[בראשית א', ו'] "ויאמר א' יהי רקיע" וגו'

פרשת בראשית

"ויאמר א' יהי רקיע" וגו', [בראשית א',ו], ופרש"י שהרקיע היה רפוי עד שהקב"ה גער בו, ומזה עומד באימה כל הזמן עד היום, "כאדם שמשתומם ועומד, מגערת המאיים עליו", חשבתי שזוהי משום שהמים התחתונים בכו שרוצים להיות קמי מלכא, ולא רצו ההבדלה שהבדיל הקב"ה המים התחתונים מהמים העליונים ע"י הרקיע, וכאילו אמרו שאינם רוצים כל הבריאה של התחתונים, לפי שיש כאן חטאים "ויתפרדו כל פועלי און", וכתוב: "לויתן זה יצרת לשחק בו", לפי שמכל הבריאה, הבריות שבמים לא חטאו ולא מתו בהמבול,  וי"ל לפי שלא רצו לחטוא, והסכימו לא להיבראות רק כדי לא לחטוא, ועכ"ז יש לפרש שכביכול הקב"ה טוען להמים שלא רצו הבריאה, אז מה היה מכל הבריאה? כלום לא היה אמור להיות בעולם! ומאפוא היה צריך להיות כל העבודה של כל הצדיקים של כל הדורות! מזה לא איכפת ליה למים התחתונים! וזה שהקב"ה כביכול מוכיח ואומר להמים, שמכל הבריות של המים, הלויתן, הוא הכי מובחר וגדול שבריותיו, ומה כבר יש מכל הלויתן הזה! וכי מה קשר ודמיון יש מהנחת של הלויתן להנחת שיש להקב"ה מעבודת הצדיקים! של כל הדורות! וכל זה רצו שלא יהיה! וזה מה שכתוב: "לויתן זה יצרת לשחק בו"! ועיין? אם יש לפרש כן?

תורה

בראשית

פרשת בראשית

"ויאמר א' יהי רקיע" וגו', [בראשית א',ו], ופרש"י שהרקיע היה רפוי עד שהקב"ה גער בו, ומזה עומד באימה כל הזמן עד היום, "כאדם שמשתומם ועומד, מגערת המאיים עליו", חשבתי שזוהי משום שהמים התחתונים בכו שרוצים להיות קמי מלכא, ולא רצו ההבדלה שהבדיל הקב"ה המים התחתונים מהמים העליונים ע"י הרקיע, וכאילו אמרו שאינם רוצים כל הבריאה של התחתונים, לפי שיש כאן חטאים "ויתפרדו כל פועלי און", וכתוב: "לויתן זה יצרת לשחק בו", לפי שמכל הבריאה, הבריות שבמים לא חטאו ולא מתו בהמבול,  וי"ל לפי שלא רצו לחטוא, והסכימו לא להיבראות רק כדי לא לחטוא, ועכ"ז יש לפרש שכביכול הקב"ה טוען להמים שלא רצו הבריאה, אז מה היה מכל הבריאה? כלום לא היה אמור להיות בעולם! ומאפוא היה צריך להיות כל העבודה של כל הצדיקים של כל הדורות! מזה לא איכפת ליה למים התחתונים! וזה שהקב"ה כביכול מוכיח ואומר להמים, שמכל הבריות של המים, הלויתן, הוא הכי מובחר וגדול שבריותיו, ומה כבר יש מכל הלויתן הזה! וכי מה קשר ודמיון יש מהנחת של הלויתן להנחת שיש להקב"ה מעבודת הצדיקים! של כל הדורות! וכל זה רצו שלא יהיה! וזה מה שכתוב: "לויתן זה יצרת לשחק בו"! ועיין? אם יש לפרש כן?

"ויגרש את האדם" וגו', [בראשית ג, כד], לענ"ד זה בא ללמדינו שלא מרשים לאחד שיכנס לגן עדן לאחר מיתתו אם הוא מלוכלך בעון ועבירה, והנה במסכת תמיד דף ל"ב: [לפי סדר הדפים עם שאר המסכתות שם], עם אלכסנדר מוקדין שהגיע לשערי גן עדן והרים קולו שיפתחו לו הפתח של גן עדן, אמרו לו שכאן נכנסים רק צדיקים, אמר גם אני מלך, ואני חשוב, שיתנו לו איזה דבר, ונתנו לו ראש גולגולת, והיה שוקל כנגדו כל הכסף והזהב שהיה לו, והראש היה שוקל יותר, עד שא"ל החז"ל שזהו ראש של בשר ודם, שלא שבע מעולם, ותמיד רוצה עוד ועוד, והראיה שאם יתן עליו קצת עפר, כבר לא יהיה כבד יותר, וכך הוי ע"ש, ואולי יש לפרש לפי שהוא טען שאני מלך ואני איש חשוב, ובזה שנתנו לו ראש של בשר ודם הראו לו בזה שאתה לא יודע כמה כל אחד ואחד הוא חשוב, שכל כך חשוב כל בן אדם שכל העולם נברא עבור בן אדם אחד והכל נברא בשבילו, רק שיזהר לנצל כוחותיו לטובה ולכבוד הקב"ה ואז יהיה ברום המעלה לנצח ועיין?

"ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', וגו', הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו" וגו', [בראשית ד, ג – ז], ופרש"י "ד"א מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר וכו', ואליך תשוקתו של חטאת הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך"

הנה כמה יש לעיין כאן בדבריו של רש"י והנהגותינו, שפסק הפמ"ג אם אחד לא מקיים דחז"ל בדיני קדימה של ברכות, ומברך מה שבא לידו ראשון,  ולא מקפיד לקיים ההלכה, מכין אותו מכת מרדות, והמ"ב מביאו להלכה למעשה! ולכאורה לפי זה יש חיוב כשאחד מברך על דבר שיש בו הרבה חתיכות שלימים ושבורים ולא מעיין על מה  מברך רק אוחז הכלי או השקית בידו, ומברך ואוכל ומה שבא לידו ראשון ראשון אוכל ולא הסתכל או התעניין לראות לברך על השלימה דוקא, וכמו שחייב לברך על השלימה, הרי הוא דומה בזה לקין שהביא מנחה לה', כמו כן הביא מנחה לה' בזה שמכבד להקב"ה לברך על האוכל שהוא מוכן לאכול, אבל לא דייק להביא מהיפה ומהמובחר, ממה שיש עליו חיוב לעיין לברך על השלימה, ורק מכל מה שבא לידו על זה בירך! תראה כמה היצר הרע משתוקק ומתאוה להכשילך שאפילו בדבר קל כזה! כלומר קל היינו שלא קשה לקיימו לא שהחיוב והמצוה היא קלה! חלילה וחלילה! אלא לא עולה לו כסף ולא טירחא יתירה רק קצת שומת לב! ממש רק קצת! וכל אחד יודע שיש חיוב לברך על השלימה, ועכשיו יש לך ההזדמנות לכבד להקב"ה ולדייק ולקיים דחז"ל הקדושים!  ונכון שבזה שמברך גם כן מקיים דחז"ל, ומראה שיש עליו עול תורה ומצוות, אבל גם קין הביא מנחה לה'! והקב"ה א"ל שהוא חייב לשוב על זה! ואם לא ישוב על זה: "לפתח חטאת רובץ"! ופרש"י שהפירוש הוא כמ"ש בתרגום שכתב: "ואם לא תיטיב עובדך, ליום דינא חטאת נטיר! ודיעתיד לאיתפרעא מינך, אם לא תתוב! ואם תתוב ישתבק לך"! כמה דין וחשבון יהיה לנו לתת רק על זה לבד שלא דייקנו לברך בכוונה, או על השלימה, או ככל דיני קדימה לכוין לכבד להקב"ה יותר ויותר! בכל מה שרק יכול לכבד להקב"ה שיהיה יותר יפה ויותר מכובד! וכמה וכמה יש לנו לדון מזה ק"ו ובן בנו של ק"ו על כמה וכמה הלכות חמורות ואיסורים ומצוות חיובים שלא קיימנו בכלל! וכל אחד מסתכל על קין כמו על רשע מרושע! אבל על עצמו חושב שהוא "צדיק כתמר יפרח"! ולא רואה שהוא עובר על מה שקין עבר בהמליונים, בכל עת וזמן! ועיין והבן!

"כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה", [בראשית ד, כד],  ופרש"י לפי פירוש השני שזהו ק"ו של שטות שאם כן אין הקב"ה גובה חובו ע"ש, לפי שתמיד יש לומר על דור ההוא להמתין עוד שבעים ושבעה דורות!  וצ"ע אם יש לפרש שאולי איה"נ יש לומר כן, והגזירה היא כמו על תנאי, אם יחטאו ויחזיקו ברשעת אבותם, וכמ"ש: "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים", [שמות לד, ז], וכמש"ש רש"י "כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם" ע"ש,   והיינו  כעין רשעתו של קין שהיה "רע לשמים וגם רע להבריות" שהרג את אחיו, וגם דור המבול היו כולם עם חמס וגזל שנחתם גזר דינם של דור המבול עבור עון הגזל, וכן כתב רש"י בפ' נח [בראשית יא, ט], למה על דור הפלגה לא בא עונש גדול כמו על דור המבול? והרי דור הפלגה חטאו בחטא חמור יותר שכפרו בעיקר ורצו ללחום עם הקב"ה! שזה לא היה החטא בדור המבול? והתירוץ הוא, לפי שבדור הפלגה היה שלום ביניהם, אבל בדור המבול חטאו הרבה גם בבין אדם לחבירו, "ללמדך ששנאוי המחלוקת וגדול השלום"! וכן כתוב: "וצלה גם היא ילדה את תובל קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל" [בראשית ד, כב], ופרש"י שם "תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות  כלי זיין לרוצחים",  הרי החזיקו במעשה אבותם של קין לרצוח ולגזול, ובזה אולי יש לפרש שאם לא היו חוטאים רק בניו של קין לא היה המבול מכלה רק זרעו של קין וכיון שהשחית כל בשר את דרכו,  וכמו שכתוב: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ומלאה הארץ חמס" [בראשית ו, יב-יג], ועל כן כשבא המבול לכלות כל זרעו של קין, נהרגו אז גם כל זרעו של שת ושאר בניו של אדם,  כמעט, וכמו שכתב שם רש"י בתחילת פרשת נח עה"פ: "קץ כל בשר" וגו', "כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים" וקשה שמי היה שם הטובים לפי שרש"י כתב בפ' וירא שלא היו רק שמנה צדיקם נח ובניו ונשותיהם, ועל כן לא ביקש אברהם כשהתפלל על סדום על פחות מעשרה צדיקים,  לפי שעל ידי צירוף כבר ביקש ועל שמנה אין מה לבקש, וכמו שהיה אצל נח, ומשמע שלא היו שם טובים? רק כנ"ל י"ל שהכוונה היתה על בניו של שת! ושאר בניו של אדם הראשון, למה כולם מתו בהמבול? הלא הגזירה היתה לכלות כל זרעו של קין בלבד, ולא של כל העולם כולו? והם הם הטובים, שאם לא היו חוטאים כל כך, לא היו כולם נהרגים וכמו בדור הפלגה שלא נהרגו, אבל כיון שהשחית כל בשר את דרכו בעון של ע"ז וזנות, וגם מלאה הארץ חמס ע"כ נהרגו כולם, ולא נשאר רק נח ובניו.

וכל הנ"ל בא לי ממה שהקשה לי בני אברהם שלמה ני"ו שאם נגזר להם למות בעון של קין א"כ גם בלי חטא של: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכן כי מלאה הארץ חמס", גם כן היו מתים וכלים מן הארץ? ולמה זה כתוב על עון דור המבול ולא על עונו של קין? ור"ל כנ"ל שכך היה הגזירה רק על  על בניו של קין וגם בתנאי שיחזיקו במעשה אבותם בידם, וכיון שכולם חטאו וגזלו על כן מתו כולם ועיין?

 

והנה יש לעיין שכמה זה היה ק"ו של שטות, וכמש"ש רש"י, מ"מ י"ל שהקב"ה קיים מה שלמך אמר, שהרי אז לא היה עדיין אדם הראשון מאה ושלשים שנה שרק אח"כ כשנולד שת היה בן ק"ל שנה, ואז כבר היה לקין שבעה דורות וכמש"ש רש"י עפ"י מה שכתוב בתורה שם.

[ובני אברהם שלמה ני"ו הקשה היאך זה שעד נח היו רק עשרה דורות, ואז כבר היו שבעה דורות והרי המבול היה אחר אלף ותרנ"ו שנים לבריאת העולם, וכאן אחר קכ"ט שנה היו כבר שמנה דורות? שבעה מקין ועם אדם כבר שמנה? ותירצנו יחד,  שקין נולד לפני שאדם נגרש מגן עדן, שנולד בו ביום הוא והבל עם השלש בנותיו של אדם הראשון,  והוא בכוחו ובגבורותו כמו מאז, רק שת שנולד אחר שנגרש אדם מגן עדן ורק אחר ששב אדם הראשון בתשובה והיה בצום ובמים ק"ל שנה, ועל כן בניו של שת לא הולידו רק אחר שבעים שנה משנולדו, בזמן שבניו של קין הולידו מהר יותר, ועיין?]. ואע"פ שענין ההולדה להוליד מוקדם יותר היתה חולשה, לפי שבזמן המבול הולידו כשהיו בני שבעים, ומאה, ומאה ושמונים, ואחר כך בזמנו של תרח הולידו כשהיו בני שלשים, ופרש"י שם שירדה חולשה בעולם, וי"ל ששניהם נכונים לפי כשירד זמן החיים ולא חיו רק מאתיים שנה, ולא תשע מאות שנה, שזה היה חולשה והקדימו להוליד כשהיו כבר בני ל' שנה, אבל בתחילת הבריאה שהיו חזקים, והרי  אדם בו ביום שנברא הוליד, וי"ל שגם בניו היו בהם כח להוליד בו ביום או   קרוב לזה, ורק אחר שנגרש חלש יותר והוליד כשהיה בן 18 או 21 וכנ"ל.

ואם נחשוב 129.25 לשבעה דורות, וכל דור לפי זה הוא 18.4642 שנה, ולהכפיל 129.25  ב'12 יוצא החשבון: 1551 שנה, והגזר דין של המבול לפי מה שפירש"י בסוף פרשת בראשית היתה בשנת 1536 לבריאת העולם, והיות שכל דור נחשב לפי זה ל'18.4642 נמצא שבשנת 1536 לבריאת העולם שאז כבר היתה הגזר דין של המבול, והקב"ה כבר ציוה לנח לעשות התיבה וכמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נח, כבר נכנסה שלש שנים בדור השבעים ושבע מאז שלמך אמר: "כי שבעתים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה" [בראשית ד', כ"ד], ורש"י כתב בפרשת בחוקותי עה"פ: "אז תרצה הארץ את שבתתיה", [ויקרא כו, לד], שכיון שרק נכנסה שנה אחת לשמיטה המשלמת לשבעים, נחשבה כבר לעוד שמיטה ע"ש, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שאם רק נכנס דור השבעים ושבע כבר נחשב לעוד דור, ויש כבר השבעים ושבע דורות שאמר למך, ואז היתה הגזר דין של המבול!  וי"ל עוד שכמו שם נחשב שנה אחת עבור שבע שנים, וכאן שלש שנים עבור 18 שנה, לפי שכל דור נחשב ל'18 שנה וכנ"ל, ועיין?

והנה חשבון הנ"ל היינו שחשבנו 129.25 שנה לשבע דורות וכך הוכפלנו כפול 12 שזה יוצא עם ה'129 שנה שהיו עד דור השביעי, ועוד שבעים ושבעה דורות שלמך אמר, אבל לכאורה היו רק ששה דורות לפי שרק נולד הדור השביעי ופירשו נשותיו מפו"ר וכמש"ש רש"י, וא"כ קשה לחשבן 12X129.25 רק לחלק 129.25 ל'6 שיוצא אז כל דור 21.541666 ולהכפילו ל'77 ואז זה יוצא ל'1658.703334 וזה כבר אחר שהתחיל המבול יותר משנתיים לפני זה בשנת  1656 וזה לא גורע מהחשבון לפי שאם רק נכנס לתוך הדור האחרון יכולים להחשיבו לדור נוסף להשלים למנין של החשבון.

ואם לא נחשוב הרבע שנה של שנת ה'130 לבריאה, ונחשוב רק 129 שנה בלי החלק של השנה הבאה אחריו וכל זה לפי ששת נולד כשהיה אדם הראשון ק"ל שנה ולחשוב התשעה ירחי לידה על כן חשבתי לחשוב עוד שלשה חדשים חוץ מה'129 שנה, ואז יש לחלק 129 ל'6 ויוצא כל דור 21.5 ולהכפיל זה ל'77 = 1655.5 שזה חצי שנה לפני שהתחיל המבול וזה יוצא כמעט ממש בדיוק כמו שלמך אמר: "ולמך שבעים ושבעה", רק צ"ל שהשבעים ושבעה הם יחד עם השבעתיים של יוקם קין שהרי לפי זה יוצא כל ה'77 דורות מתחילת בריאת העולם עד המבול, וזהו לפי שקין חטא והוא היה דור הראשון שנולד יחד באותו יום שבו נברא אדם הראשון וכמו שאחז"ל  "עלו שתים, וירדו שבעה".

