גם כן שאביי אמר לרבה מה שלא נכון, ולא א"ל בלשון מר רק סתם א"ל: "והא משתקין אותו תנן"! ע"ש ורואים שאביי דיבר כן לפני רבה רבו, ויש לפרש שגם כאן כך א"ל: "וגילו ברעדה כתיב" וזה בדיוק כסגנון ההוא בדך ל"ג: ועל כן מובן שרבה ענה ליה ואמר לו החידוש שאם מניח תפילין אין חשש ששמח ביותר! לפי שהתפילין מוכיח שממשלת קונו עליו! והבן, וכך יוצא ששני הסיפורים הם באותו סגנון, שזה שישב לפני השני, והיינו שהשני חשוב יותר, וזה שלא כל כך חשוב כמו השני הוא זה שהקשה לאיש החשוב יותר, למה איש החשוב הוא כל כך שמח? ואיש החשוב ענה שאם מניחים תפילין מותר והבן! וא"כ פשט זה, הוא לא כמ"ש גדולי המפרשים. ועיין?

[שם]

תוד"ה: "מסתברא מילתא וכו', עד הסוף וכן עמא דבר" ע"ש, נ"ב: אבל הרא"ש ותר"י ס"ל שלא נכון לחזור לרצה, והיום כבר נוהגים כהרא"ש ותר"י, ולא חוזרים לרצה בדבר שאין מחזירין אותו, והנה רואים שמה שנהגו פעם כך, ובאו רבנים ואמרו שמנהג זה אינו ראוי לנהוג בו, והפסיקו המנהג ההוא, והיום כבר המנהג כמו שהרב אמר לנהוג בו! ויש ללמוד מזה לשנות מנהגים שאינם נכונים, ולהנהיג בין בני ישראל הקדושים והטהורים מנהגים טובים, שהם נכונים מאה אחוז על פי ההלכה! וכך יהיה אח"כ המנהג כמו שצריך להיות, וכמו שצ"ל לכתחילה! ולא שיהיו יהודים רק בדיעבד!

ולמשל: להנהיג שכל יהודי ישמור זמן ר"ת, שכל יהודי לא יטלטל בשבת מרל"ר ברה"ר שלנו שהם רה"ר מה"ת ול"מ העירוב להתיר הטילטול שאסור מהתורה, שהנשים יפסיקו לכסות ראשם עם פאה, אלא עם מטפחת צנועה, ועוד עם רדיד על זה, ושהבתולות ג"כ יכסו שערותן ברחוב עכ"פ כמו שהן מחויבות על פי דין תורה!  ועוד הרבה מנהגים לא נכונים, שחייבים לשנותם לטוב הגמור והישר, ונזכה עי"ז לכל טוב סלה בזה ובבא!

[שם ל"א.]

"ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן וכו', הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, ופרש"י שיגינו עלינו מדינה של גיהנם ע"ש וקשה וכי מה רצה ר"ה שלא ימותו לעולם? הלא כך הוא דרכו של עולם וכל אחד הולך כדרך כל הארץ וכולם מתים ומה רצה עכשיו בזמן שמחה לבכות על זה שימותו? ועוד מצינו בגמרא שרבה אמר על עצמו כאנן בינונים ואביי א"ל א"כ מה שבקת לנו שלא שבקת מר חיים לכל בריה אם הוא רק בינוני אז השאר הם כולם כמו רשעים ח"ו? וכאן כולן שרים הי תורה והי מצוה ולא אומרים לר"ה לא שבקת מר חיים לכל בריה והם רוקדים ושמיחים בהניגון הזה ולא איכפת להם ח"ו שירדו וירשו גיהנם ח"ו! הלא צריכים לבכות על זה יומם ולילה ולא לרקוד ולשמוח! ומה הולך כאן? וחשבתי לפרש המאמר הזה באופן אחרת קצת וגם לפרש מאמר של ר' אלעזר שאמר לריו"ח שהוא בכה: "על שופרא דבלה בעפרא, ור' יוחנן הסכים עמו שעל זה יש לבכות ובכו תרווייהו" וקשה מאוד על תורה אין מה לבכות לפי: "שא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים"! וכמו כן על שאין לו לר"א נר להדליק בביתו והוא חולה וישן בחדר חשוך! ע"ז ג"כ אין לבכות לפי: "שלא כל אחד זוכה לשתי שולחנות"! על בנים שאין לו או שמתו ג"כ אין על מה לבכות ש: "הרי דין עשרה ביר"!  אבל על היופי על זה צריכין לבכות וכי לא היה אמור למות וי"א שחי ארבע מאות שנה ולמה רק על היופי יש לבכות על שר' יוחנן ימות אין על מה לבכות רק על היופי שבו!קשה מאוד וכי תאמר לפי שר' יוחנן היה משפירי של ירושלים ולא נשאר עוד אחריו זכר מזה א"כ מה נאמר שר' עקיבא כבר אמר כן לאשה גויה שהיתה יפה אשתו של אנטירופוס הרשע ימח שמו וזכרו ונכון שראה שהיא תתגיירה והיא תהיה אשתו ועל כן גם שחק אבל זה שרוק לפניה על זה היתה לפי שהיא באת מטפה סרוחה ולמה יש לבכות "על האי שופרא דבלה בעפרא"? וחשבתי שר' עקיבא היו סוקרין בשרו במסרקות של ברזל ומשה רבינו אמר להקב"ה על זה: "וכי זו תורה וזו שכרה"! והקב"ה ענה לו: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני"! ויש מפרשים לפי שר"ע ענה לתלמידיו שא"ל עד כאן! ואמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ואהבת את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך וגו', מתי יבוא לידי ואקיימנה! עכשיו שבא לידי לא אקיימנה! והיה שמח וקורא ק"ש ויצאה נשמתו באחד"! ומפרשים לפי שר"ע חשב כך כל ימיו על כן יש לו שכר גדול כל ימי חייו לפי שהקב"ה מצרף למעשה כל מחשבה טובה של כל אחד מבנ"י למעשה וא"כ יוצא שכל ימיו ממש היה כמו שהיה בשעה שסרקו בשרו במסרקות של ברזל וכך היה חי כל ימי חייו ויש לו על זה הרבה שכר והקב"ה אמר למ"ר לפי שכל כך השתוקק ר"ע לזה ע"כ נתו לו רצונו וחשקו וחפצו וזה מה שא"ל שכל עלה במחשבה לפני! לפי שזה היה כל מחשבתו של ר"ע כל ימיו וזה עלה לפני הקב"ה לצרפה למעשה ממש! כלומר: זה היה אמת לאמיתו שכל ימי חייו חי כך! וזה שר"ה אמר ווי לן שאנו נמות כמו כל בן אדם שמת על מטתו ולא מת כמו שר"ע ושאר הרוגי מלכות שמתו על קידוש השי"ת ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם! וגם אם אחד חטא ומת על ידי גוים פסקו שיש לו כפרה מזה על כל חטאותיו ויש לו חלק לעולם הבא וע"כ אמר: "ווי לן דמיתנן ווי לן שנמות כך והמות שלנו לא יכפר לנו ולא יתן לנו הזכות להיות במחיצתו של הקב"ה אדרבא יצעקו עלינו בשמים מה עשינו כאן בעולם הזה שלא סיגלנו מספיק תורה ומצוות שהיה לנו לעשות ולקיים! וזה מה שר"ה הורה להרבנן לשיר ואז ממילא יהיה להם מחשבה טובה למות על קידוש השי"ת ואז הקב"ה יצרף מחשבתם הטובה למעשה ויזכו על ידי זה לעולם הבא! וזה שר"א אמר לריו"ח שחבל על היופי הזה שהיה לו היכולת למסור כל זה על קידוש השי"ת והיה בזה נח"ר בשמים להקב"ה והיה לו מזה שכר גדול ועכשיו שהיופי יבלה בהאדמה שימות ככל בן אדם אז לא יזכה לכל זנ ועל זה יש לבכות! וריו"ח הסכים לו שעל זה יש לבכות ובכו שניהם! כדי שעי"ז יזכו גם הם לעוה"ב ע"י המחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה! וזה מה שר"ע אמר לה להאשה הגויה ההיא חבל על יופי שלך שלא תמותי על קידוש השי"ת כמו שאני עתיד למות שיסרקו בשרי במסרקות של ברזל ויש לי במה לשמוח! אבל את במה יש לך לשמוח שהיופי תבלה בהאדמה שתמותי ככל בן אדם על מטתו ולא תזכי מזה לכלום! רק אם נבכה על זה אז נזכב עי"ז לעולם הבא! וכמו שאחז"ל [ע"ז י:] על קטיעא בר שלום, שזכה לעולם הבא לפי שמל עצמו בשעה שהוציאו אותו להריגה ויצאה בת  קול שאמרה "קטיעה בר שלום מזומן לחיי עולם הבא"! ורבי בכה על זה: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש בכמה שנים" ושואלים על זה למה בכה? ולמה קשה לו שזכה לקנות עולמו בשעה אחת? ומתרצים שאם בשעה אחת יכול בן אדם לזכות לחיי עולם הבא כמה יכול הוא לזכות לחיי נצח וחיי עולם הבא אם כל שעה ושעה של כל ימי חייו יחיה כמו שצריך לחיות! ואם יחיה חייו כמו ר"ע הלא יזכה לעוד ועוד עד  אין ערך ושיעור ודמיון כלל!

