תורת המצורע ביום טהרתו
אולי י"ל כעין שאמרו על חתן מצא או מוציא? שלא שאלוהו כדי שיצטער ח"ו או שח"ו ידבר לשה"ר! אלא אמרו לו שזה תלוי בך אם האשה תהיה מר ממות או מצא אשה מצא טוב! ורב א' כתב לחתן שהתחתן בפ' ויקרא לסדר "וקמץ ממנו מלא קומצו" ולא הבינו מה רצה לרמז בזה להחתן? עד שרב א' א"ל, שכוונתו שהאשה תהיה בקמץ "מצא אשה מצא טוב" ולא עם החולם: "מוציא אני מר ממות את האשה" וזה שכתב מצורע שזה מוציא רע שאם ח"ו האשה אצלו מר ממות! וזה לפי שהיא מאלו: "שמוציא אני את האשה, מר ממות!" שהיא עם החולם! ע"כ אמר התורה שלא היא הבעיא אלא אתה החתן והבעל שבידך לסדר הבית שהיא תהיה "מצא אשה מצא טוב" וזה ע"י שיוציא הרע מתוכו ומעצמו, ויתנהג בדרך ארץ ומדות טובות, עם הכרת הטוב להאשה ולכל קרוביה! ובמשך הזמן יראה [על פי רוב] שהוא זה שהיה הרע! ולא היא! שהיא אשה טובה ונאה וחסידה, אלא הוא לא תיקן ולא עבד בכלל על מדותיו הרעות, וע"כ חשב שהיא לא בסדר! וכמו בהחתן וכלה, כ"כ יש בכל בין אדם לחבירו, שמתרעם על הב', בו בזמן שאין לו להתרעם רק על עצמו! [עפ"י רוב] וכמ"ש "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" וכמו שאחז"ל שנגעים באים על עון של לשה"ר וצרת עין וגאוה וכדומה שכל אלו הנזכרים, סוברים שהוא בסדר גמור רק הב' הוא לא בסדר! וע"כ מדברים עליו לשה"ר, או שמתגאה עליו, וכן לא משאילו כליו, וכדומה שאם היה מכבדו בלבו היה זה נחשב לזכות ולכבוד עבורו להשאיל כליו לשכנו ולקרובו! והבן ועיין?