והנה לפי זה יש לפרש שלמה אמר שבעים ושבעה? רק אולי י"ל שאמר אם קין שהיה במזיד נתלה לו שבעה דורות, אני שהרגתי בשוגג שיתלו לי לכל הפחות עשרה פעמים כך, והיינו יחד עם השבעה דורות של קין יצא שבעים ושבעה, שלמה יבקש בדיוק אחד עשר פעם יותר אבל עשרה פעמים יותר, זהו כמו מספר שלם  ועיין? וממילא גם לפי פירוש השני שלא הרג למך את קין וי"א שקין נשאר חי עד המבול כדי שיראה היאך שכל בניו וכל דורותיו כולם מתים בהמבול!  גם כן יש לפרש המספר שבעים ושבעה עם השבעה דורות של: "שבעתים יוקם קין",

וכל זה רק אם נדייק על הדור השביעי שלא היה כשאר הדורות, אבל גם לפי חשבון הראשון שכתבנו יש לפרש שלא נכנסים לכל זה בהחשבון לפי שלא באנו לחשבן בדיוק מתי כל אחד הוליד וכמה שנים היו כל אחד, וממילא גם י"ל כנ"ל ששבעה דורות היינו 129 שנה ולהכפיל זה ב'12 ויוצא הגזר דין הסופי של המבול היה כבר בדור האחרון של ה'77 דורות מלמך מאז שאמר: "ולמך שבעים ושבעה", לפי שהגז"ד היתה בשנת 1536  וגמר של הדור ה'77 היתה בשנת 1548 וכל דור נחשב ל'18 שנה, נמצא שבשנת 1536 כבר התחיל הדור ה'77 מלמך כשאמר: "ולמך שבעים ושבע",

וצ"ע לפי"ז אם למך נביא היה? ועכ"פ שגם למך אביו של נח אמר: "זה ינחמינו ממעשינו ומעצבון ידינו" וזה נראה קצת ג"כ כמו נביאות וצ"ע? לפי שי"א שהיה להם בקבלה עד שיוולד אחד שהוא נולד מהול, וא"כ ידעו שכך יהיה בלי לומר שהיה נביא, ועכ"פ לפי פירש"י היו מחותנים למך זה, עם למך זה, לפי שאשתו של נח היתה נעמה שהיא היתה אחות תובל קין, ולמך היה אביו של תובל קין וכמ"ש כאן: "וצלה גם היא ילדה את תובל קין וגו', ואחות תובל קין נעמה", ופרש"י "היא אשתו של נח", [בראשית ד, כב],

נמצא שאשתו של נח היתה מבוגרת מנח בעלה יותר מתשע מאות שנה והיא הולידה לו בנים כשהיא היתה יותר מ1400 שנה, וגם אחר המבול רצה נח להוליד ממנה עוד בן וכמש"ש רש"י בפ' נח עם הסיפור של חם וכנען בנו עם נח אביו ע"ש,

והנה התורה לא מדגשת זה לנס במיוחד וי"ל שאז זה היה הטבע והרגיל וכמו שר"ל שכתוב בכל הדורות שהוליד בנים ובנות והיה כל ימי חייו כך וכך וימות ואחז"ל שלא היה אדם חולה לפני שמת עד שבא יעקב ובקש שיהיה חולה ויצוה את בניו ואת בני ביתו לפני שימות, נמצא שהיה בכוחו להוליד בנים ובנות גם ביום שבו הוא מת אח"כ, וכמו שפשוט שיש לפרש כן על חנוך שמת בקיצור ימים ושנים כשהיה רק בן 365 שנה, וגם אצלו כתוב כמו בכולם ויולד בנים ובנות, ושם בפשטות י"ל שמת בפתע פתאום, וכמו שכתוב: "ואיננו כי לקח אותו א'!" כמו כן י"ל בכל שאר הדורות שחיו עד 900 שנה ויותר, שג"כ כוחם במתניהם להוליד בנים ובנות עד יום מותם, ועל כן מסכם הקרא החיים שלהם שהיו כך וכך וימות, לפי שכל ימיו היה רצף של חיים בריאים וחזקים עם כל טוב,  ועל כן היה שם הרבה אנשים עד דור המבול, וגם נח חי אחר המבול עוד כמו 350 שנה, נמצא שכח גבורתו היתה עמו כמו בדורות  הקודמים להמבול, ואע"פ שבניו נולדו לפני המבול 100 שנה לפניה, מ"מ כבר לא חיו שנים רבות כבדור לפני המבול, ואולי על כן בפ' נח שחשב הדורות מנח עד אברהם, לא כתוב שם המספר הכללי וגם לא כתוב  וימות, וכמ"ש בעשרה דורות מאדם עד נח,   ללמדך שהם כבר היו חלשים ולא הולידו בנים ביום שבו מתו, וכמו בעשרה דורות  לפני המבול, ואע"פ שגם חולים לא היו, מ"מ ירדה כבר חולשה בעולם וכמש"ש רש"י והבן  ועיין?

"כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה, וידע אדם עוד את אשתו" וגו', ופרש"י שלמך בא אצל אדם הראשון עם טענה על נשיו ואדה"ר אמר להן: "וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו",  ל"ה רש"י כתב שהדור הוא דור המבול, ולפני זה כתב  רש"י שגם עבדו ע"ז,  וגם שהם היו רוצחים!  ואדם הראשון פוסק להם פסקים של תורה ושל מצוות ושל חיובים, כאילו מדברים על חרדים ואנשים אדוקים בשמירת התורה והמצוות? והולכים לדין תורה ולשמוע פסק הלכה! ועיין? ואולי למך היה צדיק וכמו כן נשיו רק הדור היו רוצחים ורשעים ועל כן היו בניו של למך ג"כ רשעים כמו אנשי הדור, וזה קצת פלא לפרש כן, לפי שרש"י כתב אח"כ עה"פ: "אנשי שם", [בראשית ו, ד],  שהם אלו שנכתבו כאן "עירד מחויאל, מתושאל", שנקבו על שם אבדן, שנימוחו והותשו, או על שהיו אנשי שממון ששממו את העולם, וצ"ע אם לפי פשט השני שגם זה הולך על עירד ומחויאל ומתושאל? ועיין? עכ"פ לפי פירוש הראשון לא היו צדיקים, רק ההיפוך ובניו של למך היו עובדי ע"ז ורוצחים!  ולומר שרק למך היה צדיק זה קצת מוזר שזה לא נכתב במיוחד שהוא היה משהו מיוחד צדיק! וזה שבתו היתה אשתו של נח זה כבר מעורר לנו לחשוב שכן היו צדיקים, ועל כן בתם היתה צדקת ואשתו של נח הצדיק, שקשה לפרש שנח יקח אשה רשעה לאשה! וכן ממה שאמר: "כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" לפי מה שר"ל שכן היה באמת א"כ הקב"ה עשה כמו שלמך אמר! או שלמך אמר ברוח הקודש או בנבואה שכך זה יהיה, א"כ זה כבר כמו שכתוב מפורש שלמך היה שונה מבני משפחתו שהיו רשעים, וכמ"ש ברבקה שאביה וחיה ואנשי מקומה היו רשעים והיא היתה צדיקה, וזה שכולם שוים זהו רק בלא כתב מפורש שאחד מהם שונה מהשאר, וכמ"ש רש"י בפ' פינחס שם הנ"ל, ועיין?

והנה רש"י חשב הדורות והשמות שנימוחו והותשו וחשב עירד ומחויאל ומתושאל, ולא חשב למך עמהם, משמע קצת שלמך היה טוב ושונה מהם, שקשה לומר שרק לא מצא על למך איזו מלה לומר שפירושו על ענין שלא טוב, ואולי לפי שלמך אביו של נח היה צדיק ועל כן לא רצו לפרש על למך ענין ופירוש רע?  ועיין?

 

וכן מזה שיראו ופחדו והאמינו מהמבול שעתיד לבוא עליהם, ולא היו בזה כדור המבול שכפרו וצחקו מנח שאמר שעתיד הקב"ה להביא מבול, שישובו מדרכם הרעה ולא שמעו בקולו, וכאן בלי שנח יעוררם, הם מעצמם פחדו מהמבול שעתיד לבוא עליהם! ועוד הרי הם ידעו שהקב"ה יביא מבול לפני שהקב"ה אמר לנח שיביא מבול ומנין ידעו זאת? ואולי יש לפרש שכל זה היה עוד לפני שנולד אנוש ודורו שהתחילו לעבוד ע"ז, לפי שכאן לא נולד עדיין שת אביו של אנוש ועוד היו מאמינים בהקב"ה ומצוותיו, ורק אחר שהתחילו דורו של אנוש לעבוד ע"ז, אז התחילו גם הם לעבוד ע"ז, והיינו עירד ומחויאל ומתושאל ובניו של למך, ואולי למך נשאר גם אז נאמן לה' א', ולא חטא, או גם הם שחטאו בעון ע"ז אולי חשבו שזוהי מצוה ולא עבירה,  וכמו שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז, שדור אנוש טעו טעות גדול וחשבו שזה נכון וטוב וישר בעיני ה' לעבוד ע"ז, ע"ש, ועיין? אבל על הרצח קשה לומר שחשבו שזה נכון, שמה טעות יש לטעות בזה! ועיין?

נ"ב אם יש לפרש שהיו שתי כתות שונות שבסיבם התחילו לעבוד ע"ז, שבניו של קין פחדו מהמבול שהקב"ה יביא עליהם, והם חשבו שאם יעבדו ע"ז הם ינצלו מהמבול, וכמו שאמרו בני ישראל לירמיהו הנביא אחר החרבן ובזמנו, שלא רוצים להפסיק לעבוד ע"ז ולקטר לצבא השמים, לפי שזה טוב עבורם וכשמקטירים להם אז: "ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו! [ירמיה מ"ד, י"ז – י"ח], ומן אז חדלנו לקטר למלאכת שמים וגו', חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו"! ע"ש, וגם זה אמרו לו שזה שקר שה' א"ל שלא ילכו למצרים, הרי יש אנשים שחושבים שטוב לעבוד ע"ז ושזה יצילם מרעב ומחרב, ומכחישים למה שהנביא אומר להם בשם השי"ת!  ר"ל! וי"ל שגם הם חשבו שאם יעבדו ע"ז זה יצילם מהמבול שאמור לבוא עליהם, ויש לשון כזה שאמרו בני דורו של נח לנח, שהם יכולים להשביע להמלאכים או להכוכבים שלא יהיה מבול!

ואולי י"ל שלמך לא פחד מהמבול לפי שסבר וכמו כן אמר: "כי שבעיתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה"! ועל כן לא עבד ע"ז והיה צדיק! והקב"ה שמע למה שלמך אמר ולא הביא המבול רק לאחר שבעים ושבעה דורות וכנ"ל! אבל שאר בניו ובני בניו של קין שכן פחדו מהמבול, וכמו שנשיו של למך א"ל "מחר יבוא המבול ומכלה כל זרעו של קין", כל אלו שפחדו, הם אלו שהותש ונימוחו ונאבדו לפי שהם עבדו ע"ז, בחשבם שעי"ז ינצלו מהאבדון של המבול, ועיין?

ושאר בניו של אדם הראשון כשת ושאר אחיו הם לא פחדו מהמבול לפי שרק על בניו של קין היתה הגזירה של המבול, [ואע"פ שאז עדיין לא נולדו שאר בני אדם שהרי כל מי שהיה בן אדם היה גם מבניו של קין, שלא היה לאדם הראשון עוד בן לפני שנולד שת, וא"כ מנין לומר שאחר שנולדו אנוש ושאר בנים מאדם הראשון שלא פחדו מהמבול? לפי שיש לפרש שלא עלה על דעתם שגם שאר בני אדם שלא חטאו שיבוא עליהם מבול לכלותם, ורק קין שחטא יענש שבניו ימותו בהמבול, ולא חסר להקב"ה עצות היאך להציל כל שאר בני אדם שאינם מבניו של קין שלא יאבדו בהמבול, ועיין?   ועל כן הם חטאו בעון של ע"ז רק בטעות שחשבו שדבר טוב וישר לכבד השרים העליוניים והכוכבים והמזלות וכמש"ש הרמב"ם ז"ל, ועיין?

ובזה מובן שלא קשה, שמהרמב"ם משמע שרק בדור אנוש התחילו לעבוד ע"ז, ולמעשה כך כתב גם רש"י כאן בפסוק "אז הוחל לקרוא בשם ה'", וכאן כתב רש"י שעבדו ע"ז עוד לפני ששת נולד! ולפי הנ"ל יש לפרש שהם עבדו בכוונה לברוח מהקב"ה ומגזרתו, וחשבו שזה יעזור להם, ודור אנוש שלא פחדו מהמבול לא היה להם ענין לעבוד ע"ז כדי לברוח מהגזירה שהקב"ה גזר עליהם ועבדו ע"ז בחושבם שזה טוב וישר ונכון, ואולי אחר שראו כל אלו שעבדו ע"ז, ומצליחים ורצו גם הם לעבוד ע"ז וחיפשו היתר וסברא כדי להתיר להם העון של עבודה זרה שנאסרה להם מפי הקב"ה לאדם הראשון מהשש מצוות שנאסרו כבר לאדם הראשון וכמו שאחז"ל, וחיפשו היתר עד שמצאו כבר ההיתר, וכמו שעושים בכמה וכמה מצות מחפשים היתר עד שמוצאים היתר, ולמעשה ההיתר אינו היתר בכלל! וכמו שם שטעו וההיתר לא היתה היתר אלא איסור גמור של עבודה זרה! עד כדי כך שלאחר אלף וחמש מאות שנה היו  עובדי ע"ז גמורים! וגזלנים! ובעלי עבירה של זנות וע"ז וגזל ורצח! עד שכולם נאבדו בהמבול ולא נשאר רק נח ובניו!

[בראשית ה, א' – ל"א]

"זה ספר תולדות אדם" וגו', בכולם כתוב גם סך הכולל מנין שנותם שחיו וגם כתוב וימות אחר שכתוב מנין שנותם שכל זה לא כתובים בפ' נח לא מנין הכולל  ולא שמת אח"כ וצ"ע מה בא ללמדינו בזה? לפי שזה חשבון פשוט לדעת שאם חי כך וכך עד שהוליד בנו הזה ואח"כ חי עוד כך וכך שנים יודעים שאח"כ מת וגם ממילא יודעים כמה הוא חי ולמה צ"ל כל זה והנה בפ' נח לא כתובים כל זה וצ"ל מ"ש זמ"ז? למה כאן כן כתוב ושם לא? ועוד שרש"י כתב בסוף פ' נח שרק בתרח כתוב מנין כולל של שניו שחי מאתיים וחמש שנים "וימת תרח בחרן" ורש"י הקשה שעדיין היה חי לפני שאברהם אבינו יצא מחרן ללכת ארצה כנען ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח לפני יציאתו של אברם מחרן? לפי שלא יאמרו שעזב אברם אביו כשהיה זקן ולא קיים מצות כיבוד אב ע"כ כתוב מיתתו לפני זה וגם לפי שרשעים בחייהם קרויים מתים, הרי שיש לימוד שלם על זה ששם כן כתוב מה שלא כתוב בכולם שם אע"פ שלא ממש זה מה שרש"י הקשה ותירץ מ"מ רואים שיש לימוד מיוחד שם מזה וכאן צ"ע למה ומ"ש זמ"ז וכנ"ל?

ואולי י"ל שאחז"ל שבדורות הקודמים עד שבא יעקב אבינו וביקש על זה מלפני הקב"ה, שיותר טוב שיחלה ולא ימות פתאום כדי שיצוה את בניו ובני ביתו הצוואה שיש לו לומר להם, אבל עד אז לא היה אדם חולה לפני שמת, ופתאום היה מת, נמצא שהיה יכול להוליד בנים גם ביום מיתתו, ואולי ע"כ כתוב שם כך ללמדך שאע"פ שהיה בן תשע מאות שנה ויותר, עדיין היה מוליד בנים ובנות, כך שתבין שהיה אז בזמן המבול ריבוי עצום של אנשים ונשים.

ואולי י"ל עוד שכמו בכל ראש השנה אדם נידון אם לחיות כל השנה, או שח"ו שימות במשך ימות השנה ח"ו, הי"ו! ר"ל! וממילא מובן שאם אחד חי 969 שנה הרי היה לו כל ראש השנה מחדש דין וחשבון, ועמד בדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה! אם להישאר חי השנה או ח"ו למות, עד שבא ראש השנה האחרון של חייו שאז פסקו עליו למיתה אע"פ שכבר פסקו עליו לחיים במשך 969 שנים! כמו כן יש להבין ששייך ויש דין במי שכבר מת וכבר עבר כל תהליך הדין שלו, מ"מ דנים אותו מחדש בכל שנה או בכל זמן הידוע שם, או בכל מאורע שקורה כאן בעולם הזה, כמו שאחז"ל שאם רוצח בעולם הזה דנים כל הדורות מיוצאי מצרים למה יש רוצחים בין בני ישראל! ודנים אותם על זה הרי אחר שכבר עברו כל כך שנים מזה שכבר מתו והם כבר במקומם בגן עדן במנוחה לחיי העולמים! מוצאים אותם משם לדין! למה מה קרה! יש כאן בעולם הזה אחד שרצח ליהודי השני  וחייבים לדון את כל הכלל ישראל מכל הדורות למה זה קרה! וממילא יש ללמוד שענין כזה יכול להיות בכל אחד ואחד אם הוא גרם שחבירו יחטא או לא יקיים איזו מצוה שרק יכול להיות ובנו של פלוני עכשיו מזה עבר גם על מצוה אחרת הרי דנים פלוני על זה שבנו עבר על מצוה פלוני וגם על חבירו שגרם לו שהוא יעבור על המצוה,

ועל כן כתבו הראשונים ז"ל ואולי זה גם מהחז"ל שמתפללים על המתים ומזכירין הנשמות לטובה לפני הקב"ה ונותנים צדקה לכפר עליהם מהדין והעונש גם לאחר כמה מאות שנים! ואם כן מי יאמר זכיתי לבי מדין בכל זמן ועונה גם כשהוא שם בגן עדן העליון.