וחשבתי להוסיף על זה מאמר חז"ל שאש שלממעלה הוא אש שאינה אוכלת ולא נכבית וכמו בהסנה: "שהסנה איננו אוכל"! ומ"ר אמר: "מדוע לא יבער הסנה" וזה היה לפי שזה היה אש של מעלה! ויש לומר שגם בזה בן אדם חושב ומהרהר ורוצה למות ולהישרף על קידוש השי"ת וכל ימי חייו חי כאילו הוא בתוך האש ונשרף ברגע אחד וכלה בשרו לאפר ממש וכך הוא חי כל ימי חייו ונחשב למעלה כאילו אפרו צבור ומונח לפני הקב"ה כמו שאחז"ל על יצחק אבינו שאפרו צבור ומונח לפני הקב"ה תמיד עד כדי כך  שלא נזכר  על זה שום זיכרון! כמו בשאר האבות אברהם ויעקב, שכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור"! ואצל יצחק לא נזכר המלה של זכרון לפי שאפרו צבור ומונח תמיד לפני הקב"ה וא"כ יש לפרש שגם זה בכלל מה שאחז"ל שכך עלה במחשבה לפני! שזה צבור לפני תמיד! וכאן בגופו ובשרו חי כמה וכמה שנים אפילו אלף שנים שיחה ושם למעלה רואים שהכל היה אפר אפר ועוד אפר! וכי כמה פעמים יכול בן אדם אחד למות! רק פעם אחד! וכאן הוא כמו מת מליוני מליוני פעמים! וכל זה לפי שאש של מעלה אינו שורף ומכלה ונשאר גופו ובשרו חי וקיים ונחשב למעלה כאילו שנשרף ומת על קידוש השי"ת! וזוכה עי"ז לחיי עד ולעולם הבא! והבן ועיין?

 

שם דף ל"א:

"שלשה דבקי מיתה" לענ"ד ר"ל שהאשה לא תדליק הנר בשבת כשכבר נכנס שבת! ואז זה דומה לאיסור נדה וחלה שיש על זה חיוב ואיסור שיש על זה עונש מיתה! ולא על עצם ההדלקה, שאם האשה לא הדליקה הנר היא חייבת על זה מיתה ח"ו! לפי שלא מצאנו חיוב מיתה על מי שביטול המצוה, כ"ש אם זה היה בשוגג, ואפילו אם נאמר שכן יש דוגמה לזה שחייבים כליה אם עובר זמן תפלה, וכמו שאחז"ל כאן במסכת ברכות דף כ"ח. "אר"א כל המתפלל שחרית לאחר ארבע שעות לר"י עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו" וכו' ע"ש, ופרש"י שם "מחמת שהעבירו מועדי התפלות וחגים יהיו נוגים ואסופים וכלים"!   אולי זה רק במי שתמיד נוהג כן? ואולי זה לא במי שפעם אחת עבר ולא התפלל בזמן? וכמו כן יש לפרש לפי זה בביטל מצות הדלקת הנר בכל שבת! ובכל שבת יושבים בביתה בחושך בשבת כל שבת ושבת! ואגב יש ללמוד מזה לאחד שגורם ומכניס החושך בביתו בכל שבת, כמו שעושה השבת ליום של צער ועגמ"נ וכעס ומחלוקת ומריבה וכדומה, הי"ו! שזה אולי עוד הרבה יותר גרוע מאשה שאינה מדליקה הנר לכבוד יום השבת, ויושבים בחושך בביתה כל בני ביתה כל שבת ושבת! שזה חמור מאוד, וענין זה שכתבתי הוא לענ"ד עוד יותר חמור מזה? והבן! ועיין?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברכות דף ל"ה וכו'