והנה בג' לחודש חשון יש יום השנה של הצדיק הקדוש מרוז'ין זי"ע ועכ"י ויש בין צאצאי וחסידי רוז'ין מאמרים נשגבים על היום ההוא, ור"ל למה אמרו כן, ולמה יש לומר כזה עליו? וחשבתי שהם ר"ל שהצדיק הקדוש מרוז'ין היה כל כך קדוש וצדיק, שגם בכל שנה ושנה שדנים אותם מחדש אם הוא ראוי לעלות יותר ויותר, ואין עליו שום טענה שגם אחר כל כך שנים וכל שנה עלה יותר ויותר, ודנים אותו מחדש על זה, וכמו שכתבו הצדיקים ז"ל שדנים הנשמה אם הוא ראוי גם למעלה ההיא  או ח"ו לא!  ועל הצדיק הקדוש הנ"ל, אין עליו שום טענה וכל רק שיעלה יותר ויותר תמיד יהיה מושלם בתכלית השלימות, ויהיה שייך לומר על יום ההוא ועל הדין שלו שעצומו של יום מכפר, וכמו כל צדיק שמת, שאחז"ל: "שמיתת צדיקים מכפר"!  הרי שחי חייו ברום מעלה כזו שיכול לעמוד לדין בכל מצב ובכל מעמד ולפני כל מעלה ומדרגה שרק יהיה למעלה למעלה, וכמה זה מחייב ומעורר לדעת שאם אחד מת כשהיה בן שבעים שנה אז לאחר תשע מאות שנה דנים אותו מחדש וכאילו רק עכשיו היה שמת! וחשבתי שאולי זה מה שמלמדינו הקרא בכל אלו שחיו כל כך שתבין שעמדו תמיד לדין בכל שנה ושנה וגם לאחר שחיו ומתו עמדו לדין נמצא שעמדו לדין אחר900 שנה ואחר 969 שנה ומה תבין ותתעורר שכך זה קורה לכל אחד ואחד ועל כן לא צריך עוד לומר לנו כל זה באלו שחיו הרבה פחות מזה שזה כבר מובן ממילא, וללמדינו שכל אחד חייב לתקן עצמו כל מה שרק אפשר ושייך עד שיהיה זכאי גם בעמדו לדין  לאיזו מדריגה שרק יהיה אמור לעלות לשם. ועיין?

 

 

 

"ויהי כל ימי למך שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה, וימות", [בראשית ה, לב],

הנה מת למך בקיצור ימים, שאבותיו חיו תשע מאות וששים שנה ועוד, והוא רק שבע מאות שבעים ושבע שנים, ונראה כאילו שמת לפני המבול עבור המבול שעתיד לבוא, ולמה לא היה יכול לחיות גם אחר המבול כמו נח בנו ובניו של נח? ואולי כדי שלא יצטער ברואה בניו ובני בניו מתים במבול, וכמו שכתב רש"י על נח שעל כן לא הוליד בנים עד שהיה בן חמש מאות שנה כדי שלא יצטער ברואה בניו מתים בהמבול, וא"כ צ"ל שלמך היה צדיק, וכן י"ל גם מצד זה שבנו ואביו ואבי אביו היו צדיקים מהסתם שגם הוא היה צדיק, וכמ"ש רש"י בפ' פינחס על בנות צלפחד ע"ש עה"פ: "למשפחת מנשה בן יוסף".

ור"ל שעל כן מת למך אביו של נח חמש שנים לפני המבול, לפי שאז הדורות הולידו עד יום מותם, ואם היה ללמך בן קטן כמו בן שנה אולי לא היה מגיע לו למות, לפי שאולי יהיה צדיק כמו נח, שהרי יש לו ללמך בן צדיק כנח, שזכותו גדול להחיות עבורו כל העולם אחריו, ועל כן לא היה מגיע לבנו הקטן של למך שימות בהמבול, אבל עכשיו שלמך מת חמש שנים לפני המבול, וכבר ניכר הילד בילדותו אם הוא עומד להיות צדיק כמו נח אחיו, או כשאר אחיו הרשעים! וכמ"ש: "גם במעלליו יתנכר נער" וגו',  ועל כן לא היה טענה למה מתו אחיו שהיו כמו בני חמש שנים ומעלה, לפי שלא היו אמורים להיות צדיקים כמו נח, אבל היה קשה לי למה מת מתושלח ביום שהיה המבול להיות, והוא לא מת גם כן חמש שנים לפני המבול כמו למך בנו? ואולי י"ל לפי שלמך בנו שהיה צדיק אבל לא צדיק כל כך כנח, ואולי לא היה שייך לחשוש שיש למתושלח בן צדיק כנח, שעבור זה יצטרך למות חמש שנים לפני המבול.

ואולי יש לומר באופן אחרת שאם היה למך נשאר חי לא היה הקב"ה מביא המבול! לפי שאברהם ביקש מהקב"ה על אנשי סדום עד עשרה צדיקים, ופירש"י שם בפ' וירא שעל פחות מזה לא ביקש, לפי שכבר ביקש על תשעה עם צירוף שהקב"ה יצטרף לעשרה, ואם יש ט' צדיקים, הרי זה כמו שיש עשרה צדיקים, לפי שהקב"ה הסכים עם אברהם שהוא ית"ש מצטרף עם הט' צדיקים,  להשלים למנין של עשרה צדיקים, ועל פחות מט' לא ביקש לפי שנח ובניו ונשותיהם היו ח', וזה לא הועיל להציל העולם מהמבול, וזהו הוכחה וסימן שלא מספיק ח' צדיקים להציל על אחרים, ועל הצדיק בעצמו כבר התפלל שלא ימית הצדיקים, אם כן רואים שאם היה למך נשאר חי בזמן של המבול, לא היה הקב"ה מביא המבול, לפי שאז היו ט' צדיקים בהעולם, נח ובניו ונשותיהם ועם למך יש כבר ט' צדיקים, ואז יש צירוף שהקב"ה מצטרף עם הט' צדיקים, ויש כבר עשרה צדיקים להציל על העולם שלא יבוא מבול לעולם, ועכ"פ לא לכל העולם, והיה מוכרח שימות למך לפני זמן של המבול, כדי שלא יהיה ט' צדיקים בכל העולם בזמן המבול, לפי שהקב"ה רצה להביא המבול, וזה ממש כמ"ש: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק"! ואין לך רעה יותר גדולה מזו, שהביא הקב"ה המבול על כל העולם, ועוד שאין לך מפני הרעה שיבוא אח"כ שע"כ נאסף הצדיק כמו שם, שאם היה למך אביו של נח נשאר חי,  לא היה בכלל מבול.

ומשמע לפי דרש זה של רש"י הנ"ל, מש"כ שם בפ' וירא, שנח כן עשה כל מה שיש יכולת וכח בידו לעשות שלא יבוא מבול להעולם, ולא היה כח להציל העולם, לפי שלא היו שם מספיק צדיקים בהדור להגין על העולם מהמבול, לפי שאם נאמר שיש טענה על נח, א"כ למה אברהם לא ביקש אפילו על שמונה, או גם בפחות מזה, גם על שלשה צדיקים, שיצילו בזכותם  את כל סדום! וע"כ שזה לא הולך, וכמו בנח עם המבול, ועיין?

נ"ב, אגב הנ"ל רואים שאשתו של נח היתה צדיקה, שהיתה בכוחה להגין על הדור אם רק היה עוד צדיק אחד בדור, וראיתי בשי למורא משם הגור אריה, עה"פ: "ואחות תובל קין נעמה", ופרשי"ש שהיא היתה אשתו של נח,  שכתב מזה שהיא ניצולה מהמבול, צ"ל שהיא היתה צדיקה, ולא הבנתי מנין לפרש כן, שי"ל שהקב"ה השאירה בחיים, עבור נח שהיה צדיק שיהיה לו אשה, ומה ההרכח לפרש לפי שהיתה צדיקה, ורק ע"כ נשארה בחיים? והרי בלוט רואים שהקב"ה רצה להציל לוט ובנותיו, ועכ"ז היתה ברירה באשתו של לוט, להינצל אם היתה שומעת בקולו של המלאך לא להסתכל מאחוריה, ורק אז נענשה ומתה והיתה נציב מלח, ורש"י כתב שהיא היתה רשעה, ורואים שאם הקב"ה מציל בן אדם מצרה יש צד להציל גם את אשתו לא בזכותה אלא עבור בעלה שהוא ראוי להינצל?  ועיין? אבל מרש"י הנ"ל משמע שאשתו של נח היתה צדיקה, שאל"כ לא היו בהמבול שמונה צדיקים, והיה אברהם יכול להתפלל על ח' צדיקים שיצילו בזכותם על סדום,

ובכלל צ"ע לפי שרש"י כתב בסוף הפרשה שעל כן לא הוליד נח בנים עד שהיה בן חמש מאות שנה כדי שבן הגדול שלו לא יהיה בן ק' שנה לפני המבול ולא יהיה ראוי לעונשים וישאר חי עד אחר המבול, משמע שאם אינו בן ק' עדיין הוא כקטן ומה שייך לומר שהיו צדיקים וזכותם יכולים  להיות מגין על הדור אם היו עשרה צדיקים, א"כ, הרי  היו שם אלפים ורבבות של ילדים שהיו יכולים להגין על הדור שלא יבוא מבול על העולם?  ומשמע שאע"פ שדינו כקטן לעונשים, עדיין יכול להיות נחשב לצדיק אם רואים שהוא צדיק וימשיך כך גם לאחר שיהיה בן ק' שנה, ורק לרעה לא מצטרף אם רואים שהילוך מחשבתו ומעשיו נוטים לדרך הרע, רק על זה לא נחשב לגדול שיהיה נענש לפני שהוא בן ק' אם אביו הוא צדיק! וכזה לא היה רק אצל נח עם בניו, ועיין?

ועוד י"ל שאולי למך מת חמש שנים לפני המבול כפי ההסבר שכתבתי או אולי הסבר אחרת, אבל מתושלח שהוא לא מת לפני שמלאו לו כל שנותיו שהוא היה אמור לחיות, והרי הוא חי יותר מכל אבותיו שמת בגיל של 969 שנה, ואם כן בפשטות י"ל שמתושלח הצדיק חי ומילא כל ימיו ושנותיו לפני המבול, וכמ"ש רש"י שמת בהיום שבו היה צריך המבול להתחיל, והקב"ה המתין עוד שבעת ימים לכבודו של מתושלח הצדיק, כדי שלא יתערב המבול עם הימים שמתאבלים אז על מתושלח הצדיק! אבל למך שממילא לא חי כל ימיו שהיה אמור לחיות, ומת לפני שנתמלא ימיו ושנותיו, על כן מת כבר גם חמש שנים לפני המבול, מהטעם שכתבתי או איזה טעם אחר שיש, ועיין על כל זה אם זה ניתן להיאמר או להיכתב?

ולפי הפירוש השני היה צריך למות זמן מה לפני המבול כדי שלא יהיה צדיק שמגין על הדור שלא יהיה המבול, ועיין?

"ולמך שבעים ושבעה וגו', והאדם ידע את חוה אשתו" וגו',  וערש"י הקשר זל"ז, לפי שטענו "לשוא אנו עמלים, ואדה"ר פסק להם בהדי כבשי דרחמנא למה לך" וא"ל מה אתה עושה, שגם אתה פרשת מאשתך  וע"כ גם הוא הוליד בנו שת ע"ש, וקצת קשה שאם כן כבר היה פסק הלכה מאדם הראשון שלא לחשבן חשבונות כאלו, וא"כ למה עמרם עמד ופרש מאשתו עד שבתו מרים א"ל "שלך קשה משל פרעה" וכו', והחזירה וכן קשה אם כבר עמרם שהיה גדול הדור  והודה לדבריו של בתו הקטנה, מרים הצדקת והנביאה! למה חזקיהו המלך לא עשה כן, אלא פירש מפו"ר מהחשש שבניו יהיו רשעים? עד שישעהו הנביא א"ל שלא יחיה לעוה"ב ונשא בתו של ישעהו הנביא שהיה אחיו, ועוד קשה אם אחר שיש כבר פסק הלכה מאדם הראשון, וממרים הנביאה,  ומעמרם גדול הדור,  ומישעיהו הנביא וחזקיהו המלך שאומרים "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" היאך הגמרא אומרת לנו להלכה למעשה, [בבא בתרא ס:], שמעיקר הדין היה אסור להינשא ולהוליד בנים כיון שהמלכות גוזרת על קיום המצוות או רק על מצות מילה לבד,  ורק לפי שאין גוזרים גזירה על הציבור שלא יכולים לעמוד בה, ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים", ופירוש הרשב"ם שם שהיינו "מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין", משמע שגם בלי שאסרו וגזרו האיסור, עדיין זה אסור לפי שזהו אסור מעיקר הדין, והיאך זה מתיישב עם כל הנ"ל מהפסקים של "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"?

ואולי יש לפרש שיש ויש, יש גזירת המלכות על הגופים ועל זה פסקו "ששלך קשה משל פרעה",  וגם כשיש חשש של עבירות אבל אם זהו רק ברוח הקודש שרואה שבניו יהיו רשעים זהו גם בכלל "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"! אבל כשיש בפועל גזירות נגד הדת שיש חיוב מסירות נפש לקיים המצוות, אז אמרינן "מוטב שיכלה זרעו של אברהם מאליו ולא ישא אשה ויוליד בנים" שאינם מקיימים המצוות, ונכון שתוס' שם כתב שזהו רק אחר שכבר קיים מצות פו"ר, וקשה שזה לא יכלה זרעו של אברהם מאליו? ותירץ שם לפי שאין כל כך בנים רק בן ובת ע"ש, אבל לענ"ד שהרשב"ם לא למד כן, וגם רבינו גרשום למד שם כפשטות לא לישא אשה בכלל כדי לא לעבור על המצוות, ולמעשה יש איסור להתחתן, רק כך זה שוגג וכך זה במזיד, וכמו שמשמע  פשטות לשון הגמרא שזהו ממש עבירה לישא אשה, והוסיף לפרש הגמרא יותר ממה שהיינו יכולים לפרשה שאם לא גזרו אין איסור, והוא ז"ל פירש שיש איסור רק כך הם שוגגים ולא מזידים! לפי שעל עבירות וביטול מצוות שיש בפועל לפניו עכשיו, אין לו לומר בהדי כבשי דרחמנא למה לך! שזה אינו "כבשי דרחמנא", אלא כבשי שלך שאתה חייב לשמור על קדושת השי"ת וקיום המצוות ואתה חייב לדאוג על זה כל מה שאתה יכול לעשות לזה!

וזה שעמרם לא ידע מהפסק של אדם הראשון, אולי י"ל שזה תלוי בשני הפירושים, שרש"י כתב כאן, שלפי פירוש הראשון שהק"ו של למך הוא ק"ו טוב, אז ל"צ לומר שלמך בא עם נשיו לדין תורה אצל אדם הראשון, לפי שק"ו סברא הוא, וכל אחד דן ק"ו מעצמו וחייב לדונו ולקיימו, ויש לומר שנשיו של למך הבינו מה שלמך א"ל, והבינו שאמר טוב, וקבלו דבריו, וממילא ל"צ לפרש  שהיה פסק דין כזה מאדם הראשון, רק ממרים הנביאה שאמרה כן לעמרם אביה והוא קיבל דבריה להלכה ולמעשה,  וזה שסמך ללמך שאדם הוליד את שת, יש לפרש לפי זה ממש להיפוך, שעל כן פירש אדם מאשתו לפי שאמר "לשוא אני עמל"! ומוליד ויבוא קין ויהרוג כל בני! ורק אחר שלמך הרג את קין, רק אז: "וידע אדם את חוה אשתו" והוליד את שת, ואם כן לפי זה ס"ל לאדם הראשון שכן יש לומר "לשוא אנו עמילים", וי"ל שעמרם למד כן כפירוש הראשון של רש"י כאן, וא"כ צ"ל לפי"ז שזהו לא להלכה מה שאדה"ר פרש מאשתו מהחשש שקין יהרוג כל בניו שיוליד! כיון שעמרם חזר בו משיטה זו ועשה כעצת בתו מרים, וגם שם אצל אדם הראשון היה כל השלש טענות שטענה מרים, שפרעה לא גזר רק על הזכרים, ורק בעולם הזה, ורק ספק אם יתקיים גזירותיו, אבל אתה, גוזר גם על הנקבות, וגם לעולם הבא, וגם שזה ודאי שיתקיים, וכמו כן י"ל אצל אדם הראשון, שקין לא יהרוג רק הזכרים, ורק בעולם הזה, וזה רק ספק אם יהרוג או לא, ועיין?

ועדיין קצת קשה לפי שרש"י כתב בסוף הפרשה שגם הקב"ה כבר פסק למעשה כן, ושם לכאורה זה גם על עבירות שראה שיהיו רשעים ויביא מבול לאבד כל דור המבול ואם כן למה הקב"ה ברא העולם? והתירוץ הוא לפי שראה שיהיו צדיקים, ועבור הצדיקים ברא הקב"ה כל העולם, אע"פ שעי"ז יהיו הרבה רשעים וצרות וילכו לגיהנם ולאבדון לנצח, ולמה א"כ ברא העולם? אם ההלכה אומרת שמעיקר הדין אסור להתחתן כשיש גזירת המלכות ולא יכול לחנך בניו לקיום התורה והמצוות?  אע"פ שיכול להיות שיהיה איזה צדיק אחד, או כמה, ורק הרוב יהיו רשעים, ג"כ לכאורה קיים הפסק של הגמרא לא לישא אשה ולהוליד בנים שלא יקיימו המצוות, ומ"ש זמ"ז?  וי"ל בפשטות כיון שיש בחירה לכל אחד ואחד, ואע"פ שהקב"ה יודע מה כל אחד ואחד יבחור לעצמו, וידע שיהיו כל הרשעים שהיו ושיהיו בכל העולם במשך כל הדורות, מ"מ עדיין יש בחירה והנהגה של הקב"ה עם העולם שנותן לכל אחד הבחירה בידו, וא"כ אין כאן גזירה מהשמים שיהיה רשע או שיהיו רשעים בעולם, ועל כגון זה אמרינן "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" שעל מנת כן ברא הקב"ה העולם שכל אחד יעשה מה שהוא חייב לעשות? ואולי  הקשיא יותר על עמרם למה לא למד מזה, שאין עליו לעשות שום חשבונות, וכמו שהקב"ה עשה וברא העולם ולא השגיח על מעשיו של הרשעים שיהיו: "לרוב על פני האדמה"? ולמה רק אחר שבתו אמרה לו, חזר בו? ואולי לפי שהקב"ה עושה מה שרצונו ית"ש לעשות, וזה לא מתפקידינו לחשבן חשבונות של הקב"ה, אבל אם אני עושה דבר שיצא מזה רע לבריות, כמו במצרים שהורגים כל הזכרים, אני חייב לדעת אם מותר לי לעשותו, שיצא דבר כזה שיהרגו כל הבנים הללו? וזה מה שעמרם חשב שהוא יהיה נתבע על כל צער של כל אחד ואחד שנהרג, עד שבתו אמרה לו "ששלך קשה משל פרעה" ועיין?

נמצא שיש חמשה ציורים ואופנים שהיה שייך החשבון של: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" וכל אחד עם חשבון ודעה אחרת עד שהיה צריך פסק מיוחד לכל סיפור וסיפור, ורק באחד מהם יש החיוב של: "מהראוי לא להתחתן ולא להוליד בנים שיכלה זרעו של אברהם מאליו", ולפי דעת הרשב"ם ז"ל, וגם לתוס' אחר שיש לו כבר בן ובת וקיים מצות פו"ר, והיינו א' – הסיפור עם אדם שפרש מאשתו ק"ל שנה אם נאמר שזה היה מפחד שקין יהרג בניו? ב' – הסיפור עם למך ונשיו עם אדה"ר,  ג' – הסיפור עם עמרם שגירש את אשתו, ועמדו כולם וגירשו נשותיהם, ד' – הסיפור עם חזקיהו המלך וישעהו הנביא, ה' – מה שאחז"ל [במסכת ב"ב ס:], "שמיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין". [עכ"ל הגמרא שם בסוף הפרק של חזקת הבתים], שזה ממש פלא אחר כל הסיפורים והפסק הלכה שאומרים "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"! עכ"ז פסקו חז"ל לאיסור לישא אשה אם עי"ז יהיה ביטול התורה והמצוות ממה שהמלכות גזרה גזירה לא לקיים המצוות!

והסיפור הששי שהוא הראשון שהקב"ה בעצמו פסק כך וברא העולם, ולא מנע מזה ממה שראה שיהיו הרבה רשעים שילכו לאבדון ולגהנום לנצח!

והנה מה שכל אחד שונה מחבירו זהו לפי שבאדם הראשון י"ל שחשב לחלק בין ענין שכולו תלוי בגזירה של הקב"ה ולא מה שתלוי בבחירתו של האדם ששם קין בבחירתו החליט להרוג כל מי שיבוא לחלוק עמו בנחלת העולם, אבל מגזירה של המבול על זה י"ל בהדי כבשא דרחמנא למה לך, וכן י"ל להיפוך שעל הגזירה מהשמים ודאי שזה יהיה אבל על זה שקין החליט להרוג כל אחיו זה לא מוכרח ולא ודאי שאכן זה יהיה כן, וממילא צריכין לכל אחד משניהם ללמוד מהם שבשני האופנים לא אמרינן: "לשוא אנו עמילים", ואח"כ בעמרם, י"ל שעמרם למד שאדם כן פחד מקין, ועבור זה לא עסק בפו"ר רק אחר שנהרג קין, ומשם למד לומר: "לשוא אנו עמילים"! ולא היה הסיפור עם למך או שאצל למך היה ענין שמיימי ועל זה אמרינן: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", ולא על גזירת בשר ודם והמלכות, והסיפור עם חזקיהו שלא היה יכול ללמוד ממה שהיה הפסק לפניו, לפי ששם זה היה על הגופים, וצער הגוף, ולא על עבירות, שיהיו רשעים ח"ו, וי"ל שחזקיהו המלך שזה שאני מכל אלו הנ"ל וחשב שעל זה כן חייב לדאוג ולא להתחתן, וגם על זה פסק לו ישעיהו הנביא שגם ע"ז אמרינן: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"! ורק על גזירת המלכות שבפועל מונעים ממנו לקיים המצוות, אז אמרינן שמעיקר הדין אסור לו לישא אשה, כדי שלא יבטל המצוות בקום ועשה, רק שיכלה זרעו של אברהם מאליו, וזה שהקב"ה ברא העולם או לפי שיש בחירה לכל אחד להיות צדיק כמו משה רבינו, או לפי שהקב"ה יכול לעשות כרצונו עבור הצדיקים שיהיו שעבורם ברא כל העולם והוא ית"ש כמו לא הסתכל על מעשיהם של הרשעים, וזה לא יכול לומר כל אחד על עצמו ועל בניו, אלא חייב לדאוג שיהיו צדיקים ומקיימי תורה ומצוות, ועיין?

[בראשית ד, כ"ד]

"כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה", וערש"י פירוש הב' שזה היה ק"ו של שטות, ויש לפרש כמה שזה היה ק"ו של שטות, אבל כך זה היה במציאות! וכמו שכתבתי לפני זה החשבון, שי"ל ממש מדיוק החשבון לפי מה שלמך, אמר בב' או בג' אופנים ע"ש, ולענ"ד יש ללמוד מכאן, ומעוד כמה מקומות, שעבור ללמד זכות על בני אדם בכלל, וכ"ש על בני ישראל! לא צריך הלימוד זכות להיות מדוייק כל כך עם כל הפרטים, וכל לימוד זכות, יהיה מה שיהיה, זה מועיל הרבה ופועל לטובה עבורם ועבורו, וגם אצל משה רבינו לענ"ד כתבתי פעם שלימד זכות כזה שלא מובן כל כך, [ולא זכור לי עכשיו המקור שממנו כתבתי כן], ועכ"ז זה היה לימוד זכות והציל בזה את הכלל ישראל, וכן באברהם לימד זכות על סדום, ולא מובן היאך יש ללמד זכות על אנשים רשעים כאלו, והקב"ה קיבל לימוד זכותו עד כדי כך שאחז"ל עה"פ: "אהבת צדק ותשנא רשע וגו', על כן משחך א' א' שמן ששון מחבריך" [תהלים מה], אהבת לצדק בריותי ולא להרשיע אותם ע"כ: "משחך א' א' שמן ששון מחבריך"

וכן מצינו בגדעון לימד זכות על בני ישראל אע"פ [שהוא?] ואביו והם היו עובדי ע"ז! וזה עזר להציל הכלל ישראל מהמדינים שהצירו לישראל מאוד [וכמ"ש בספר שופטים פרקים  ו – ז – ח]  ועיין?

בראשית – נח   [בראשית ו' ז' ח']

הנה לענ"ד יש כמה דיוקים ויכולין לפרשם לפי הסבר אחד על כל הדיוקים והיינו:

בסוף פ' בראשית כתוב שלפי שכל יצר מחשבות לב האדם הם לרע ע"כ אמר ה' למחות האדם ולהביא מבול לעולם, ובפ' נח כתוב: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" וגו', וקשה אם זו סבה שלא יהיה מבול או שכן יהיה מבול? [ויש על זה תירוצים שונים.]

בתחילה ה' אמר לנח להביא שנים שנים מכל החי מכל בשר ולא הזכיר כלום מזה שיביא שבעה שבעה ממין הטהורים ואח"כ כתוב שנח עשה ככל אשר צוה אותו א', ואח"כ מתחיל דיבור חדש מהקב"ה לנח: "בא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ואז א"ל גם להביא מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה וכן מהעפות, מה שלא א"ל מקודם, וצ"ע למה חילקן זמ"ז ולא א"ל ביחד בפעם אחת כל מה שיש לו להביא אל התבה? ורואים שהתורה מחלקת בין זל"ז לפי שכתוב: "ויעש נח ככל אשר צוה אותו א' כן עשה", ורק אח"כ מתחיל הסיפור של השבעה שבעה,

וכן צ"ע שכתוב בתורה בתחילת הפרשה ש"נח איש   צדיק תמים היה בדורותיו", וכשהקב"ה א"ל לבנות התבה ושהוא יבוא אל התבה וכו' לא אמר לו לפי שראיתי אותך צדיק לפני בדור הזה! לא אמר לו כלום רק תעשה מה שאמרתי לך לעשות ותו לא! ולמה עכשיו כן א"ל: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"

ניכר לכאורה מסדר הדורות שהקב"ה קיצר ימיו וחייו של למך אביו של נח בהרבה שנים שאביו מתושלח וסבא רבא שלו ירד, חיו יותר מתשע מאות וששים שנה, והוא רק שבע מאות שבעים ושבע שנים, וזה שזקנו חנוך חי רק שלש מאות ששים וחמש שנים, כתוב על זה בקרא שזה משהו במיוחד: "ואיננו כי לקח אותו א'", ויש  לעיין מה זה שלמך מת בקיצור שנים בכלל?  ועוד למה מת חמש שנים לפני המבול? ולמה לא יחד עם אביו מתושלח ביום שהמבול היה צ"ל?

וכן קשה למה לעיל כתוב: "צדיק תמים היה בדורותיו", וכאן כתוב: "צדיק לפני בדור הזה"

וכן קשה למה לפני זה כתוב: "ויאמר א' לנח וגו', ויעש נח ככל אשר צוה אותו א' כן עשה" שמוזכר שם א' שהוא השם של דין וממש תיכף אח"כ כתוב: "ויאמר ה' לנח וגו' עד ויעש נח ככל אשר ציוהו ה'" מוזכר שם ה' שהוא שם של רחמים, ומה טעם בדבר זה שנשתנה מדין לרחמים בין פסוק לפסוק ובין ענין לענין?

וכן למה כתוב לחיות זרע על פני כל הארץ על השבעה שבעה מהעפות שלא היו צריכים שבעה לחיות זרע והיה מספיק שנים שנים מכל מין להחיות וכמ"ש לפני זה?

וכן קשה למה נח שהיה צדיק לא רצה לעסוק בפו"ר ובבנינו של העולם מחשש שה' יביא עוד הפעם מבול, הלא כבר היה פסק מאדם הראשון: "שבהדי כבשי דרחמנא למה לך, אתם תעשו מצותכם והקב"ה יעשה מה שיש לו לעשות" וכמו שאדם הראשון ענה לנשי למך וכמש"ש רש"י?

ואולי יש לפרש כל זה לפי מה שידוע סיפור שהיה עם הבעל שם טוב זצ"ל שהיה נוהג לתת קמיעות לטובתן ולישועתן של הרבה מבני ישראל, והועיל הקמיעות להצלחתם, ואח"כ הפסיק לפעול עם הקמיעות שלו, ושאל משמים מה קרה שזה כבר לא פועל פעולתן לטובתם של בנ"י? וענו לו שיש צדיק שמתנגד לזה שיתן קמיעות וע"כ הפסיקו לפעול פעולתן ונודע לו שהצדיק הוא ר"י מדרוביט"ש זצ"ל, והבעש"ט רצה מאוד שהצדיק הנ"ל יהיה אצלו על שבת והוא כמובן לא רצה עד שפעל שעבר פעם דרך שם וגרם לו שיטעה בדעתו שיחשוב שהיום הוא יום ד' בשבת והיה כבר יום ה' בשבת וכשנודע לו זה כבר היה בעיר של הבעש"ט, ומנהגו היה לא לצאת מהעיר מיום ה' ואילך ונשאר שם על שבת ויש אריכות לכל הסיפור עד ששאלו למה פעל להפסיק הפעולות של הקמיעות וענה לו שחשש שמא יש בזה חשש כמו שהיה לפני זה עם השבתי צבי ניק"ס או חשש מאיסור להשתמש בשמות הקדושים שאין מן הראוי לעשות כך, וענה לו הבעש"ט שאינו נוהג לכתוב בהקמיעות שלו רק שמו לבד, והראה לו הקמיעות, ואמר אז הצדיק רימד"ר שאם אחד יכול לפעול עם שמו לבד ישועה לבנ"י, יש לתת לו הכח שיפעול עם הקמיעות שלו, והוחזר לו הכח שהיה לו להבעש"ט לפני זה, ואמר אז הבעש"ט אע"פ שהוא היה צודק, מ"מ כיון שאז היה הר"י הצדיק הדור, והוא פסק לבטל כל הקמיעות שלו,  לא היה לו הכח להתנגד נגד רצונו של ר"י הנ"ל, ואם הוא פסק שצריכין לבטל כח של הקמיעות התבטלו הכח שלהם, והיה מוכרח לפעול עליו שישנה את דעתו ושיסכים שיוחזר לו הכח לפעול ישועות לבנ"י ע"י הקמיעות ורק אז חזר לו הכח לפעול עם הקמיעות טובה וברכה והצלחה לבנ"י,

והנה מכל הנ"ל רואים שתלוי מי הוא הצדיק הדור, שיכול להיות שיש הרבה צדיקים בדור, אבל אם אחד הוא הצדיק הדור, אז הוא יש לו הכח לפעול יותר משאר צדיקים שבדור, ואולי זה מה שמרומז בכל הנ"ל, שידוע שאדם הראשון חיבר המזמור שיר ליום השבת וגו', ושם כתוב: "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, וגו', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו כל פועלי און, וגו', צדיק כתמר יפרח" וגו', וי"ל שדעת ופסק של אדם הראשון שיש להביא מבול לעולם, כשיש כל כך רשעים, וכמו שהקב"ה אמר ועשה לעשות, וי"ל שכן היתה דעת של כל או רוב של הצדיקים בדורות ההם, ועל כן נגזר על פי מדת הדין שיש להביא מבול לעולם, ולא היה מה לעשות על זה לבטלו וכמ"ש רש"י בפ' וירא בתפלת אברהם על סדום, שלא היו רק ח' צדיקים בכל העולם ולא היה מספיק זכותים לבטל גזירת המבול, ועל כן כתוב שמו של הקב"ה בשם של מדת הדין, שם א', אבל אח"כ שכבר מתו כל הצדיקים ולא היה נשאר חי רק נח ובניו, ונח סבר לא להביא מבול ועל כן אחר המבול לא רצה לעסוק בבנין העולם עד שהקב"ה הבטיחו שלא יביא עוד מבול על העולם, ועל כן אז אמר לו הקב"ה שיכניס להתבה שבעה שבעה מכל המינים הטהורים, להקריב מהם קרבן אחר המבול, ואז הקב"ה ישבע שלא יביא עוד מבול על העולם, ועל כן כתוב זה בשם של מדת הרחמים, ועל כן שם כתוב ש"אותך ראיתי לפני צדיק בדור הזה"! שעכשיו רק אתה צדיק הדור, ואין עכשיו עוד צדיק, ועל כן יש לקיים הפסק שלך שאין מן הראוי להביא מבול על העולם, ועל כן לא היה יכול להקריב הקרבנות לפני המבול כדי שלא יהיה המבול בכלל? לפי שזה כבר היה הפסק של הצדיקים הקודמים לנח ואין אחר הגזר דין כלום, ועל כן לא היה למך יכול להישאר חי עד אחר המבול לפי שאז היה עוד  צדיק והיה מתבטל אז לשעתו להביא המבול, לפי שיש תשעה צדיקים בדור, וכמ"ש רש"י בפ' וירא בתפלתו של אברהם אבינו על סדום,  ואולי יהיה המבול במשך שאר הדורות, והקב"ה רצה שעוד לא יהיה מבול, וזה רק כאשר אין עוד צדיקים בדור רק נח, לפי שרק אז יש בכוחו לבטל שעוד לא יהיה מבול על העולם, ועל כן לפני זה כתוב שנח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, ומרומז בזה שלא הוא לבדו היה צדיק אז, והיה אז עוד הרבה צדיקים, ועל כן לא היה בכוחו של נח לבטל הגזירה של המבול, ועל כן א"ל הקב"ה לעשות התיבה לפי שיהיה המבול, ולזה ל"צ רק שנים שנים מכל בשר, לפי שזה רק לחיות ולהחיות, שלזה מספיק שנים שנים מכל מין, ועל כן נכתב בשם של מדת הדין, וע"כ לא א"ל אז העצה של שבעה שבעה, ואח"כ א"ל בשם של רחמים וא"ל שמזה יבוא לחיות זרע היינו לרמז על זה שעוד לא יהיה מבול אח"כ על העולם לעולם ועד, לפי שיקריב מהם קרבן לה' ואז ישבע הקב"ה לא להביא עוד המבול, ולפי שלמך הוליד בן צדיק כנח, על כן מת חמש שנים לפני המבול שלא יהיה לו בן קטן שיש לחשוש אולי הוא יהיה צדיק כנח, ויתבטל המבול ולא יתבטל הגזירה שיש להביא מבול, נמצא שכל זה היה לטובת הבריות שלא יהיה אז עוד צדיקים רק נח ובניו, ואז יתבטל גזירת המבול ולא יהיה עוד מבול על העולם, ועל כן כתוב אח"כ שיצר לב האדם רע מנעוריו כאילו אע"פ שלבו רע וע"כ היתה הגזירה של המבול, מ"מ עכשיו שנח ס"ל שזה לא מהראוי להביא המבול על כן לא אביא עוד מבול, ואז הקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול ולא יכולים אח"כ לבטל זאת

ובזה מובן שלכאורה קשה שמשמע שהקב"ה נשבע לא להביא המבול בזמן שנח הקריב הקרבנות, ורש"י כתב אח"כ שנח לא רצה לעסוק בפו"ר עד שהקב"ה הבטיחו שלא יביא עוד מבול, וקשה שהרי כבר לפני זה נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול, וכאן משמע שזה רק לפי שנח לא רצה לעסוק עוד בפו"ר, ורק עבור זה א"ל הקב"ה שלא יביא עוד מבול? ולפי הנ"ל יש להבין זה, שגם זה שנשבע הקב"ה לא להביא המבול בזמן הריח ניחוח של הקרבנות שנח הקריב אז, כל זה היה רק עבור שנח רצונו בזה, וכאילו זה היה בכלל הריח ניחוח שהצדיק נח המקריב הקרבנות אין רצונו שיבוא עוד מבול ורק עבור זה אני נשבע לא להביא עוד מבול, ועל כן זה לא סתירה זל"ז, לפי שגם זה שנשבע ה' לא להביא המבול עוד כל זה היתה רק לפי שזה היה רצונו של נח.