ברכת בורא נפשות נקראת ולא כלום

למה? ויש על זה כמה הסברים ולענ"ד ר"ל לפי מה שאחז"ל במסכת זו לעיל בדף י"ח . : שצדיקים הם חיים גם לאחר מיתתם, והרשעים הם מתים גם בחיותם ע"ש, והנה יש לנו כמה וכמה ברכות שהם כמו ברכה אחרונה, כמו ברכת המזון וברכת מעין שלש, והברכה אחר קריאת התורה, ואחר קריאת ההפטורה, ואולי יש עוד אין אני זוכר או יודע? עכ"פ לפי מה שיש לנו הברכות הללו הנ"ל, יש לפרש שבכולם יש השבח של תורה וחיים הנצחיים שיש לבנ"י הצדיקים, וממילא כשמברך הברכה האחרונה ומודה להקב"ה על התורה ועל הברית ועל החיים שיזכה בהם לנצח, ממילא מתעורר בלבו החשק והרצון להיות צדיק, ועל ידי זה יזכה לחיות חיי עד, ולא יהיה כמת בעוד בחיים עלי האדמה, וגם יזכה להיות חי, גם אחר שגופו יהיה בקבר בתוך האדמה, שלפי מה שיוצא מחז"ל שם, הנה לא רק יש לומר על יעקב אבינו שלא מת! אלא כל צדיק וצדיק הוא לא מת אלא חי! ורק מי שהוא מת כשהוא עדיין חי כאן על הארץ, רק הוא גם כן מת אחר שגופו קבור בהאדמה!  והנה אחז"ל במסכת תענית שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים, לפי שתחיית המתים אינו רק לצדיקים, אבל יום הגשמים הקב"ה משפיע מהטובה ההיא  והחיים גם לרשעים! וא"כ כשמברך ברכת בורא נפשות שהקב"ה זן ומפרנס לכל אינו בא מזה להתעוררות שהוא חייב לשפר מעשיו ולשוב בתשובה, לפי שגם רשע יכול לבקש מהקב"ה שיתן לו פרנסה וחיים וכל טוב כאן בעולם הזה, וימשיך להיות רשע גמור כמו שהיה לפני זה, וכמו שירבעם בן נבט עשה שבקש מהנביא שיתפלל לה' שירפא לו את ידו שיבשה, והנביא עשה כן, ונתרפאה ידו, ועכ"ז המשיך ירבעם בן נבט אחר זה ברשעו בדיוק כמו לפני זה! ואע"פ שיראה שהקב"ה נותן לו עכ"ז ימשיך להיות רשע גמור! ונכון שזה שבח גדול להקב"ה על טובו וחסדו, אבל לנו בני ברית, זה נחשב לענינינו, שלנו שייך  חיים של תורה ומצות, כמו שזה לא כלום! שאם לא יתעורר מזה ללמוד תורה ולקיים המצוות ויזכה להיות  צדיק גמור, אז מה יש לו מכל הטוב שזוכה בהם בחיותו בעולם הזה, אם חלילה וחלילה אחר שיצא רוחו ונשמתו וישוב להעפר שממנו לוקח, וילך לגיהינום לנצח! ויהיה מת לנצח! ואז נפשו עליו תאבל! למה לא ביקש מהקב"ה ברית ותורה! למה לא הודה על התורה ועל העבודה והנביאים ועל החיי עולם שהקב"ה נטע בתוכינו, שזה יש לו כשמברך ברכת המזון, או ברכת מעין שלש לפי הכלל שגם שם צ"ל: "ברית ותורה חיים ומזון"!  וגם לפי נוסח הכללי מזכיר שם ירושלים עיר הקודש וכלל ישראל ומתעורר מזה לקיום התורה והמצוות, וכן בברכת אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו וכן בהברכות של אחר קריאת ההפטורה יש כל אלו הדברים הנצחיים שיש לכלל ישראל לנצח ויתעורר מזה לשוב בתשובה שלימה ויזכה לכל טוב בזה ובבא! ויהיה: "איש חי" אבל כשאוכל מכל טוב של עולם הזה והוא בבחינת מת הרי אין לו כלום וגם הוא בעצמו לא נחשב לכלום! שהרי הוא נחשב למת גם כשעדיין הוא חי!  וכן כתב רש"י בפרשת שופטים [דברים כ', א], עה"פ: "כי תצא למלחמה על איבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך" וגו', בעיני חשובים כולם כסוס אחד וכהו"א והכית את מדין כאיש אחד וכהו"א כי בא סוס פרעה", וכו' "בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב", וכן אנו אומרים: "וכל הגוים כאין נגדך" וכו', אבל אנחנו בני בריתך ובבני ברית כתוב: "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", ופרש"י שם: "כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב"! [שמות י"ט, כ"א],  הרי ההפרש ברור כל יהודי ששומר תורה ומצוות הוא חי לעד! והוא חשוב לפני הקב"ה! וחשוב בעיניו של הקב"ה! כמו רב!  וכל הגוים הם כאין וכאפס חשובים בעיניו של הקב"ה! ופעם אמרתי על זה שכל מה שהם רבים יותר הם עוד יותר פחות חשובים! לפי כשהם שנים הם אינם חשובים רק כאיש אחד או כמו סוס אחד! וא"כ כל אחד מהם חשוב כמו חצי איש או כמו חצי סוס! אבל כשהם כמה מליונים,  והרי כולם ביחד אינם חשובים רק כאיש אחד או כסוס אחד!      וא"כ כל אחד ואחד מהם אינם חשובים רק כחלק אחד ממליון של איש אחד או של סוס אחד! והבן. לפי שאיני יודע אם זה שכתב רש"י שכולם חשובים כסוס אחד היינו כולל הסוסים עם הגוים רוכבים על הסוסים ולפי זה הפשט של: "כי בא סוס פרעה" שגם פרעה וכל אנשיו יחד עם כל השש מאות רכב בחור וכו', הכל בכל מכל כל כולם ביחד אינם חשובים רק כמו סוס אחד! והבן ועיין?

ולפי זה יש לפרש בקיצור שברכת בורא נפשות שלא נזכר שם ברית ותורה וכדומה, ענין זה שמזכירים בברכתה רק ענין של עולם הזה, לגבי מה שמזכירים בשאר ברכות, עניני עבודת השי"ת ותוה"ק ובריתו ובית המקדש ועמו בני ישראל ועיר הקודש וכו', אין דמיון זה לזה לכלום, והרי זו נחשב לעומת הדברים ההם כלא כלום ממש! ועיין?

[שם דף ל"ט:]       תוד"ה הכל מודים בפסח וכו' ע"ש,

משמע שלכולי עלמא צ"ל היכר שיראה כבוצע על הפרוסה ולר"מ ממש מברך ובוצע רק על הפרוסה ולהמנהג בוצע על השלמה רק נראה כבוצע על הפרוסה והר"י היה מתמצע בין שתי השיטות פעם כך ופעם כך, אבל מה שאנו עושים צ"ע אם זה בסדר? לפי שאנו מברכים המצויא על שתי המצות השלימות, ועוזבים המצה השלישית אחר ברכת המוציא ובזה אנו מוכיחים שמברכים רכת אכילת מצה על הפרוסה, וכמו שנהג הר"י שזה עשה גם לברכת המוציא והוכיח בזה שמברך על הפרוסה, אבל אנו שעוזבים מצה השלישי אחר ברכת המוציא הרי אדרבא מוכיחים בזה שברכנו המוציא רק על שתי מצות השלימות, ורק ברכת על אכילת מצה בירכנו על הפרוסה, וכאן משמע שגם ברכת המוציא צ"ל על הפרוסה או שתהא עכ"פ נראית כאילו בירך המוצי על הפרוסה, ואנו י"ל שכמעט לא ניכר שבירכנו המוציא על הפרוסה רק ניכר שברכנו המוציא על השתי מצות השלימות! וחוץ מזה נראית כאילו ברכת על אכילת מצה ברכנו על הפרוסה וגם על השלימה לפי שלא עזבנו שתי מצות השלימות בשעת ברכת על אכילת מצה, רק עזבנו המצה השלישית, ולמה לא עזבנו גם מצה הראשונה? סימן שברכנו על אכילת מצה גם על השלימה וגם על הפרוסה? והרי צריכים לברך על אכילת מצה רק על הפרוסה וזהו לכל השיטות המובאות כאן בתוס'? ואולי לרש"י היינו יכולים לפרש שסובר דעה חמישית שבוצעים רק על השלימה ורק נראית כבוצע מהפרוסה והיינו יכולים לומר שלא חשש לחבילות חבילות וגם לא חשש לאכול ממצה השבורה עבור קיום מצות אכילת מצה ומספיק שרק נראית כאילו בצע על המצה השבורה, אבל גם לא עשה מעשה שיהא נראית כאילו בירך רק על השלמה כמו שאנו עושים וכנ"ל, שאנו אוחזים שתי השלימות בשעת ברכת המוציא ועוזבים אח"כ השלימה האחת ומבריכם על אכילת מצה שאז יש לומר שניכר שברכנו על אכילת מצה על השבורה או גם על השבורה אבל על ברכת המוציא קשה לומר שנראית כאילו ברכנו המוציא גם על הפרוסה? ועיין?

ועוד קשה לי על מנהג שאנו נוהגים? למה אין בזה חשש של איסור בורר? שיש כאן קפידא ממצה שלימה למצה שבורה שהיא הפרוסה, וכל אחד יש לו היוחוס משלו, והחסרון שלו, ואם כן היינו צריכים לא לעזוב המצה השלישית אלא לקחת שתי המצות השלימות לקחת האוכל מהפסולת ולא לעזוב הפסולת מהאוכל וכ"ש אם חל ליל הסדר בליל שבת שיותר היה לנו לחשוש לאיסור בורר ועל כן היה מהראוי לעשות כן בכל שנה חוץ מאלו שס"ל שיש איסור בורר גם ביום טוב? ואני לא זוכר מספיק טוב ההלכה של בורר בכלל ופרט ביו"ט, מ"מ לחחש שלא יעשה כן גם בשבת כמו שרגיל לעשות בכל שנה זה נראה לענ"ד חשש נכון חוץ אם נאמר שגם בשבת אין בזה שום חשש, לפי שזה יודעים לא לעשות מי מלח בליל הסדר כשחל בשבת וכדומה אבל לשנות בסדר של הברכה בליל הסדר זה לא כל כך בתוך סדר היום להבין לחלק בין יו"ט רגיל לבען יו"ט שחל בשבת! ולענ"ד פשוט מאוד מה שכתבתי כאן לחלק בין זל"ז,  ועיין?

[שם דף מ.]

תוד"ה ר"י היא וכו', פסק כר"י, לפי שסתם התנא כאן כר"י, והיה קשה לי היאך זה שפוסקים בהלכות ביכורים כת"ק, שמביא ואינו  וקורא, ומשמע מהגמרא כאן שאם ס"ל כת"ק לא ס"ל כמ"ש במשנה כאן, ולא ס"ל שעיקר של האילן האדמה היא, ולא יצא אם בירך בופה"א על פרי העץ, וא"כ סותרים  הפסקים זל"ז, שכאן פוסק שיצא, וכאן פוסק כת"ק שמביא ואינו קורא? ועוד קשה לענ"ד שהלשון של הגמרא: "מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא", משמע כאילו שזוהי לא להלכה רק כתנא יחידאה ואנן לא קימ"ל כן?  וחשבתי שתוס' כאן מתרץ זה במה שכתוב בתוס' מיד אחר תוס' זה, בד"ה יבש המעיין וכו', שכתב שם: "יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא, מפני שאינו נראה כמשבח להקב"ה, אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות" עכל"ק של תוס', ואע"פ שנראה שתוס' כתבו כך על דין זה שיבש המעיין ולא על זה שנקצץ האילן, ואולי על נקצץ האילן היה תוס' ממשיך לפרש שמביא ואינו קורא, היינו מהאי טעמא שאין האדמה עיקר של האילן, ולא שייך על זה לקרוא הפרשת ביכורים, וא"כ עדיין קשה הסתירה בין הפסקים? אבל אולי יש לפרש שההסבר שכתב בתוס' הולך גם על זה שנקצץ האילן, והיינו שיש לפרש שגם הת"ק ס"ל שעקר האילן הוא האדמה, רק אינו קורא כדי שלא יהא נראה ח"ו כקובל על הקב"ה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות, אע"פ שיש לומר שכן ראויה האדמה לפירות שיטע עץ מחדש ויגדל פירות מחדש, ואולי נקצץ האילן לפי שלא גדל שם טוב מספיק הפירות, והיינו שנקצץ האילן בהיתר, שאז אין איסור בל תשחית על קציצת האילן, אע"פ שגם אם הקורות שוים הרבה יותר מהפירות גם מותר לו לקצוץ, ואז י"ל שכן היא ראויה לפירות, מ"מ יש צד שנקצץ לפי שאינו מוציא פירות, ואז יש חשש הזה שנראה כקובל ולא כמשבח, ועל כן תיקנו בכל אופן שנקצץ האילן שלא יקרא הפרשה, רק מביא ואינו קורא, וגם על זה שייך חשש הנ"ל שעל כן מביא ואינו קורא, וא"כ יש לפרש שהגמרא אמרה שזה כר"י היינו שר"י ס"ל כך בודאי, אבל על הת"ק י"ל כך וי"ל כך, היינו של"ל שברור שמשנתינו הולך גם לת"ק שם, אבל לא מוכרח לפרש שחולקים הת"ק שם על דין של המשנה כאן, ושם שאני שלא יהא נראה כקובל על הקב"ה ח"ו! וא"כ קצת קשה למה תוס' כתבו שהלכה כר"י לפי שכאן סתם לן התנא כמוהו, הרי היה תוס' י"ל שהלכה כסתם משנה כאן, לפי שגם הת"ק שם י"ל שס"ל כר"י? ויש לומר שגם אם יתעקש לומר שלא זהו הטעם של ת"ק שם, מ"מ מצד משנה זו כאן יש לפסוק שכך היא ההלכה,  ואע"פ שיש לומר שזוהי סתם ואח"כ מחלוקת, שאז ל"א הלכה כסתם? ולמה יש לפסוק כסתם משנה כאן? לפי שלא ברור שזהו מחלוקת בכלל, ויותר טוב לפרש שהלכה כסתם משנה כאן, ולפרש שאינם חולקים שם הת"ק עם ר"י מעיקר הזה שהאילן עיקרו מהאדמה, ושפיר שייך גם שם גם לת"ק שיביא ויקרא  הפרשה, ורק מחשש שלא יהא נראה כקובל ולא כמשבח וע"כ אינו קורא, מ"מ בבירך על פרי עץ בפה"א י"ל שלכו"ע יצא,

 