וכן לפי"ז יש לתרץ למה נח לא רצה לעסוק בבנינו של העולם לפי שפסק זהשל אדם הראשון נח לא סבירא ליה כל כך מזה, לפי שאדם הראשון והצדיקים שנמשכו אחר פסק שלו הבינו ופסקו שאם יש צורך יש להביא מבול ולא לפחד מהמבול! אבל נח לא סבר כך ולא רצה בפסק הזה! והוא רצה לפסוק שלא להביא מבול ושזה הדרך היותר נכון, וע"כ הקב"ה הבטיחו שלא יביא עוד מבול, וי"ל שזה לא סתירה כל כך להפסק שלא טוענים "לשוא אני עמילים" וכמו שעמרם אמר בתחילה וחזר בו ממה שבתו מרים הנביאה הקטנה אמרה לו, וא"כ אנו פוסקים להלכה שלא אומרים: "לשוא אנו עמילים", וא"כ למה נח כן ר"ל כן עד שהקב"ה הבטיחו שלא יביא עוד מבול, וא"כ זה נראה קצת כסתירה פסק זה לזה?  ויש לפרש שלהביא מבול על כל העולם ולהרוג כל בני אדם וחוה! זה משהו מיוחד מיוחד! שעל זה טען נח שיש לומר: "לשוא אנו עמילים"! אבל איה"נ על שאר הטענות גם נח ס"ל שלא אומרים: "לשוא אנו עמילים" אלא כל אחד יעשה מה שהוא חייב לעשות, ואין לו להתערב עם חשבונות של מעלה, וכמו שאחז"ל: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"! ועיין?

ועל דרך זה יש לפרש כל הדיוקים הנ"ל,  ואולי היה עוד כמה דקדוקים, שר"ל על דרך זה ועיין?

 

נח

[בראשית ו, י"ח]

"והקמתי בריתי אתך" וגו' ופרש"י שהיה צריך ברית שלא יעופשו הפירות ושלא יהרגוהו אנשי דורו, ולמה לא צריך ברית שיהיה מספיק אוכל לכולם? ואולי י"ל שלזה צריך ברכה ולא ברית, שברית בא לחזק ולקיים מה שיש, וברכה בא להשפיע שפע טוב כמו "אוכל קימעא ומתברך במעיו" וכדומה ועיין אם זה נכון?

 

נח

[בראשית ו', י"ט, : *  ז', ב – ג],

"שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך, וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, וגו' אשר לא טהורה היא שנים וגו' גם מעוף השמים שבעה שבעה וגו' לחיות זרע על פני כל הארץ" וערש"י ששנים היו לחיות זרע ושבעה עבור קרבן וא"כ היה צ"ל לחיות זרע אחר שכתוב אשר לא טהורה שנים היה צ"ל לחיות זרע וי"ל שאיה"נ שכך צריך לפרש שה' "לחיות זרע" הולך על השנים איש ואשתו שכתוב לפני זה על אלו שהם לא טהורים ומובן ממילא ששבעה שבעה הם להקריב מהם קרבן בצאתו מן התבה.

ואולי י"ל שכאן רמז לו הקב"ה, שבזה שיקריב קרבן מהשבעה שבעה, זה יגרום לחיות זרע על פני כל הארץ! היינו שזה יגרום שהקב"ה ישבע שלא יביא עוד מבול לשחת כל בשר ויהיה מזה: "לחיות זרע על פני כל הארץ", היינו מהעבודה שמקריב הקרבנות להקב"ה יגרום חיים לכל פני הארץ לכל הדורות! שלא יהיה עוד מבול לעולם ועד! היינו יותר מה שהשנים שנים מכל מין להחיות עושים וגורמים, יותר מזה גורם ומחיה, העבודה שאחד עובד להקב"ה, ומקריב הקרבנות לכבוד הקב"ה! ומכ"ש אם יושב ולומד תוה"ק כמה וכמה הוא מזכה ומחיה לכל הבאי עולם!  ואחז"ל: "שאין תורה כתורת ארץ ישראל"! וכמה זה עושה מי שיושב בארץ ישראל ולומד תורה לשם שמים ולכבד להקב"ה! ללמוד וללמד לשמור ולעשות!

לפי שנח לא רצה לעסוק בפו"ר שמחר עוד הפעם יביא הקב"ה מבול לעולם, ורואים מזה, שזה שלא יהיה עוד מבול, יותר חשוב וצורך מזה שיש כל החיות וכל הבהמות וכל העופות וכל בני נח על פני כל הארץ, שלשוא הוא הכל, מחר יבוא עוד מבול וישחת כל היקום! ורק העבודה להקב"ה הציל החיים ונותן חיים ומשפיע חיים לכל העולם ולכל הדורות ולנצח, ומהעבודה האחת שעשה פעם אחת בחייו ורק איש אחד כמה זה השפיע לכל העולם ולכל הבריאה לנצח, ומזה תלמד ק"ו לכל דבר טוב ומצוה וקיום דבר ה' ולימוד התורה לכל בני ישראל ובמשך כל הדורות שאי אפשר לשער ולתאר גודל הזכות והשפע הטוב שיש מזה לכל הבריאה כולה ולנצח!

והרי אחז"ל שנאמר: "ריח ניחוח לה'" בקרבן של עוף כמו בקרבן של פר, ואין הבדל בין זה לזה, רק: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים"! וא"כ אין שום הבדל בין הקריב מליוני קרבנות כמו שנח הקריב אז הרבה קרבנות שמכל מין טהור הקריב מהשבעה שבעה כל אלו שהיו יותר משנים שנים להחיות זרע על הארץ, ומה כתב שם? "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו' ועל כן נשבע הקב"ה לא להביא עוד מבול על כל הארץ וא"כ העבודה חשובה יותר מכל הבריאה, וא"כ אם אחד מביא קרבן עוף לה' ולשם שמים הרי הוא מציל את כל העולם משחת לנצח שאין הבדל בין המרבה להממעיט, בין אם מביא אלף עולות, או רק עוף אחת קטנה, והיושב ולומד יותר חשוב מהקריב קרבנות וכמשאחז"ל עה"פ: "זאת התורה לעולה ולמנחה, לחטאת ולאשם" וגו' שכל העוסק בתורה לא צריך לא לעולה ולא למנחה וכו' ע"ש במס' מנחות דף ק"י. וא"כ כל הלומד תורה לשמה בארץ ישראל הרי הוא מציל את כל העולם לנצח! ומי שמחפש דבר טוב מה יש לו לעשות לרענן את עצמו לטובה וליהנות מזה טוב טוב! הרי הדבר הכי טוב שרק יכול להיות ורק שייך להיות זהו שישב וילמד טוב תורה הקדושה של הקב"ה וכ"ש אם זהו בארץ ישראל, שידע שזהו הדבר הכי טוב שיכול לעשות טובה לכל האנושיות ולכל הבריאה לנצח! ולא צריך אף אחד לדעת מזה רק הקב"ה לבדו שיודע מזה זה כבר מספיק לו לעולם ועד ולנצח! ועיין?

נח     [בראשית ז', י"ב],  "ויהי הגשם על הארץ" וגו', ופרש"י למה קראו הגשם ולפנ"ז קראו המבול? לפי: "כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו, היו למבול", ובסדר הדורות כתב: "ויתקבצו כת"ש אלף איש ואשה, ויבואו אל נח ויאמרו בקול גדול פתח לנו למה נמות! ויען בקול גדול הלא ק"ך שנה לא שמעתם בקול ה' וכו', ויאמרו הננו ושבנו עד ה' אך פתח לנו ונחיה, ויען נח וכו' ויגשו לשבור התיבה לבא לתוכה מפני הגשם, וישלח ה' כל חיות ובהמות ועופות שעומדים סביבות התיבה ויכום ויבריחום והמיתו מהם רבים וכו' ע"ש, ומשמע שהתחרטו ואמרו שרוצים לשוב בתשובה וזה לא הועיל להם והיה המבול? וכאן כתב רש"י שגם אחר שכבר ירד הגשם, אם היו שבים בתשובה היו חוזרים להיות גשמי ברכה ולא מבול? וצ"ע היאך יש ליישב זה עם זה? ובני אברהם שלמה ני"ו א"ל שמנין ששבו בתשובה, אולי רק אמרו שרוצים לשוב אבל לא שבו באמת, ואמרתי לו שזה שרצו לשבור את התיבה זהו סימן שלא שבו בתשובה לפני הקב"ה שמהסתם א"ל נח שנצטווה מפי הקב"ה לא ליתן לאף אחד להיכנס אל התיבה, ואם הם שבים בתשובה לפני הקב"ה היו להם ללכת להתפלל לפני הקב"ה ולעשות תשובה! ולא לרצות לשבור את התיבה! ואולי י"ל שזהו סימן מובהק שלא שבו בתשובה, וכעין שאחז"ל על הגוים לעתיד לבוא יגידו שרוצים עכשיו לקבל על עצמם עול התורה ולשוב בתשובה ולהתגייר להיות גירי צדק ואמת! והקב"ה מנסה אותם עם המצוה קלה שיש לי שזוהי מצות סוכה ואז הם בועטים בהסוכה ויוצאים ממנה כשחם להם בתוכה ובזה הם מראים שלא שבו באמת לפי שהמצטער פטור מהסוכה אבל למה הם בועטים בהסוכה! וזה שבועט סימן שעדיין לא שבו בתשובה! כמו כן כאן, אם היו באמת שבים בתשובה, היו הולכים ובוכים ומתפללים לפני הקב"ה ולומר חטאנו עוינו פשענו, ואנו שבים בתשובה שלימה לפניך! הצילנו נא ממים המבול הללו שיהיו גשמי ברכה ולא מבול! ולא ללכת לשבור את התיבה, שנח נביא ה' א"ל על פי ה' שאסור לו להכניס אותם אל התיבה! אין זו תשובה אלא מרידה! והבן טוב! ועיין?

נח   דור הפלגה   כתוב בסדר הדורות שיותר הצטערו מלבינה שנפל, מאם אדם שנפל ומת, וזה לקח להם שנה או חצי שנה להגיע למעלה כל כך גבוה זה כבר היה ע"ש, וראיתי שבני כשהיה קטן שאל למה לא הרימו הלבינים עם חבל, ולמה הוצרכו כל אחד לעלות ולרדת, וכן קשה למה לא עשו להעביר אחד להשני, ולא שכל אחד עולה ויורד עם הלבינה אשר בידו? וצ"ע מה היה שם? עכ"פ רואים שהם נעשו כבר משוגעים מעצם הבניה, שכל כך היו שקוע בזה, וזה היה כל חייתם וחשקם עד שלא איכפת להם מבן אדם שמת רק מהלבינה שנפל! עד כדי כך הגיע שטותם שלהם, וכל זה רק לפי שהשקיעו בזה כל מרצם וחייתם, וכמו כן ידוע שטוענים על אלו שהם מכורים לכל דבר בעולם שלא יכולים להזיזו מהדבר שבו הוא שקוע כל כולו, ותראה שזה לא רק בדברים של יצר הרע והשקפה ותאות עולם הזה ויצר הרע אלא זה ממש בכל דבר ודבר, אם אחד מתחיל לאכול סוכריות יכול להיות שלא יעבור חמש דקות והוא חייב לאכול עוד סוכריה, והשני בחיים לא צריך אפילו סוכריה אחד לא! וכן זה בהתעניניות שחייב לדעת כל דבר ודבר, והשני ל"צ לדעת כלום! וכל זה רק הרגל, וכן לדבר הרבה או לדבר גבוה בקול רם, או לחייך תמיד או להיות עצבני תמיד או רציני או גמיש כזה! וכן להתגרד יש אחד שכל שניה תראה שהוא מגרד את עצמו, או במקום קבוע בגופו עד שעושה שם פצע שלא יכול לרפאותו, או בכל מקום ומקום ולא נח ולא שרט כל ימי חייו ממש כמעט בכל רגע ורגע! ועושה לעצמו פצעים קשים ונוראים ולא יכול לעצור בעצמו מזה! והשני לא צריך להתגרד כלום לא! ואם יתחיל הוא לגרד את עצמו, בעוד זמן קטן הוא יהיה כמו זה שמגרד את עצמו בכל רגע כמעט! וכן זה בעישון או אכילת מאכל מיוחד שלא בריא,

והנה ראיתי בעצמי כשהייתי בלחץ ערב שבת קודש וצריך לסדר זה וזה וכו' וכו', ונשבר צלוחית של יין והכל נעשה מלוכלך ואני מאבד השליטה על עצמי, ומוכן לצעוק כמו שם בדור הפלגה, וכבר מדבר לא לענין, לפי ששם בדור הפלגה, השני לא הבין מה שאמר לו ופוצץ לו את מוחו, אע"פ שעד אז היו אוהבים זה לזה! והיה שלום ביניהם, אבל כיון שהיו כל כך קבוע ושקוע בבניית המגדל, עד כדי כך שאם נפל לבינה אחת להארץ, היה קשה לו יותר מאם מת אחד מחבריו, שהרי היו כולם באחדות ובאהבה! ועכשיו שחבר שלו הביא לו אבן ולא לבינה או משהו אחר מה שלא ביקש ממנו, הוא מוכן להרגו על המקום בלי לחשוב לרגע מהו עושה! וכמו כן קרה לי אז בשעת הלחץ דיברתי לא לענין, וכשהביא לי מה שאמרתי לו להביא לי, רק  אני זה שלא אמרתי הדבר הנכון, רציתי אינו יודע מה לעשות לו! וראיתי שאני ממש כמו אנשי דור הפלגה!  השי"ת ישמרינו ויצילינו מכל דבר רע הן ברוחניות והן בגשמיות. שלא לאבד הישוב הדעת.  ועיין?

לך לך

"אל הארץ אשר אראך", ופרש"י "לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור, כיוצא ו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, כיוצא בו, על אחד ההרים אשר אומר אליך, כיוצא בו וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך" הנה רש"י הביא ארבעה דוגמאות ומשווה אותם כולם יחד להסבר הזה שזהו כדי להרבות לו שכרו, ואולי י"ל שלא כולם שווים בענין אחד לפי שאצל העקידה א"ל תיכף: "את יצחק" וכאן לא אמר לו את הארץ לפני שהלך, וכן בהעקידה לא א"ל ההר לפני שהלך ורק ביום השלישי ראה המקום מרחוק, ע"י סימן של עמוד אש שהיה על ההר, ואולי יש לפרש שכאן הקב"ה א"ל שיתפרד מאנשי עירו ומשפחתו שלא יהיה לו קשר עמהם ואם היה הולך מהם ואומר להם שהולך שם אז עדיין קשורים הם עמו בסוג מסויומת יותר ממה שבכלל לא יודעים אפוא הוא! לך תחפש אותו או לך שלח לו מידע או מכתב ואיני יודע אפוא הוא בכלל על כדור הארץ! או שזה חלק מהנסיון שיהיה יותר קשה לו ללכת ולהיפרד מהם אחת ולתמיד, ושלא יתראו עוד ולא יהיה קשר יחד עמם עוד, או  רק על עצם טובת הענין שלא יהיו יחד כל כך עמו, ולהפריע לו בעבודתו עבודת הקודש עם הדיעות שלהם! ותראה לוט שהיה כמו צדיק שהלך עמו, וכמה הוא היה רשע, כל שכן אלו שבכלל לא רצו ללכת עמו כמה היו רשעים, ורש"י בתחילת פ' תולדות כתב שזה בא ללמד על רבקה שבחה, שאע"פ שאביה ואחיה ואנשי מקומה היו רשעים, היא לא למדה ממעשיהם, הרי שהיו רשעים ועם דעות כוזבות ועובדי ע"ז וכופרים בעיקר ורשעים שאמרו שהיה בועל כל בתולה לפני שבעלה בא עליה!

ומצינו שאברהם לאחר ששים ושתים שנה קיבל הודעה ממשפחת אחיו שנולדו כל אלו שנולדו שם וכמ"ש בסוף פ' וירא אחר העקידה, ורואים מזה שלא היה לו שום קשר וידיעה מאז שהיתפרד מהם עד אז, שזה היה רצונו של הקב"ה שיתפרד מהם לגמרי, וגם זה שהודיעו לו כל זה, היה רק עבור שחדע שיש צדקת רבקה שהיא אמורה להיות בת זוגו של יצחק בנו ואע"פ שאין לי ראיה משם שלא היה לו שום קשר ומידע מהם עד אז מ"מ זה מה שכתוב בקרא, וכאילו שיש לפרש שזה היה הרצון של הקב"ה למה לא אמר לו אפוא ללכת? כדי שלא יוודע  להם, ואע"פ שהיה אז המלחמה עם הארבעה מלכים וי"ל שזה התפרסם לכל העולם, וידעו שאברהם היה אז בארץ כנען, י"ל כיון שהלך לא להודיע להם וגם לא הודיע להם אחר שהגיע לשם, על כן גם הם לא התקשרו עמו וכמו "מים אל מים פנים, כן  לב האדם עם האדם"  ועיין?