והיה קשה לי לפסוק בספק אם זה פרי עץ שי"ל על זה בפה"ע או פרי אדמה וי"ל ע"ז בפה"א, למה לפסוק שיברך בפה"א שבזה יצא בכל אופן, הלא לפי הת"ק שם לא יצא ואנן קימ"ל כהת"ק שמביא ואינו קורא, א"כ היה מהראוי לחשוש לדבריו ולומר שיברך שהנ"ב שבזה יצא לכו"ע? ואולי לפי מה שכתבתי כאן היה בזה לתרץ הפסק הזה? אבל מ"מ גם תוס' כאן לא אמר רק בכבר בירך בפה"א לומר שיצא ולא יברך עוד הפעם! לפי שאולי גם לת"ק יצא ואולי על כן יש לפסוק כר"י שם, אבל לא ברור עדיין ממה שכתבו כאן, שתוס' ס"ל כן שבכל ספק, אם זה בפה"ע או בפה"א שיברך בפה"א לכתחילה! שאולי גם לתוס' י"ל שהיה פוסק שיברך שהנ"ב שזה ודאי שיצא ולכו"ע י"ל שיצא, וי"ל שהלכה כת"ק שזה כמו הרבים! ואין סתירה בין הפסקים, וזה לכאורה חלק יותר ממה שלכתחילה יברך בפה"א שאולי לפי ת"ק שם לא יצא ואולי ההלכה כהת"ק שם ולא כר"י שם שהיינו כסתם משנה כאן, לפי שזוהי סתם ואח"כ מחלוקת? וכמו שאנו פוסקים שם כת"ק שמביא ואינו קורא. ועיין תוס' לקמן בדף מ"ג. ד"ה ועל ההדס שבכל מקום וכו', ע"ש שי"מ שיברך שהכל אם הוא מסופק איזו ברכה לברך על הריח או עצי בשמים או עשבי בשמים, ולא אמר לברך ברכה של בשמים לפי שחז"ל קבעו לומר שעל הכל אם בירך שהכל יצא, ונכון שתוס' שם מסיים שר"מ מקוצי ז"ל פסק לברך בורא מיני בשמים, וכנראה שכן נוהגים ופוסקים, אבל כל זה לברכת הריח אולי לפי שי"א שברכת שהכל לא תקנו רק על ענין של אכילה ושתיה, ולא על שאר הנאות כמו ריח וכדומה שאם לא כן יכול  לברך עשר פעמים שהכל על האוכל ועל השתיה ועל הריח ועל הרעמים ועל חבירו שלא ראהו שלשים יום וכדומה בכל דבר וצ"ע אם זה נכון מה שכתבתי שלפי הי"מ נכון שכן הוא להלכה גם בכל הברכות עכ"פ בברכת של אכילה ושתיה י"ל שיברך שהכל כשיש לו ספק אם זה פרי העץ או פרי האדמה?  ועיין?

[שם דף מ"ג:]

"מנין שמברכין על הריח" שנאמר כל הנשמה תהלל" וכו', זה נראה שזה כל כך פשוט שהגמרא לא שואלת על זה כלום, ומשמע שזה פשוט לחז"ל שהלימוד הוא לימוד גמור, וא"כ י"ל שהברכה על הריח היא כמו שיש על זה חיוב מהתורה, לפי שדברי קבלה כדברי תורה דמי, וא"כ לל"א שיש חיוב להקדים ברכת הריח לפני הברכה על אכילה או על שתיה? ועוד אם נאמר שזה סברא לברך על אכילה לפני שמברך על הריח, א"כ נאמר שזה  ק"ו, אם על הריח יש חיוב ברכה מהתורה, כ"ש שיש חיוב ברכה על האכילה והשתיה מהתורה גם לפניו וגם בכל מה שאוכל או שותה? ואולי יש לומר שזה לא ק"ו כיון שיש להפריך הק"ו ולומר נכון שלנו חשוב יותר האכילה והשתיה ועל כן אנו מקדימים ברכת אכילה ושתיה לפני ברכת הריח, מ"מ מהתורה יש חיוב לברך על הריח ולא על האכילה והשתיה, מטעם שיש לומר שאולי לא חייבתו תורה לברך על כל מה שנהנה רק מה שהנשמה נהנית ואין להגוף חלק בהנאה זו על זה יש לברך, אבל מה שגם להגוף יש בו הנאה, אולי יש צד לפרש שעל זה לא קבע התורה חיוב לברך על זה, או אולי יש לפרש שעל אכילה ושתיה שיש בהם ברכה אחרונה יש לומר של"צ לברך ברכה ראשונה, משא"כ על הריח, שאין על הריח ברכה אחרונה רק שם יש חיוב מהתורה לברך לפניה. והבן  ועיין?

[עוד שם]

"ת"ר: הביאו לפניו שמן והדס" וכו', "ר"ל סימן על זה שלב"ש מברך על השמן תחילה ולב"ה מברך על ההדס תחילה, שהאות ש' ראש המלה של ש'מאי, כמו ש'מן, וה'דס הראש מלה היא ה' כמו ה'לל, והבן ועיין?

וכן אח"כ המחלוקת בהביאו לו שמן ויין לב"ש מברך על השמן תחלה והשמן הוא ביד ימינו, והיין ביד שמאלו, ולב"ה היין ביד ימינו ומברך תחילה על היין, וי"ל על זה ג"כ הסימן לזה כנ"ל, ש' ש' = היינו המלה שמאי מתחילה בהאות ש' כמו המלה שמן, ש'מאי ש'מן, וב"ה ס"ל שעל היין מברך תחילה והסימן הוא שאחז"ל: "אין אומרים שירה אלא על היין" והלל זהו כמו שירה ועיין?

"נ"ב: אע"פ שתוס' לעיל דף ל"ה: בד"ה שאין אומרים שירה אלא על היין וכו', כתבו שאומרים שירה גם בלא יין וזהו כשאומרים הלל בערב פסח בשעת שחיטת הקרבן פסח, וא"כ בדיוק, הלל הרי כן אומרים גם לא על היין? מ"מ לסימן זה טוב לענ"ד. ועיין?

[שם]

"אר"ג אני אכריע, שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו ולסיכתו לא זכינו" ע"ש, שהכריע כשיטת בית שמאי, ואולי יש לומר טעם לשיטת ב"ה ומהסתם ההלכה היא כב"ה, לפי שי"ל על ההדס שזכינו לברך עליו על נטילת לולב, ואע"פ שרק הדס שכשר למצוה יש לברך עליו, מ"מ שייך לומר על מין של ההדס  שזכינו בהדס לברך עליו על נטילת לולב, וכן לקיים בו מצות סוכה וכמ"ש בקרא בנביא,  ועיין?

 

[שם דף מ"ו:]

"להיכן הוא חוזר? וכו', חוזר לראש, ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק", ועיין רש"י ותוס' מה שפירשו על זה, והיה קשה לי לפרש  כרש"י וכתוס' לפי שלמה נאמר שזה קאי על מה שאמרו לעיל, ולא על מה שאמרו כאן עכשיו? וע"כ היה נלענ"ד לפרש שקאי על מה שעכשיו גמר לומר, שבבית האבל משנה נוסח הברכה הרגילה, ולא אמר ג' הטבות ולא ג' גמולות, ושאר הנוסח שרגילין לומר בכל פעם כשמברך ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון,  ושואל אם אחר שאמר כל מה שהוסיף שיחזור לאפוא שמשם התחיל לשנות, והיינו לראש, שיתחיל עוד הפעם המלך הטוב והמטיב לכל וימשיך לומר כל הנוסח שאומר תמיד, או שימשיך אפוא שסיים וכמו שכתבו בתוס' כאן בד"ה מר זוטרא וכו', לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וכו' ע"ש, וא"כ הוא חזר לאפוא שפסק, ולא לראש של הברכה, וכן היא מסקנת הגמרא וההלכה וכמ"ש בתוס' כאן, וחשבתי אולי י"ל סברא למה באמת לא חוזר לראש ויגיד זה וזה? לפי שמצאנו בטעה בברכת השנים והזכיר מטר בקיץ חוזר לראש הברכה, ובזה תיקן מה שאמר שלא כהלכה ולא כהוגן, ואם כן זה נחשב כאילו לא אמר בכלל מה שאמר לפני זה, ואם כאן בבית האבל בברכה זו היה חוזר לראש של הברכה, היה נראה כאילו חזר בו ממה שאמר, ותיקן עצמו והטעות שלו, ועכשיו אמר כסדר וכרגיל וכמו שצ"ל, נמצא שלא אמר מה שצ"ל בבית האבל, וע"כ אמרו שלא יחזור לראש של הברכה, אלא ימשיך הלאה וזה נותן התוקף והחותם למה שאמר ומה שבירך, שלא חזר בו ממה שאמר. ועיין?

 

[שם דף מ"ח.]

"שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך  וכו', שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד" וכו' ע"ש, אולי יש לפרש כוונה בזה לפי שהיה קשה לי שאחז"ל במס' קידושין שכל העולם היה שמם אחר שהרג כל חכמי ישראל ושמעון בן שטח החזיר כל התורה לבני ישראל והוא כמו רבן של כל בנ"י וכי הוא עשה שלא כהלכה! ועוד שהרי ממנו יש לנו כל ההלכות? ויש לפרש שלא קשה כל כך מ"מ היה קשה בעיני לומר ששמעון בן שטח לא עשה כהלכה! ואולי יש לפרש לפי מה שאחז"ל לעיל בדף ל"ה: שאם קבע סעודתו על היין אם צריך לברך ג' ברכות או לא ומסיק כשיבוא אליהו ויגיד לנו אם זה נקרא קביעות או לא ובנתיים עד אז בטלה דעתו אצל כל אדם ואם כן הסבה של"צ לברך ג' ברכות  על היין לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם, ושמעון בן שטח רצה להראות לינאי המלך שהרג כל חכמי ישראל והיה העולם שמם, לפי שבלי חכמי ישראל אין עולם ואין כלום, וכל זה שיש הרבה בני אדם מסתובבים על הארץ, זה לא אומר כלום וזה כלא ממש! ואם כן עכשיו נחשב בעולם כאילו אין עוד אדם בעולם רק הוא בעצמו, ואם הוא קבע סעודתו על היין לא שייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם! לפי שאין עוד אדם בעולם! ואם כן הוא חייב לברך עכשיו ג' ברכות על היין ששתה לקביעות סעודתו, וזה שאמר שלגרמיה עשה כן, היינו אז שלא היה רק הוא לעצמו, על כן היה צודק לפי המצב שהיה אז, לפי שלא היה שייך אז לומר בטלה דעתו אצל כל אדם, לפי שלא היה אז עוד אדם בעולם! ולהראות לינאי שבלי החכמים אין עולם ואין אדם וכל בני האדם המסתובבים בעולם אינם נחשבים לכלום לא! עד כדי כך שלא שייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם! ועוד אולי יש לפרש כמו שאחז"ל לעיל בדף מ"ג: שגנאי לת"ח שיסוב עם חבורה של עמי הארץ, ואין לך עם הארץ יותר גדול מינאי המלך שהרג כל חכמי ישראל, ומצד שני היה לו צורך להוציאו ידי חובתו של ברכת המזון, ואולי גם זה יש לפרש בכלל מאמר החז"ל שלגרמיה עשה כן היינו שהיה חייב להישאר לעצמו לגרמיה, שלא ישתתף עמם בסעודתם וכנ"ל "ואל יסב בחבורה של עמי הארץ". ועיין?

[שם דף מ"ט:]

"פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש" ע"ש כל הסוגיא, ולכאורה לענ"ד היה צ"ל מכאן שגם בתפלה אם טעה ולא הזכיר ראש חודש או שבת או יו"ט בתפלה ועדיין לא פתח בברכת מודים שיאמר שם הברכה שתיקנו לומר בברכת המזון כששכח ולא הזכיר ועדיין לא התחיל ברכת הטוב והמטיב, לפי שהגמרא כאן מדמה זה לזה ולא מחלקים ביניהם משמע שלכל דבר הם שוים גם לזה? ואולי לפי שבתפלה יש כלל שתיקנו רק שבע או י"ח או י"ט ולא שמנה ולא כ' ברכות וא"כ לל"א שכמו כן בברכת המזון לא תיקנו חמש ברכות רק ג' או ד' או ה' ולא ו' עם ברכת הזימון? ומ"ש זמ"ז? ואולי יש לפרש ששם תיקנו מנין הברכות לפי דבר מסוים של שמות וקולות וכדומה הכתובים בפסוק ועל כן לא יכולים לשנות להוסיף או לגרוע אבל בברכת המזון לא תיקנו על שם איזה פסוק או שמות רק תיקנו הברכות לברך אותם כך וכך ויכולים גם להוסיף עוד ברכה ועיין?

[שם דף נ:]