וכעין זה י"ל בהעקידה שהקב"ה א"ל על אחד ההרים, לפי שהיה קשה לאברהם אבינו לומר לשרה שהולך לשחוט את יצחק, ואחז"ל במדרש שא"ל שצריכים לשלוח את יצחק ללמוד תורה בישיבתו של שם ועבר, [ולענ"ד ע"כ הלך לשם אחר העקידה ובא מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה, וכמ"ש רש"י בתחילת פ' חיי שרה ע"ש, כדי לקיים מה שאמר לשרה ששולח את יצחק ללמוד תורה בבאר שבע אצל שם ועבר], והנה אם היה יודע אפוא הוא הולך והיה אומר לשרה שהולך להר המוריה היה יותר חשש שהיא תדע מקומו ששם הלך,  והיא תפריע לאברהם לעשות העקידה, ועל כן הקב"ה לא אמר לו המקום שהוא לא יכול לומר לשרה המקום ששם הלך שהיא לא תוכל להפריע לאברהם לעקוד את יצחק בנו לעולה על גבי המזבח, לפי שהקב"ה לא א"ל שיגיד לשרה ששולח את יצחק ללמוד תורה בבאר שבע ואולי י"ל כמו כן בנינוה שהקב"ה ידע שיונה אין רצונו ללכת כדי לא לעורר קטרוג אחר כך מזה על בנ"י ועל כן הקב"ה לא ר"ל לומר לו מפורש הקריאה כדי לא להקשות עליו יותר ממה שממילא היה קשה לו לקיים המצוה ההיא, אבל ב"את בנך יחידך וגו' את יצחק ששם כן א"ל את יצחק, שם י"ל שזה היה רק כדי להרבות שכרו, ועיין?

"אל הארץ אשר אראך"  [בראשית י"ב, א'], ופרש"י "כדי לתת לו שכר על כל דיבור" והקשה בשי למורא שלא מצאנו שה' א"ל אח"כ במפורש הארץ? ור"ל זה שכתוב כאשר דבר אליו ה' זהו הדיבור השניה שה' א"ל הארץ ולענ"ד שזה קשה לפרש כן, לפי שזה הולך על מה שכתוב שה' א"ל ללכת, ואברם תיכף הלך, כאשר ה' א"ל ללכת, תיכף הלך! ולא זה דיבר אחרת ממה שהיה לפני זה, ולהלן בפסוק י' כתוב: "ויהי רעב בארץ" וגו', ופרש"י "שבאותה הארץ לבדה היה הרעב כדי לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שא"ל ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה" הנה רש"י למד שכאן כבר הקב"ה א"ל ללכת לארץ כנען, ואולי י"ל שרש"י למד שזהו מה שה' א"ל: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וגו', ועל כן זהו כבר כמו נסיון אחרת, ולהרמב"ן זה היה עבירה עבורו שיצא מארץ ישראל, ולענ"ד אולי י"ל שבכלל לא אמר לו הקב"ה עדיין את הארץ אפוא ללכת, רק כשבא לארץ כנען א"ל הקב"ה שיתן הארץ הזאת לבניו, ועדיין לא א"ל שזוהי הארץ אשר אמרתי לך שתלך לשם, ועל כן המשיך אברהם ללכת הלאה עד שבא למצרים, לפי שהיה רעב בארץ כנען,  וכאילו יש לומר שאולי הוא חייב ללכת  למצרים, וזוהי הארץ שה' א"ל ללכת לשם?  לפי שה' עדיין לא א"ל אפוא ללכת, ורק כשחזר ממצרים ולוט התפרד ממנו לתמיד! רק אז היה הדיבור של הקב"ה עמו מפורש לומר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם!  וגו', קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה! כאן הקב"ה במפורש א"ל שזוהי הארץ אשר א"ל ללכת שמה כנלענ"ד, וא"כ ודאי שלא היה עבירה שירד למצרים לפי שעדיין לא א"ל הקב"ה אפוא יש לו ללכת רק עדיין הוא באמצע ההליכה ללכת: "אל הארץ אשר אראך"!

ועל כן יש לפרש שהיה לאברהם עוד דיבור מהקב"ה אליו או שזה היה ממה שה' א"ל בפעם הראשון כשהיה בארץ כנען או בפעם הב', ולא צ"ל שהדיבור הב' היתה בזה שכתוב בפסוק ד': "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" ועיין?

לך לך        [שם י"ג, ו'],

"ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו", ופרש"י שלשון קצר הוא וכאילו כתוב שלא נשא אותם מרעה הארץ ע"ש ובשי למורא על זה, הנה בפ' וישלח שעשו הלך מארץ כנען להר שעיר כתוב: "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם" הרי שם כתוב בלשון נקבה שהארץ לא יכלה לשאת אותם וצ"ע למה כאן כתוב בלשון זכר ולא נשא אותם וגו' וצ"ל שזה לשון קצר וזה הולך על המרעה ול"ל כתוב כאן בלוט כמו שם בעשו? ואולי י"ל לפי שכאן לוט התפרד בגלוי מאברם "ואמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו" וכמש"כ ברש"י, ובכלל הוא החליט ללכת לסדום שהיו אנשי רעים וחטאים ולא היו מניחים לצדיק כלוט שהוא בן אחיו של צדיק הדור ומשמשו שיבוא לגור אצלם בסדום! ועוד מעט יחזיר כולנו בתשובה שלימה ונהיה כולנו חרדים ודתיים! והיה צ"ל במפורש שהתפרד לגמרי מדודו, ואין לו עוד שום קשר עמו, ועל כן זה כתוב בלשון זכר שמרמז שלא הארץ היא הבעיא העיקרי, אלא זה שהם רבים זה עם זה! הזכר עם הזכר  שלוט לא מוכן להיות  צדיק כאברם או ללכת בדרכיו, ורצה להתפרד ממנו אחת ולתמיד! ועל כן זה כתוב בלשון זכר, לרמז גם על זה, אבל בעשו "שעשו היה דומה לחזיר שפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור", וכמש"ש רש"י בפ' תולדות [בראשית כ"ו, ל"ד], ואמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" ולא גילה לאביו שהוא שונא את יעקב ורוצה להרגו! וכן שלח את אליפז בנו להרגו בצנעא ולא בפרהסיא! לפי שבפרהסיא הוא אומר שהוא צדיק ובצנעא הוא רשע מרושע ואכזר ורוצח וגנב וגזלן וכו' וכו' ובגלוי אמר שהולך עבור שהארץ לא יכלה לשאת אותם בזמן שהאמת הוא שהלך "מפני יעקב אחיו" ששונאו ולא יכול להיות עמו יחד בארץ אחת! לפני כל, הוא מראה כאילו אני המוותר והטוב לב, עבור אחי הקטן! והתמים! אני כבר אסתדר עם הבני חורי ואנשי שעיר, אני   אלחם עמם, עד שיהיה לי מקום אפוא להיות! אבל הוא, הרי הוא רק יושב אוהל ותמים, וממש מסכן, וחייבים לרחם עליו ולוותר לו על הארץ כאן, שהוא ישאר כאן, ואני אחפש לי מקום אחר לשבת שם! ממש צדקות וטוב לב כזה! נורא נוראות! זה מה שאמר! ורק אמר! ובתוך תוכו בלבו הוא כולו שנאה ורצח ואכזריות! וכמו הנוצרים אומרים שהם אנשי החסד וטוב לב, ולמעשה הם הרוצחים הכי גדולים שיש! וע"כ שם כתוב ולא יכלה לפי שהתורה אומרת מה אמר בפיו ומה היה בלבו: "מפני יעקב אחיו"!

לך לך

"ארבעה מלכים את החמשה" ופרש"י להראות לך כמה היו הד' מלכים חזקים, שגם חמשה מלכים הללו לא יכלו להתגבר עליהם, אדרבא הד' מלכים ניצחו הה' מלכים, ורואים מזה כמה שהם היו גבורים, ועכ"ז לא נמנע אברהם אבינו מלרדוף אחריהם ולהילחם עמם כדי להציל את לוט בן אחיו.

וקצת קשה לי על זה, לפי שכל הי"ב שנה עבדו כל הה' מלכים הללו לכדרלעומר לבד, וא"כ כדרלעומר לבד היה חזק הרבה יותר מכל הה' מלכים הללו? וכי בשביל שהם חמשה הם גבורים! ויכול להיות מליוני מליוני אנשים שהם שפילים ועבדים וחלשים, ואין להם כח להתגבר על כמה גבורים יחידים שהם לוחמים עמם, עם כלי זיין ועם נשק וכמו שקרה בזמן מלחמת עולם הב', שכל העיירות החלשים נהרסו ונשבו מהלוחם החזק הנאצים ימח שמם וזכרם! ומי היה יכול נגדם, והם כבשו כפר אחר כפר, עיר אחר עיר, ומדינה אחר מדינה! והרגו והרסו וגנבו וגזלו ככל הבא לידם! ואין מעכב בעדם, וכי מה נפ"מ אם הם מליון או מאה מליון? ואפילו אם נאמר שבמשך כל השלש עשרה שנה שמרדו בו, התחזקו והיו כבר חזקים לא רק עבדים וחלשים ושפלים, מ"מ זה שהם חמשה, זה לא מורה על זה! ולא עבור שהם חמשה הם חזקים יותר! ועוד שיכול להיות שמלך אחד של כדרלעומר היה לו הרבה יותר אנשים וחיילים, יותר מכל החמשה מלכים, וכי עבור שהם חמשה מלכים זה אומר שהם עם רב או עם חזק! וכי יש חוק שכמה אנשים יש במדינה עד שיהיה יכול להיות מלך עליהם! יכול להיות אלף איש והוא מולך עליהם! ויכול להיות מליון איש והוא מולך עליהם! ולמה י"ל שזה מורה לנו הגדלות של הארבעה מלכים!

ואולי יש לפרש לפי שרואים שהם לחמו עם כל השכינים והרגו את כולם, וכבשו הכל, ועשו הרס בכל הארץ, והלכו מסביב קודם למעלה, ואח"כ למטה, ומהצדדים, ורק אח"כ על החמשה מלכים של סדום ועמורה וכו', וזה מורה שהם פחדו מהחמשה מלכים שלא ינצחו הם את המערכה, ועל כן עשו שמץ מכל מה שרק יכלו לפני שיתחילו עם החמשה מלכים הללו! ועוד רואים שעם כולם לחמו ולא פחדו להתחיל עמהם, אבל עם אברהם אבינו הם לא התחילו, ולחמו והרגו מכל הצדדים ומכל הסביב של אברהם אבינו לחמו וכבשו והרגו, אבל את אברם לא נגעו אליו ולא באו קרוב לו , ויש לומר שפחדו מאברם העברי, ואולי יש לומר שהם החמשה מלכים עשו עצמם לקבוצה אחת ואמרו כל החמשה מלכים אנחנו כמו אחד וכמו שאחז"ל "כאיש אחד ובלב אחד", והרעיון שלהם היו שזה שלוט בן אחיו של אברם העברי הוא עמם זה יציל אותנו מהלוחמים הכבירים הללו! לפי שכוחו של אברם חזק יותר מכל הכוחות שבעולם! לפי שהושלך לתוך הכבשן האש וניצל, ואין כבר נפ"מ בין זה לזה, וכמו שלא נשרף באש הנורא של הכבשן! כמו כן בדיוק יכול ללחום עם כל הארבעה מלכים הגבורים הללו! וזה מה שבאה ללמדינו שלא ויתרו על האחדות ותמיד לחמו אחד אחד והתגבר וכאן הם ראו שלא יכולים להם לפי שהם הגבורים ולא עבור שהם חמשה הם חזקים יותר רק כל החמשה לא התפרדו זה מזה, שרצו כולם שכל זה יהיה כמו איש אחד ובתוכם יש לנו לוט! שבזכותו נתגבר על כולם, והם לא יצליחו נגדינו ולמעשה אולי י"ל שהם באמת פחדו מזה! וע"כ כתוב: "ארבעה מלכים את החמשה" ועל כן מדגיש כל כך גם הכיבוש של לוט! שלא יכלו לכבוש כל החמשה רק אם יכלו לכבוש גם את לוט, וכאילו אמור ש"שקול לוט כנגד כולם", וכמ"ש בפ' פינחס: "אותם ואת פינחס בן אלעזר" וגו', ופרשי"ש "ששקול פינחס כנגד כולם", כמו כן י"ל כאן אולי? ואולי על כן היה הנס שמלך סדום ניצל מהטיט, ועי"ז האמינו שניצל אברם מכבשן האש, שכאן ידעו שרק כח עליון, ולא כח טבעי יכול להצילם, ורצו עם כח זה של אברם שניצל מכבשן האש, שעם כח זה הם יכולים להתגבר ולנצח המלחמה, ועל כן התחברו כל החמשה יחד, לפי שידעו שרק זה יכול להצילם, האיש היחיד במינו שיש ביניהם, ואולי יש להכניס כל זה בדבריו של רש"י הנ"ל, וגם י"ל שאם הם נצחו את לוט, היה אולי אברהם אבינו היה לו לפחד להתחיל עמם, לפי שכבר כבשו גם את לוט בן אחיו, וא"כ יש להם סייעתא דשמיא מרובים, ואולי לא יוכל להתגבר נגדם, ועכ"ז לא חשב כך, רק  מסר נפשו להציל את לוט בן אחיו, וכמו שהבטיחו שיעמוד לימינו להצילו מכל רע! ונמצא שאחר כך ניצלו בזכות של אברם! וכמו שחשבו מקודם, אבל לא בזכות של לוט, רק בזכות של אברם העברי! ועיין?

לך לך

ויבוא הפליט וגו', והקשו למה נשאר עוג חי אחר המבול? ופעם ר"ל לפי שעשה חסד עם אחיו סיחון, ואחזו בידיו כל הזמן, ולא נתנו שיפול לתוך המים, ועשה כל הזמן חסד כמו שעשו נח ובניו, שכל הזמן היו עסוקים עם מדת החסד ובזכות זה ניצולו מהמבול ויצאו חיים משם, וכמש"א חז"ל, ששם בן נח אמר לאברהם אבינו שבזכות החסד יצאו חיים מהתיבה, והם הרי היו צדיקים, ועכ"ז היו עוד צריכים למדת החסד כדי להינצל, ובמה זכה עוג להישאר חי מהמבול? ור"ל כנ"ל, ועל כן לא הזכירו חז"ל את סיחון,  רק עוג לפי שסיחון היה אז קטן וניצול על ידי עוג אולי?

והנה יש מדרש שלא הגיע המבול לקרסולם של סיחון ועוג הנה כן הדגישו סיחון יחד עם עוג בזמן המבול? רק לפי זה לא צ"ל שהיו על התיבה וגם ל"צ לומר  שעוג אחז את  סיחון, ושאחזו בידיו כל הזמן, וי"ל שע"כ ניצולו לפי שהם לא היו בכלל הגזירה של המבול, כיון שהיו כמו מלאכים, בנים מאלו שנפלו מהשמים, ולא היה הגזירה רק על הבריות של בשר ודם! והם היו נחשבים כמו בריות מהשמים, וכמו הדגים שבים לא מתו מהמבול, לפי שכתוב "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים, ה"נ י" גם לא המלאכים והבריות המשונות כעין סיחון ועוג שבאו ממלאכים, אולי? ועיין?

והיה קשה לי היאך י"ל שלא הגיע המבול לקרסולם הלא המבול היה גבוה מכל ההרים חמש עשרה אמה וכמ"ש בקרא, ועוג היה ל' אמה עד קרסולו, ואולי יש דרשות חלוקות בגובהו של עוג, ואולי לפי שהם עלו לראש ההר הכי גבוה, והמים היו רק חמש עשרה מלמעלה, והם הרי היו קרסולם גבוהים ל' אמה, ועל כן לא הגיע המבול לקרסולם, לפי שהם עלו  על ראשי ההרים, ושם לא הגיע  המבול עד קרסולם,

ובשי למורא מביא שניצול מהמבול כדי שמשה רבינו יהרגנו ויראו בזה החסד שהקב"ה עשה עם בנ"י ע"ש,  ולא הבנתי כל כך לפרש כך, ואולי יש לפרש מעין זה לפי שרש"י כתב בפ' חוקת, שהקב"ה נתן בלב סיחון ובני עמו לצאת כל בני חיל הלוחמים לקראת ישראל, כך שלא יהיה קשה לבנ"י לערוך עמם המלחמה, וכך אחר שסיחון וכל בני המלחמה נהרגו היה קל להם לכבוש כל הארצות שהיה לסיחון לפי שאין שם רק נשים וקטנים ע"ש בפ' חוקת, והנה רש"י כתב בריש פ' דברים שחשבון היה עיר קשה ואם היה מלאה יתושים אין כל אדם יכול לכובשו, ואם סיחון היה במקום אחר לא היו יכולים לכבשו לפי שסיחון היה מלך קשה וכאן היה עיר קשה ומלך קשה ובנ"י כבשוה, וי"ל כמו שרש"י כתב בפ' חוקת שלא היה סיחון יכול לכבוש את חשבון עד שקבל ברכה מבלעם וקללה על מואב שסיחון יהיה יכול לכבשו, וידוע שבלעם לא אמר ברכה או קללה מעצמו, רק ידע מה הקב"ה רוצה לעשות, וכזה היה אומר ברכה או קללה נמצא שלא היה סיחון יכול לכבוש את חשבון שהיה עיר קשה ובנוי כל כך בטוב שגם סיחון מלך הקשה לא היה יכול לכבשה, ואולי על כן היא  נקראת עיר חשבון לפי שהיתה בנויה עם חשבון! עם חשבון שהיה כל כך טוב, שאפילו סיחון לא היה יכול לכבשה, והקב"ה רצה שבנ"י ירשו הארץ ועשה שסיחון יכבשנה ובנ"י יכבשו מסיחון הארץ, ובנ"י היו צריכים לטרוח הרבה לכבשה, וע"כ נשאר סיחון חי עד אז, כדי שחשבון יהיה ברשותו של סיחון, ובנ"י ירשנו ממנו, ועוד שכך יצאו כל בני עמו למלחמה נגד בנ"י ולא החביאו עצמם בתוך העיר חשבון, לפי שסמכו על סיחון שכולם פחדו ממנו והם היו בטוחים שהם ינצחו המלחמה, כדי שלא יהיה קשה לבנ"י לכובשה, ונמצא שסיחון נשאר חי מהמבול וכל השנים הללו, כדי שבנ"י ירשו את ארצו בלי שום טורח! וכמו כן י"ל על עוג, לפי שלענ"ד גם שם היה כך, שיצאו כולם עם עוג חוץ לעירם לערוך מלחמה עם בנ"י וסמכו על גיבורם עוג מלכם! וכשהרג משה רבינו את עוג ונפל פגר מת עם ההר על ראשו, לענ"ד מתו אז יחד עמו כל בני עמו הלוחמים, נמצא שכל בנ"י ירשו ארצו בלי שום טורח, ואולי י"ל שזה מה שהקב"ה רצה, שישארו הם חי עד אז, כדי שבנ"י ירשו ארצם בלי שום טורח! ועיין? וזהו החסד שהקב"ה עשה עם בנ"י והבן ועיין?