"תנא אם יש שמש, שמש מצרפן" ועיין תוד"ה שמש מצרפן שכתב: "ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך" ע"ש, ויש לראות כמה זה "הפוך על הפוך" בזמנינו שלא שומעים בכלל ברכת המזון מפי המברך! אפילו כשיושבים יחד סמוכים זל"ז על שלחן אחד! ומזמנים בג' ובי', והנה בי' גם מזכירים שם השי"ת! ואם אין עשרה ששומעים כל ברכת המזון מפי המברך לפי מה שמשמע כאן בתוס' הרי זו ח"ו ברכה לבטלה! ואינו זימון בכלל! וצ"ע אם יש אחד מהם שעדיין לא בירך ברכת המזון, אם הוא יכול לזמן עוד הפעם בג' או בי' ולהזכיר עוד הפעם שם של השי"ת! בהוב"ש! ויברך כדין בקול רם כדי שכולם ישמעו כל ברכת המזון, ועוד משמע לכאורה מתוס' כאן שאפילו אם יברך ברכת המזון בקול וכל אחד יכול לשמוע כל ברכת המזון מהמברך! אבל אם הם אינם רוצים לשמוע ממנו ברכת המזון והוא עומד! כלומר יושב ומברך בקול רם אפילו בקולי קולות שיכולים לשמוע קולו בכל הרחוב! אבל המסובים אינם מענינים לשמוע ממנו ברכת המזון, וכל אחד הולך כדרכו ומברך לעצמו או עוסק בענינו במה שרק הוא עוסק! אין זו ברכת המזון עם ברכת הזימון! וכמו שכתב בשו"ע לגבי תפלת הש"ץ בתפלת העמידה אם חוזר הש"ץ התפלה ואין עשרה מבנ"י בני בר מצוה ששומעים כל התפלה ועונים אמן, הרי זו חשש של ברכה לבטלה! וא"כ ה"ה והה"ט בברכת המזון עם חיוב של זימון! ובאים ומכבדים אדם חשוב בברכת המזון והוא רק חוטא ומחטיא בזה שמחטיאם להוציא שם שמים לבטלה! לפי שהוא יודע שלא יהיו עשרה שישמעו ממנו כל ברכת המזון! ואפילו לא עד הזן את הכל! ואפילו אם ישמעו ממנו הברכה לא יוצאים ידי חובתו ממנו ועדיין זו ברכה לבטלה לכאורה! ואין זה כבוד עבורו אלא צרה גדולה! ואם ביטלנו צורת הזימון שחז"ל תיקנו לנו היאך לברך בג' או בי', א"כ למה אנו עושים חצי דבר ולא כל הדבר! ולכאורה יותר טוב לא לברך בזימון בכלל, ועי"ז לא יברך ברכת הזימון לבטלה! וגם בג' יש חשש ברכה לבטלה אפילו לא מזכירים שם השי"ת בזימון בג', וכמ"ש בשו"ע! וכמו שהרמב"ם בשעתו ומקומו ביטל חזרת הש"ץ מהאי טעמא שלא שומעים להש"ץ,  ויש ברכות לבטלה כמו כן יש לומר על ברכת המזון בזימון, שיש לבטלו לגמרי אם כל אחד רוצה לברך בעצמו, וי"ל שזהו ק"ו וכ"ש משם, לפי ששם עושה מה שחז"ל אמרו לעשות, שלא צריכים לצאת התפלה מהש"ץ שחוזר התפלה, ועכ"ז הבין הרמב"ם ז"ל שיש לבטלו, כ"ש כאן שבכלל לא עושים כתקנת חז"ל, שאחד יברך ומוציא את כולם בברכת המזון, מה שכל אחד חייב לברך! ולכתחילה יושבים לסעוד יחד על מנת לא לברך ברכת המזון בזימון, רק כל אחד רוצה כבר בתחילת הסעודה לברך ברכת המזון בעצמו! ויש לומר שלא נתחייבו בכלל בחיוב של זימון, ואין כאן ג' שאכלו יחד או ג' שישבו לאכול יחד! שאם כיוונו בתחילת קביעתם לא לברך יחד, אין אכילה כזו חשובה לענין חיוב של זימון, ואולי אפילו אם יזמנו יחד וישמעו מהמברך כל ברכת המזון, ויכוונו לצאת ממנו כל ברכת המזון, ולא יברכו אח"כ כל אחד לעצמו וישתקו וישמעו ויבינו כל מלה שמברך! יהיה ברכת הזימון לבטלה! לפי שלא התחייבו בזימון, כיון שבתחילה חשבו כל אחד לברך לעצמו! ועל דעת כן ישבו לאכול יחד לא לברך בזימון אלא שכל אחד יברך לעצמו, ואם רוצים לברך בזימון, יהיו  חייבים בתחילת הסעודה לכוון לצאת ברכת המזון מהמברך, ושישמעו ממנו כל ברכת המזון, ורק אז יכולים אח"כ לזמן, והזימון יהיה מצוה ולא עבירה, והנה בתוס' כאן כתבו שגם בשני בתים יוצאים ומזמנים יחד רק שישמעו מפי המברך ברכת המזון, שזוהי עיקר ברכת וחיוב הזימון, ואנחנו הפכנו כל הזימון "הפוך על הפוך", ולא מצרפים יחד לזמן, ביש שמש או אם רק רואים זה את זה! ויכולים לשמוע מהמברך ברכת המזון מפיו! ואם ישבו יחד כן מזמנים, ולא שומעים הברכה, וגם המברך על פי רוב בכלל לא יודע מזה שהוא חייב לברך בקול רם, כדי שכולם ישמעו ויצאו ממנו ברכת המזון, וכמו כן המסובים אינם יודעים מכל זה, ואם כן זה ממש נורא נוראות, ולכאורה יוצא לפי זה שלא טוב לאכול יחד ג' יהודים בני בר מצוה, לפי שרק מבטלים המצוה בזה שאוכלים יחד ולא מזמנים אח"כ כדין, וכמו שתקנו חז"ל! וכמעט אי אפשר לומר שיודע או אפילו חושב מתחילה שתהיה ברכת המזון כדין וכהלכה! כלומר: בתחלת ישיבתו ובואו לסעודה לאכול יחד, יודע שבא לעבור עבירה! לא לקיים מה שחז"ל תיקנו לקיים ולעשות ולברך, נמצא שלא רק הוא אלא כל המסובים הסבו יחד לעבור עבירה! ואין לך מצוה גדולה מזו מלברוח ממסיבה כזו! והרי אחז"ל שלא יסב בחבורה של עמי הארץ! והרי זו חבורה של עמי הארץ! ומצוה רבה לא לאכול שם יחד עמם ולא ללכת לשם! ויחפש לעצמו ת"ח צדיקים יראי השם להתחבר יחד ולקיים כל התורה כולה! וכיה"ר ונאמר אמן!

ואולי י"ל שיש כמה בני אדם שאמרו שלא ראו שקבלו בחזרה מה שהוציאו לכבוד שבת, ואולי זהו לפי שחשבו לאכול יחד ולא לברך ברכת המזון כהלכה כולם ביחד ושאחד יוציא את כולם בברכת המזון כמו שאחז"ל לעשות, ואולי על כן זה לא נחשב כמו שהוציא לכבוד שבת! לפי שכבוד שבת זה הוא רק אם גם יברך ברכת המזון כמו שתקנו חז"ל! ואם ח"ו לא עושים כתקנת חז"ל, זה לא נחשב כהוציא ממון לכבוד שבת קודש! ואולי יש לומר כמו כן וק"ו וכ"ש מזה, שאם ח"ו! אינו שומר שבת כהלכה! ח"ו!  ומבשל הלח בישול אחר בישול, או שמטלטל בשבת מרל"ר, או שאינו שומר זמן של ר"ת במוצ"ש וכדומה, או שח"ו עובר על איסורי חז"ל ח"ו! י"ל שכל זה לא נחשב כהוציא ממון לכבוד שבת קודש, שכל זה הוא רק אם גם ישמור שבת כהלכה!  וצ"ע אם מותר לומר כל זה, ועוד צ"ע שאם נותן לאחרים ומוציא לזה ממון לכבוד שבת, ואיש ההוא אינו שומר שבת כהלכה גם זה אולי לא נחשב כמו שהוציא ממון לכבוד שבת! ועיין?

[שם דף נ:]

"ת"ר ממשיכין יין וכו' אבל לא בימות הגשמים ועיין תוד"ה ולא בימות הגשמים וכו' ע"ש, וקשה במה נמאסים האגוזים הלא יכול לנקותם וכל האוכל שבפנים הוא נקי וישאר נקי? ואולי גם בפנים נמאס קצת? ויותר נראה לענ"ד לפרש שתוס' ר"ל בנתיים עד שינקה האגוז יהיה נמאס בעיניו האגוז מצד הלכלוך שיש לו מבחוץ על הקליפה שלו וגם זה אסור לעשות והבן ועיין?

וכן לפעמים יזרוק האגוז ולא ירצה לקחתו ולנקותו ויזרקנו מפניו וילך האגוז לאיבוד ועיין?

ובמתיבתא ראיתי שהביא מר"מ שאדם חשוב אינו אוכלן, וא"כ היום בזמנינו גם אם יקבל היין בכלי וכמ"ש רש"י כאן ע"ש,  לא ישתה אדם חשוב מהיין ההוא! ואולי זו היתה להם בזמנם כמו מין סגולה וחשיבות ושמחה כן לשתות דוקא יין ההוא שזרקו לפני החתן, וצ"ע אם מותר לקדש על יין ההוא, או לברך עליו ברכת המזון? ומהסתם ששתיהן יש להם אותו דין? אבל היום בזמנינו לענ"ד שום אדם חשוב לא ישתה מהיין שזרקו לפני החתן, ואפילו אם קבלו היין בכלי! ויותר מזה אחד שאכל מכלי שיש בתוכו אוכל להרבה בני אדם והוא רק אכל קצת מזה ואדם חשוב או סתם בן אדם כבר לא יאכל מכל האוכל ההוא לפי שפלוני אכל משם ולא לקח לעצמו לצלחת  ולאכול מה שהוא צריך לעצמו, וכידוע שהיום מאוד מקפידים על זה הרבה הרבה אנשים נשים וטף! וא"כ אפילו יהיו כמה בני אדם שכן יאכלו ממנו מ"מ זה לבד שעשה דבר שקצת בני אדם לא ירצו לאכלו זה כבר איסור ועבר עבירה זה שעשה כן! וצע"ג בכל זה ששכיח שאחד לוקח כף ואוכל מהקדירה ומי שראה מה שעשה, כבר אינו רוצה לאכול מכל מה שיש בהקדירה ההיא!  ויש בזמנינו אלפים ורבבות אנשים שמסתייגים מלאכול מאכל כזה, וא"כ אסור לעשות כן לפי הרר"מ ז"ל, ועיין?

[דף נ"ב:]

"דברא משמע", ועפרש"י שכתב: "לשעבר, ויפה לאומרו, שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו, לפי שבמוצאי שבת נברא כדאמרינן בפסחים [פ"ד דף נ"ד.]:" הנה כתב כאן ברש"י שבריית האור במוצאי שבת נכלל במה שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית, ולכאורה אין הכוונה על האור שנברא ביום ראשון של מעשה בראשית, אלא במה שנברא האור של האש במוצאי שבת על ידי אדם הראשון, וכל זה נכלל בבריית האור בששת ימי בראשית, וחשבתי כמו שביום א' נברא האור וכמש"ש: "ויאמר א' יהי אור ויהי אור", וכתוב אחר כך שם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", והנה לא היה ברור לי מתי הקב"ה אמר ויהי אור אם בערב או ביום? ומכאן משמע שרק ביום עשה הקב"ה כל מה שעשה בששת ימי בראשית, וכאילו לא היה הלילה עם הששת ימי הבראשית? ובזה שנשלם בריית האור במוצאי שבת ומשלים הערב שהיה חסר בששת ימי הבראשית, ובזה נשלם מלאכת ששת ימי בראשית, שחזר הערב של מוצאי שבת ליום הראשון של ששת ימי בראשית שנברא האור ביום ראשון ונשלם בבריית האור במוצאי שבת על ידי אדם הראשון שהוציא אור האש מהאבנים, נמצא שמיוחד הברכה של אור במוצאי שבת לחזק האמונה של ששת ימי בראשית, וכמו שכל עצם יום השבת בא עבור זכר למעשה בראשית, ובתחילת ימי החול ומוצאי שבת ממשיכים הזיכרון של ששת ימי בראשית בברכה על האור לפי שבזה נשלם מלאכת ששת ימי בראשית, ואולי יש בזה גם  כעין שאחז"ל: "מחד בשבא לשבא" שמיום ראשון יכין כבר לשבת הבאה, וכל ענין לעורר הזכרון ומעשה בראשית הוא כדי לשמור שבת, וכדי לחזק  האמונה בהקב"ה שברא כל העולם בששת ימי המעשה!   ואע"פ שהקב"ה השלים כל מלאכתו בערב שבת, מ"מ נשאר השלמה על ידי אדם הראשון שהוציא האור מהאבנים כדי להשלים הששה ימים של ששת ימי בראשית, שיהיו ששה ימים שלימים ערב עם יום, ותמיד חוזר הדבר לקדמותו, וכמו בהאותיות יש אותיות מנצפ"ך שמגיע עד תשע מאות, וחוזר לאות אל"ף שהיא אלף במנין וכמו כן כל ימות העולם ששת אלפי שנה, ואלף השביעי יהיה כמו יום הז' שהוא שבת, ויתבטל אז כל העולם, שתהיה אז שבת בכל העולם ובכל הבריאה, שתהיה מנוחה בכל הבריאה, והכל חוזר לקדמותו, וכמו גלגל החוזר, והקב"ה עשה כן ביום הראשון, שהוא  יום הראשון של אחר ששת ימי בראשית, להראות על זה שקשור סופו עם תחילתו, והכל חוזר למה שהיה מקודם, כלומר בעל כרחו יתן דין וחשבון לפני בורא כל עולמים, על כל מעשיו,  לפי שהכל צריך להיות מתוקן ומדוקדק,  ויחד עם זה התחיל גם שלשלת הימים והשנים של כל ימות העולם שמתנהג כמו שהקב"ה קבע מראש על ידי בחירה טוב ורע ועל ידי מעשיו של אדם הראשון  ובניו, כאילו זה אומר כל מעשי בני אדם בכל העולם בכל השנים ובכל הזמנים קשורים עם הפעולה ההיא שאדם פעל אז להוציא האור מהאבנים, שפעולה ההיא קשור עם הפעולה של הקב"ה במאמר של יום הראשון של: "יהי אור! ויהי אור"! וכעין שאחז"ל: "שזהו אור של משיח", שהכל יהיה מתוקן בתכלית השלימות והתיקון. ועיין?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבינו יונה

דפים של רי"ו לפי דפוס הישן

דף י"ד: בד"ה סכין וקערה וכו', מביא שם שתי דעות אם חפץ שאינו חושש עליו שמא יפול אם אסור או מותר להחזיקו בידיו בשעה שעומד ומתפלל תפלת העמידה וכנראה שנוטה להחמיר כמו שמסיים בשיטה זו ומסכם שלפי"ז אסור והחזיק שום דבר בידיו בשעת תפלה ע"ש, ולענ"ד צ"ע על שיטה זו, שא"כ למה צריך התנא לפרט לומר: "לא יאחז אדם תפילין בידו, וספר תורה בזרועו ויתפלל", ואח"כ מוסיף שמואל לומר: "סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן", הוי ליה להתנא לקצר ולומר שאסור לאחוז בידו שום דבר כשמתפלל גם לא ס"ת או תפילין ולא היה שמואל צ"ל על זה שום דבר וגם התנא לא היה צ"ל תפילין או ס"ת לפי שזה מה ששאלו במסכת סוכה ופשטו להיתר וא"כ יודעים שס"ת ותפילין אסורים ככל דבר שאסור לאחוז בידו בשעה שמתפלל, ורק לולב בסוכות שאני שזוהי מצוה ליטלם בידו ויש על חביבות של מצוה שלא שייך גם לא בתפילין וגם לא בספר תורה ואם התנא ס"ל שלולב אסור היה אומר שלולב לאחוז בידו בשעה שמתפלל, ומזה היינו יודעים כבר שכ"ש ס"ת ותפילין שאסורים להיות בידיו בשעה שמתפלל, לפי שלא שייך שם ההסבר של חביבות המצוה, וע"כ שרק לולב מותר, וס"ת ותפילין אסורים וכ"ש כל שאר דבר ולא צ"ל סכין וקערה ככר ומעות, ומזה ששמואל פירט אלו סימן שלמד שהתנא ס"ל רק חפצים מיוחדים שיש חשש נפילה וטירדת הלב רק אלו אסורים לאחזם בידיו בשעה שמתפלל, ושאר כל הדברים מותרים ולכאורה כך מדויק לשון והילוך הגמרא והברייתא כאן, וצ"ע למה יש להחמיר בזה? ועיין טוב?

 

 

 

 

 

 

 

ירושלמי תש"פ ברכות

דף ה.

"הרגע אחד מעשרים וארבעה לעת", ע"ש שלפי חשבוני זה יוצא לחלק רביע משניה + שהיינו =  625. 15 משניה, ולשיטה השניה שם יוצא שרגע הוא חלק  3.7996059668 משניה, והיינו כשמחלק כל שניה לששים חלקים יוצא שרגע הוא חלק זה מהשניה, או כזה, הנ"ל ועיין? אם חשבנתי טוב?