 

ויש לעיין אם עוג ברח מהמלכים ומהמלחמה ופחד לנפשו שלא יהרגנו, והיה בטוח שאם אברהם אבינו ילחם עמם יהרג הוא, והוא ישא את שרה אשתו לו לאשה, וא"כ אחר שראה כל הניסים שקרה לאברהם אבינו, היאך לא פחד לנפשו מדין קל וחומר, לא להתחיל ללחום עם בנ"י עם קרובו של הקב"ה ובניו של אברהם אביהם! אחר ששמע וראה כל הניסים שהיו להם לבנ"י במצרים ובמדבר עד שבאו לארץ סיחון מלך חשבון ונצחוהו לא כדרך העולם! כ"ש שהוא לא יצליח ללחום עמם שהוא ברח מהמלחמה אז בזמן אמרפל וכדרלעומר? ואולי י"ל שעוג חשב למה נצח אברהם המלחמה? לפי ששמע שנשבה אחיו, ויצא עם מסירת נפש להציל את אחיו משבי, א"כ גם אני באתי לנקום נקמת אחי שהרגוהו, ויש לי החוב לנקום נקמתו, וחשב שאם כל כוונתו הוא לעשות חסד עם אחיו, אז יצליח גם הוא לנצח המלחמה נגד בני ישראל בדיוק כמו שאברהם אבינו נצח המלחמה עבור זה שבא לעזור לאחיו, וצ"ע וכי לא ידע שסיחון התחיל ללחום עם בנ"י, ומה נקמה יש לנקום באחד שהתחיל ללחום עם השני ונהרג במלחמה? אבל רש"י כתב בפרשת תולדות שרבקה אמרה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", [בראשית כ"ז, מ"ה], ופרש"י "אם יקום [עשו] עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך", ולמה היתה בטוחה שבניו יהרגנו? רק הם באים לנקום נקמת אביהם!  ואע"פ שאביהם בא והתחיל ללחום עם יעקב ומגיע לו שיעקב יהרגנו, וכמו שאחז"ל: "הבא להרגך השכם והרגו"! [ול"ה למה לא עשינו כך כל השנים שבאו הרוצחים להרוג השונאים למה לא הרגום עכ"פ שירצו להרגם! ועיין?] ומה נקמה יש כאן? מ"מ על גוי לא שואלים שאלות כאלו! וגם זה בכלל הלכה הידוע: "שעשו שונע ליעקב" וממילא השנאה מקלקלת השורה וחשב שיש לו מצוה לנקום נקמת אביהם?  ועיין?

 

"מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, וגו', לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, וגו', ויחשבה לו צדקה" וצ"ע שרש"י כתב שכבר הודה לה' על בשורת הזרע, ועל בשורת הארץ, ועל כן בנה שם מזבח? ומה עכשיו מבקש על בנים וטוען שהולך ערירי ובן משק ביתו יורישנו?

ויותר מזה שברית בין הבתרים היתה לפני שבא לארץ ישראל כשהיה בן שבעים וחמש שנה, ובברית בין הבתרים ג"כ היה בארץ ישראל והיה בן שבעים שנה והקב"ה כרת עמו ברית ואמר לו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"! [בראשית ט"ו, י"ח], ורש"י שם כתב "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה", ולמה אז לא בנה מזבח והודה לה' על זה רק עכשיו שהגיע לארץ ישראל כשהקב"ה א"ל לך לך וגו', אז בנה מזבח על בשורות הזרע והארץ, וכאילו משמע שזו היתה פעם הראשונה ששמע מהקב"ה שיתן לו בנים, וארץ ישראל,  וכאילו לא ידע שכבר הבטיחו הקב"ה וכרת עמו ברית וכבר היה בארץ ישראל וכמעט שזה כמו שכבר קיבלו בשתי ידים שכתוב: "נתתי" וכנ"ל, ולא רק כל זה רק אחר כך עוד טוען מה תתן לי ואנכי הולך ערירי? והוא כבר ראה כל הארבע גלוית! וכל הצרות עד שיבוא מלך המשיח מלך בן דוד, ויבוא במהרה ויגאלינו, וכל זה ראה וכמש"ש רש"י עה"פ: "והנה אימה גדולה וחשכה נופלת עליו" וגו', עד "ואת הצפור לא בתר", ומה שייך לומר: "מה תתן לי"!

ואולי י"ל כמו שאחז"ל שהתווכו יחד ישמעאל ואליעזר כשהלכו להעקידה מי יהיה היורש של אברהם אבינו שישמעא אמר אני בנו ואני יורשו, ואליעזר טען שאתה נפסלת מלהיות יורשו ושלחתיך כבר מביתו ואני בן ביתו ותלמידו והולך בדרכיו על כן מגיע לי ליורשו, והנה לפני זה כתב רש"י, שלוט אמר שאברהם קבל את ארץ ישראל ואין לו בן ואני היורש שלו על כן מותר לי לרעות הבהמות בשדות של הגוים, לפי שהכל שייך לי!, ואוליי יש לומר שאחר שהיה לו כל הניסים ופחד שאבד שכרו וכמ"ש רש"י ואולי חשב שגם שהקב"ה א"ל: "שכרך הרבה מאוד" מ"מ חשב שאולי זה כן גרם לו המלחמה והניסים שלוט יהיה יורשו אע"פ ששכרו הרבה מאוד מ"מ היורש שלו יהיה לוט והוא יהיה נחשב כמו זרעו וכמו שלוט אמר ויש לו עוד סמך לזה שראה כמה ניסים היה לו להציל את לוט ואולי באמת הקב"ה רוצה שלוט יהיה היורש והוא יהיה הזרע שעליו אמר לו הקב"ה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ועוד שרש"י כתב בפ' דברים שעל כן היה ללוט הירושה של עמון ומואב, לפי שלוט נחשב כבנו של אברהם אבינו, בזה שלא גילה על שרה שהיא אשתו ולא אחותו, [דברים ב', ה'], ויש לשער שאליעזר פגש עכשיו עם לוט וכמו בהעקידה התווכו מי הוא היורש י"ל שכמו כן עכשיו שנפגשו לוט עם אליעזר אמר לוט לאליעזר אני היורש של אברהם ואל תחשוב שאתה יורשו, ואליעזר אמר לו מזמן שנפרדתם ולר שמעתם בקולו אתה כבר נפסלת מלהיות היורש שלו ואתה לא טוב יותר מישמעאל בנו ששלחו ואינו יורשו רק אני היורש!,  ואולי שמע אברהם הויכוח או הבין שמהסתם התווכו אז על זה ואברהם לא היה לו חשק לא על אליעזר שיהיה יורשו וכל שכן לא על לוט! שראה מה יצה מלוט הזה והיאך הוא נראית שרעדה אחזתהו שהוא יהיה היורש שלו! ועל זה אמר: מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, וגו', הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי שכמו שאין לי חשק על אליעזר שהוא יהיה היורש שלי, כ"ש וק"ו ובן בנו של ק"ו שאני לא רוצה שלוט הרשע יהיה היורש שלי! וכמ"ש רש"י לעיל שכל זמן שהרשע [לוט],היה עמו, [עם אברהם],  היה הדיבור של הקב"ה פורש ממנו", ולא נעשה צדיק יותר מאז עד עתה! רק מהסתם ההיפוך הוא זה מה שקרה לו כשהיה שם עם אנשי סדום שהיו: "רעים וחטאים לה' מאוד"! ועל כן הבטיחו הקב"ה שיהיה לו בן ממש שהוא יולידנו: "אשר יצא ממעיך, הוא יירשך"

ובזה מובן שעד עכשיו לא חשב כל כך על זה, שחשב שגם אם  אם לוט יהיה היורש שלו לא קרה דבר נורא כל כך! אבל עכשיו הרגיש שזה ממש נורא! או עכשיו התחיל לחשוב אולי לוט יהיה היורש שלו או אליעזר, ועד אז חשב שבאמת עוד יהיה לו בן ממש! וכנ"ל מהניסים שקרה לו וללוט, וכנ"ל.

ואולי על כן לא בנה מזבח אז בברית בין הבתרים, לפי שאז ראה כל הד' גליות ופחד מי יודע כמה זה יהיה קשה לי עד שאקבל הבן והארץ? ועכשיו כשהיה בארץ ישראל הבין שיותר קל לו יהיה לקבל מתנת הארץ והבנים, על כן בנה מזבח אולי? רק אחר שראה שניצל מהמלחמה בכל כך ניסים התחיל לדאוג מחדש וכמ"ש רש"י שמא כבר קיבל כל שכרו וע"כ אמר: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ואולי תרצה לקיים ההבטחה בלוט או עם אליעזר או עם שאר בני משפחתו שנשארו בחרן או בארם נהרים, עד שהקב"ה א"ל בפירוש שבנו ממש יהיה יורשו, וכן שבניו ודורותיו אחריו יהיו חשובים וצדיקים, שהוא יהיה יכול לחנכו להיות צדיק גמור כרצונו? ועיין?

"קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל" וגו', [בראשית ט"ו, ט'], ופרש"י שכל אלו הם רמוזים על הקרבנות שבנ"י מקריבים שבזכותם יזכו בנ"י לארץ ישראל ע"ש, ואולי י"ל גם באופן אחרת, שכתוב לעיל שאברהם רדפם עד חובה ופרש"י שזהו דן שהעמיד שם ירבעם הע"ז ושם תשש כוחו של אברהם אבינו ע"ה, והנה אחז"ל שאברהם אבינו התפלל וביקש מהקב"ה שמא תעשה עם בני כמו עם כל הגוין שאם הם חוטאים הקב"ה מאבידם וא"ל הקב"ה שלא יאבד את בנ"י ח"ו  ובמה בזכות הקרבנות והנה העוון של ע"ז הוא העוון הכי חמור  ועל זה יש הקרבן של שעיר של ע"ז וזהו רק בחטא בשוגג ולא במזיד ח"ו והקב"ה אמר למשה רבינו בסנה המילים: "ראה ראיתי", ואחז"ל במדרש שהקב"ה א"ל אתה רואה רק ראיה אחת שבנ"י יקבלו התורה על הר סיני אבל אני רואה גם את העגל שיעשו אחר ארבעים יום מקבלת התורה, ואחז"ל שעד שירבעם העמיד העגלים לע"ז היו לבנ"י החשבון וטענה על העגל האחת שעשו במדבר ועכשיו יש להם עוד שנים לפי שירבעם העמיד שני עגלים עבור עבודה זרה אחד בבית אל ואחד בדן כמ"ש במלכים א, י"ב, כ"ט, ומאז יש על בנ"י העוון של ג' עגלים וזה מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו קחה לי עגלה משולשת שאני יודע ורואה העון של ע"ז שיהיו לבנ"י והם מרומזים בעגלה משולשת וכנגד זה יש בעז משולשת שהעז היא לקרבן נגד החטא של ע"ז בשוגג אבל זה לא ממש שוגג אבל כשהקב"ה בא לרחם על בנ"י רואה שכל זה היה כמו רק בשוגג או באונס או שהטעם לעבוד ע"ז וטעו וחשבו שזה נכון לעשות, אבל עם כל זה עדיין צריכים היו לכפרה ואחז"ל שלעת"ל הקב"ה אומר לאברהם וליעקב בניך חטאו והם עונים ימחו על קידוש שמיך, והקב"ה אומר שאין בסבא טעמא, ואין בדרדקי עצה, ואומר כן ליצחק אבינו, והוא אומר, וכי בני הם ולא בניך, הלא אז בקבלת התורה קראתם "בני בכורי ישראל" וכו', כך עושה יצחק חשבון עם הקב"ה על כל העוונות של כל בנ"י, ומסיים: אם הקב"ה רוצה אז, חצי עלי, וחצי עליך, ואם אין הקב"ה רוצה לקבל על עצמו כלום, אז אני יצחק מקבל הכל עלי, שפשטתי את צווארי עבורך בהעקידה,  וכתוב וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואת בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור ואחז"ל שלא נזכר על יצחק המלה זכירה לפי שאפרו צבור ומונח לפני הקב"ה תמיד שלא צריך על זה זכירה! לפי שיצחק היה עולה תמימה וי"ל שכל חייו היה חי כמו שהיה עולה תמימה! ועל כן אפרו מונח לפני הקב"ה תמיד ואין על זה שום שכחה ואם כן יוצא שבענין העקידה היה כאן שלש דרגות של מסירת נפש, א' כשהלך להעקידה כתוב וילכו שניהם יחדיו שתיכף קיבל על עצמו להישחט על כבוד שמים, ואחר כך עצם של העקידה היה צריך להיות חזק להיות מוכן להיות נשחט לכבוד הקב"ה! ואמר לאברהם אביו שיקשרנו טוב טוב שלא יפסל הקרבן וכן הקריב אח"כ האיל והיה חושב באמת כאילו בני שחוט ונשרף ונעשית אפר וי"ל שזה היה גם על יצחק לחשוב כן ולא רק אברהם אמר כן, ואח"כ היה על יצחק החוב לחיות כל החיים שלו כאילו הוא עולה תמימה לפני הקב"ה, וקיים הוא ז"ל כל זה כל ימי חייו וזהו "איל משולש"! ויש לפרשו אולי גם באופנים אחרים, אבל עכ"פ ר"ל שזה מה שהקב"ה רימז לו לאברהם בברית בין הבתרים!

ועוד רימז הקב"ה לאברהם אבינו  בתור וגוזל שאחז"ל אין לך בכל העופות הנרדפים ביותר מכולם הם היונים ורק הם הוכשרו לקרבן לפני הקב"ה ללמדך שלעולם יהיה מהנרדפים ולא מהרודפים ואחז"ל שהקב"ה יעץ לאברהם שיבחר לזרעו גלות ולא גיהנם וזה מרומז בתור וגוזל שבנ"י הם עניים כמו עני שמביא עוף לקרבן שלו, וכן שהם נרדפים מכולם, ובנ"י בגלות הם כמו שה אחד בין שבעים זאבים, וגם כתוב בלשון של גוזל, לפי שהגוים גוזלים את בנ"י בגלותם ומפשיטים את עורם מעל בשרם עם כל מיני גזירות ומיסים וארנוניות וצרות ורדיפות ורציחות ואיומים מכל מיני פחדים ועונשים, הי"ו! וכל זה הם לכפרה לבנ"י שיזכו אח"כ לכל טוב לעתי"ל לעולם ועד לנצח נצחים! ואולי י"ל שכל זה מרומז כאן בברית בין הבתרים! אולי? ועיין?

"התהלך לפני והיה תמים" ופרש"י על זה ג' פירושים, א' שיקיים כל מה שה' א"ל לקיים וישמור הנסיונות, ב' שכל זמן שלא נימול הרי הוא כמו בעל מום, ג' עי"ז יהיה שלם בכל איבריו גם עם שתי העינים והאזנים ע"ש, וי"ל שהם הולכים כולם יחד, לפי שהחפץ חיים זצ"ל כתב בספרו שעל ידי העבירה שאדם עובר חסר לו אח"כ לעת"ל האבר שבו עבר העבירה ע"ש, וכמשאחז"ל עה"פ: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", שעתיד הקב"ה לחתוך הלשון של בעלי הלשון הרע שלא יהיה להם לשון לעתיד לבוא, וכעין זה כתב בתחילת הלכות שבת בספרו משנה ברורה שח"ו ע"י חילול שבת נאבד לגמרי מעולם הבא ע"ש, נמצא שאם יקיים כל המצוות והנסיונות לא יהיה בעל מום, ויהיה שליט על כל אבריו, לפי שהבא להיטהר מסייעין לו בידו להיטהר, ואם ח"ו נכשל אז זה סימן שלא בא מספיק להיטהר! ועיין? ואולי יש לפרש בזה מה שרש"י כתב בברית בין הבתרים שאברהם אבינו לא בתר הציפור שזה רמז לבנ"י שקיימים לעולם, ושאר הבהמות רומזים על אומות העולם שהם כלים מהעולם, ולפי הנ"ל מובן לפי שלעת"ל יבוא הגוי להעולם הבא ורוצה לחיות לעד בעולם הבא אבל אין לו שום אבר ושום דבר במה לחיות שם, לפי שעם כל אבריו חטא והחטיא, ולא קיים שום מצוה וכל אבריו מתבטלים מאליהם, וכאן בעולם הזה חושב הרשע שהוא חי וטוב לו, ומשתמש בכל אבריו עם העינים והאזנים והפה שרואה כל מה שבא לו לראות ולשמוע ולאכול ולדבר, והוא חי חיים טובים ושלימים, וחושב על זה ששומר תורה ומצוות, כמה הוא מסכן שלא יכול להשתמש עם חייו ועם אבריו, והוא כל כולו מצומצם בתוך תוכו לא לדבר ולא לראות ולא ללכת ולא לאכול ולא לשמוע ומה טעם בחיים כאלה, אין לו כלום וכמו שאחז"ל שיעשה עצמו כחרש וראיתי בספר שאדם יעשה עצמו סומא חרש ואלם וחיגר וכו' רק כדי שלא יכשל ח"ו בלי שום חטא, והרי הגאון מוילנא ציוה לבנותיו ולב"ב שלא ילכו לבית הכנסת כדי שלא יבוא מזה לקנאה, וגם שלא יצאו מפתח ביתם שלא יכשלו באיסורים ע"ש בהאיגרת שלו זצ"ל, והרשע לא יודע שבדיוק ההיפוך הוא האמת שזה ששומר תורה ומצוות הוא יש לו כל החיים לפניו ויחיה לעד ונצח ויהיה לו כל אבריו בשלימות, והוא במו ידיו הרס והרג וקלקל לכל ימי חייו ולכל חי הנצח שהיה יכול להגיע אליו, אם לא היה עובר כל העבירות שעבר בימי חייו בעולם הזה הכלה!

ורואים מרש"י כאן, שאם אחד לא מקיים המצוה שצריך לקיימה, גם כן נקרא בעל מום לפני הקב"ה שבן אדם חושב שאם יהרג את עצמו על קידוש השי"ת, שאז הרג את עצמו, ולא יודע שאז החיה את עצמו!  וכמו במצות ברית מילה, לא עשה עצמו חסר או בעל מום בזה שקיים המצות מילה, רק להיפוך, עכשיו הוא לא בעל מום, ולפני זה שקיים המצוה ולפני שחתך מה שיש לו לחתוך, אז היה בעל מום, נמצא שלא רק בעובר עבירה גורם לו חסרון באבריו, והוי בעל מום לעתיד לבוא, אלא גם אם לא קיים מה שחייב לקיים, גם כן יהיה בעל מום וחסר אבר לעתיד לבוא, ועיין?

לך לך

"ואתנה בריתי ביני ובינך וגו', והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם" וגו',

צ"ע שיש לנו ג' אותות אות של תפילין ושל שבת ושל ברית מילה ולמה רק ברית של מילה ושל שבת נקראים ברית ושל תפילין נקראת אות ולא ברית?

וכן למה על זה שנח היה לו ברית מהקב"ה ורש"י שם פירש שזה היה עבור שלא יתעפשו הפירת ושלא יהרגוהו אנשי דורו, ולל"א גם עבור שיהיה מספיק מהאוכל שהכניס ושם תירצתי לפי שעל זה צריך ברכה ולא ברית שברית מחזק מה שיש, וברכה זו שפע שמשפיע לו בשפע יותר ממה שיש לו, וצ"ע אם זה נכון ועכשיו חשבתי שאולי י"ל עוד באופן אחרת?

והיינו שענין של הברית היא שדבר זה שיש בין כורתי הברית שזה יהיה לנצח ולא ינתק מעולם! וברגע שזה מנותק זוהי הפרת הברית, וכמו חיי נישואין שהבעל כורת ברית עם אשתו, ואשתו עמו ואם חלילה היא עוברת על הברית שיש לה עמה, אז זוהי הפרת הברית והוא חייב לגרשה ואפילו אם לא היה חייב לגרשה, מ"מ כבר יכול לגרשה מצד הפרת הברית, שזו מובן לכל אחד בלי החיוב של התורה שחייב לגרשה!

וכן כתוב, שהקב"ה לעתיד לבוא יכרית ברית עם בנ"י ברית חדשה, ולמה צריכים ברית חדשה ומה לא טוב עם הברית הישנה? רק שם בנ"י הפרו הברית לפי שעברו על הברית, ואם עוברים על הברית זו כבר לא ברית! וצריכים לעשות ברית חדשה! וכמ"ש בסוף פרק ל"א בספר ירמיה, ע"ש בפסוקים ל' ול"א ובהמשך אחריהם שם,

ואולי על כן אין מצות תפילין ברית, לפי שמניחים תפילין ומורידים התפילין ולא נתנה תורה למלאכי השרת לומר שכל יהודי לא יוריד התפילין רק בזמן שחייב להורידם, וכן יניחם כל זמן שחייב להניחם, ואם זו היתה ברית היתה הברית מופר כמעט תיכף ומיד ביום שנעשה בר – מצוה חלילה וחלילה! ועל כן לטובתינו זוהי רק אות ולא ברית, יש  לו  מצוה בכל רגע שמקיים המצוה ומקיים אז גם שמונה מצות עשה בכל רגע שמניח התפילין כהלכה, הוא מקיים האות שיש בינו לבין הקב"ה!

ועל כן במצות שבת יש ברית, לפי שאם אחד מחלל שבת הוא לא נקרא יהודי, אלא דינו כגוי לכל דבר, ושבת אינה כמו מצות תפילין שאם מניח מקיים האות והמצוה ואם עוזב המצוה לא נקרא עבור זה גוי! אבל  אם חלילה עוזב השבת ומחללה, הרי הוא נחשב כגוי וכעובד עבודה זרה,  ואינו יהודי, וכששב אח"כ בתשובה אולי הוא גם חייב לקבל על עצמו עול חדש להיות יהודי!  איננו יודע? וצ"ע על זה?

וכמו כן במצות מילה הרי זו אות וגם ברית, שאות זו הוא עם היהודי כל ימי חייו, ואינו עוזב אותה כל ימיו, ואם חלילה וחלילה מפר ברית מילה, שהוא מושך בערלתו הרי הוא מפר ברית! ואינו כמו אחד שלא שם תפילין על ידיו וראשו כשהיה יכול לקיים המצוה, אלא נחשב לגמרי כמו שהפר הברית, ואולי הכוונה כאילו לא קיים המצוה אף פעם, וכמו כן אם שומר שבת כל ימיו, ובסוף הוא מחלל שבת, הוא לא יקבל שכר כשומר שבת כל ימיו ורק פעם אחת חילל שבת! אלא הרי כגוי וכמו אחד ששמר תורה כל ימיו, ובסוף נעשה צדוקי או עובד ע"ז או כופר בעיקר, שדינו ככפור בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא, אע"פ שכל ימיו שמר שבת וכל התורה כולה! וכמו כן להיפוך מי שעבד ע"ז כל ימיו, וחילל שבת כל ימיו, ועבר על כל העבירות שבתורה כל ימיו, ובסוף ימיו שב בתשובה וקבל על עצמו לקיים כל התורה ולשמור שבת וכו' וכו' הרי הוא כיהודי גמור ויש לו חלק לעוה"ב!

ואולי על כן מצות שבת ומילה הם גם ברית, חוץ ממה שהם אות, ומצות תפילין היא אות ולא ברית?

ואולי על כן לא כרת ה' ברית עם נח שיספיק לו האוכל, לפי שאם פעם אחד ירגיש שאין לו מספיק ירגיש ח"ו שזו כהפרת הברית, אע"פ שאנו אומרים בברכת המזון: "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד, כי הוא א-ל זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא" וכו', ואם כן לכאורה כן היה יכול להיות ברית גם על זה? רק בלי זה קשה מה הפשט שאנו אומרים בברכת המזון הנ"ל? הרי היו הרבה שמתו ברעב? והרבה שלא מתו, אבל היו רעבים הרבה שנים, ואולי כל ימי חייהם! ומה הפשט מה שאנו אומרים? וכי ח"ו אנו אומרים מה שלא אנו מבינים שזו אמת? ואולי יש לפרש כעין שאחז"ל: "אם לעוברי רצונו כך, אז לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! ואם לעושי רצונו כך, אז לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה"! והיינו שהקב"ה בטובו זן לכל, רק אם מדת הדין נותנת שעכשיו לא יקבל, על כן הוא לא קיבל, וזהו מצד מעשיו, וענשו שהוא ראוי לקבל, או עבור להרבות שכרו לעולם הבא! וזהו כמו נסיון עבורו ולא עונש חלילה! ואולי זהו הכוונה, שבטובו הגדול של הקב"ה, שטובו הגדול הוא תמיד! בלי הפסק של רגע חלילה! לא יחסר לנו מזון לעולם ועד, ואולי הכוונה בזה הוא לעולם הבא! והראיה שהוא זן לכל, גם לרשעים וגם לכל החיות ולכל העופות והשרצים והנמלים ועד ביצי כנים, ולמה  לא לכל אחד? ולמה יש אנשים צדיקים והם רעבים? ועל זה בא התירוץ והק"ו שאם להם הקב"ה זן ולא חסר להם מזון, כ"ש שלא יחסר לנו לעולם ועד, וזה שיש מחסור בנתיים בעולם הזה, וכנ"ל,  זהו לפי שיש גזר דין או עונש או נסיון וכנ"ל, ולא שהקב"ה אינו זניהו ח"ו!  וא"כ יכול להיות ברית על זה, וקשה כנ"ל? רק י"ל כיון שלא רואים זה תמיד על כן, אין הקב"ה כורת על זה ברית, רק מה שיש לראות בעיניים שיש הברית תמיד! ואולי על כן על זה שלא  יחסר לו מזון לכל הבריות שהיו עמו בתיבה, לא היה ברית מהקב"ה עם נח, ועיין?

ומזה תבין גם כן על ברית הארץ וברית האהבה, שהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו שזהו לעד ולנצח עולמים בלי הפסק ולמעשה כתוב כך בתורה, וכנ"ל, "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם"!

ולישמעאל שמעתיך וגו' כי זרעך הוא" וצ"ע וכי למה יש צורך להרבות זרעו של ישמעאל? הלא הקב"ה א"ל לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע" והיה צריך לגרש את ישמעאל מביתו ודיינו שיחהיה ככל אדם רגיל ולמה צריך להרבותו  בי"ב נשיאים? ואולי י"ל כעין שר"ל על עשו ולמה מת אברהם חמש שנים לפני הזמן כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה וכן למה היה צורך שימות בשיבה טובה טובה שישמעאל ישוב בתשובה בחייו של אברהם, וגם שתרח שב בתשובה ויבוא אל אבותיו בשלום ששב אביו בתשובה ומה יש כל כךצורך בזה לאברהם שבנו שב ואביו שב ועשו לא יצא עדיין לתרבות רעה הלא ידע שרק אחד מבניו של יצחק יהיה הממשיך והבין שמהסתם א' יהיה רשע, ועל כן פירש"י שלא בירך את יצחק בנו לפני מיתתו כדי לא לברך את עשו, הלא ידע שעשו יהיה רשע, או אחד מבניו של יצחק, עד כדי כך שלא רצה אברהם לברך את יצחק, בנו הקדוש והטהור והזך והמזוכך!  ורק שלא יראה זה בעיניו מי הוא הרשע? ומה רווח יש לאברהם מזה שעוד ימות חמש שנים לפני זמנו עבור זה? ור"ל שכל זה לטשטש העינים והמדע של הגוים שיחשבו שאין לאברהם ממשיך לדרכו ובזה יתנו ליעקב לגדל ולהוליד בנים ולהרבות זרעו כעפר הארץ, לפי שמתחילה חשבו שעשו הוא הממשיך ועל כן אין להם ממה לפחד! וכמו כן סיפר הקרא שיש י"בבנים לנחור אחיך שיש לומר שהיורש של אברהם הוא מבניו של נחור, וכמו שלוט חשב שהוא היורש של אברהם, ועל כן היה ללוט שני בנים וראשי אומות שיחשבו שעמון ומואב הם היורשים של אברהם ויש לו חלק בארץ כאילו היה לוט בנו של אברהם, שהרי רש"י כתב שהקב"ה עשאו כבנו של אברהם ועל כן קיבל בניו של לוט שתי ארצות מעשר הארצות  ממה שהקב"ה הבטיח לאברהם לתת לזרעו, וכמ"ש רש"י בפ' דברים ע"ש, וא"כ כמו כן יש לחשוב שנחור וי"ב בניו הם היורשים של אברהם וממשיכי דרכו ועוד לפני שיצחק התחתן היה לנחור כבר י"ב עמים מבניו, לפי שבתואל היה האחרון והצעיר מבניו של נחור,  והוא כבר הוליד את רבקה, וי"א שהיתה אז כבת י"ב שנה, והתורה קראתה נערה ולא ילדה ואולי זה מה שכתוב כי זרעך הוא ועל כן יש להגדילו ולהרבותו כדי שיחשבו האומות שישמעאל הוא הוא היורש, וזה מה שכתוב: "כי זרעך הוא"! והבן ועיין?

וירא

"מהרי שלש סאים קמח סלת, לושי ועשי עוגות", ושמעתי שהמלבי"ם שואל וכי צ"ל לושי? אלא א"ל שהיא תעשה זאת בעצמה, לפי "שמצוה בה יותר מבשלוחה",

ואולי י"ל עוד לפי שאז היה פסח ולא רצה שתחמיץ העיסה, ועל כן רצה שהיא בעצמה תעשה הכל, או י"ל שרצה שתהיה בטהרה ורצה לסמוך עליה יותר ממה שיש לסמוך על העבדים או על השפחות, או י"ל פשוט שרק על החימוץ הזהירה אותה, וע"כ א"ל מהרי ולושי ועשי עוגות, שלא תשהה ותעמוד העיסה בלי עסק גם לא לרגע, ולא התכוין שדוקא היא בעצמה תעשנה, אלא שהיא תראה שהלישה וכל העשיה והאפיה שהכל יהיה עשוי כדת וכדין. ועיין?

וירא

"ואל הבקר רץ אברהם" וגו', ואחז"ל שאפילו יתן לפועליו כסעודת שלמה בשעתו לא יצא ידי חובתו מה לתת לפועליו יהודיים לאכול, לפי שהם מבני בניו של אברהם אבינו ע"ה שהאכיל שלש לשונות לשלש אורחים ע"ש בב"מ, שחייב להתנות לפני ששכרם מה יתן להם לאכול,  וחשבתי שאולי י"ל שאם זה עבור שהם מבני בניו של אברהם אבינו ע"ה אם כן על אחת כו"כ הגוים שעושים צער לבנ"י שלא רק שהם מבני בניו של אברהם אבינו ע"ה אלא הם ג"כ מבני בניו של יצחק אבינו ע"ה, וכן מבני בניו של יעקב אבינו ע"ה, וכן תלמידים של משה רבינו ע"ה וקבלו התורה ונכנסו בברית עם הקב"ה וקבלו עליהם העול תורה ועול מלכות שמים! וכן בניו ובני בנים ממליוני צדיקים וקדושים וטהורים וגאונים ות"ח וכו' וכו'! והם יהיו חייבים על כל אחד בנפרד על זה שהם מבני בניו של אברהם אבינו ע"ה ואח"כ על זה שהם מבני בניו של יצחק, וכן מיעקב וכן הלאה כל אחד בנפרד! והבן טוב ואותו דבר שייך גם לחיוב אהבת ישראל ולהמליך את חבירו עליו ולכבדו כמו שחייב מן התורה וחק מלך העולם ברוך הוא וברוך שמו!  שאם ח"ו לא יכבדנו כראוי יענש על זה שציער אחד שהוא מבני בניו של אברהם אבינו ע"ה, ואח"כ ע"ז שציער אחד שהוא מבני בניו של יצחק אבינו ע"ה! וכן הלאה. ועיין?

"והא' נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני"  [בראשית כ"ב, א'], ופרש"י על המלה הנני, "כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון", וצ"ע לפי זה מה יש לפרש בפסוק י"א שם, אחר שכבר היה מוכן ומזומן לשחוט את יצחק בנו, שכתוב: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני", מה יש לפרש על זה לשון ענוה וזימון הלא בפשטות י"ל שהבין שעכשיו אומרים לו לא לשחוט את בנו, וזה  כל אחד יכול לומר שהוא מוכן לזה, ומהו הרבותא ולשון של חסידים בזה שם? ואולי י"ל שאברהם חשב שאולי יחמיר עליו עכשיו הקב"ה עוד ועוד, ויגיד שזה לא מספיק מה שעשית עד עכשיו, ורוצה אני ממך יותר ויותר מי יודע מה! ואברהם היה מוכן לכל מה שהקב"ה יצוהו לעשות! לפי שר"ל כעי"ז על הנסיון של: "לך לך" וגו' למה זה היה כל כך קשה עבור אברהם אבינו, עד שיש הו"א שזה יותר קשה מהנסיון של העקידה? וכמו שאחז"ל במדרש, ואןלי י"ל לפי שכבר א"ל הקב"ה בברית בין הבתרים שיתן לו את ארץ ישראל, וזרעו יהיו עבדים ויענו אותם ארבע מאות שנה, ועכשיו זה יהיה יותר קשה להם לסבול הגירות והעבדות, בידעם שאברהם אביהם היה מלך ונשיא א' ועשיר גדול ומכובד, ומלך על כל העולם, והם כמעט בתו השפל שרק יש בעולם! ואז זה היה נראה כאילו ה' א"ל לא מספיק מה שא"ל אז בברית בין הבתרים,  אלא צריך להוסיף עוד, והוא קבל תיכף לעשות גם חלק העוד הגדול הזה ע"ש בדברינו באריכות על זה, ה"נ י"ל שחשב שאולי עכשיו המלאך בא להוסיף לומר לו עוד ועוד, והוא ענה תיכף ומיד שמוכן אני לכל מה שהקב"ה מצוה עלי לעשות! ועיין?

חיי שרה

"גר ותושב אנכי עמכם" ופרש"י "אם תרצו הרינו גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין", וקשה שלעיל בפ' לך לך עה"פ: "והכנעני אז בארץ" כתב רש"י שלוט טען כן שמגיע לאברהם הארץ, וע"כ מותר לו לרעות בשדות של אחרים, ורועי אברהם טענו נגדו, שעדיין לא זכה בו אברהם אבינו ע"ה, והפסוק מצדיק את אברהם שכתוב: "והכנעני אז בארץ",  ועוד ששם כתב רש"י שרק אחרי שהפרד לוט ממנו, היה הדיבור של הקב"ה לאברהם, לפי שכבר  פירש ממנו לוט שהיה רשע! ומשמע שמהיתר הזה כבר היה לוט רשע! והיאך י"ל שאברהם אבינו ע"ה יאיים להם שיעשה כך ויהיה ח"ו רשע! ח"ו לומר כן! כיון שעדיין לא זכה בו אברהם אבינו ע"ה, ולמה כאן אטלנה מן הדין? וזה שראיתי מחלקים בין אז, שעדיין לא היה לאברהם אבינו זרע, ובין עכשיו שיש לו כבר זרע, וזה כבר שלו מאז שהיה לו בנים, לא נראה לענ"ד נכון, ממה שכתוב: "והכנעני אז בארץ"! משמע שזה תלוי בזה, שכל זמן שהכנעני בארץ לא זכה בו עדיין אברהם אבינו ע"ה! וא"כ קשה היאך אמר שאטלנה מן הדין?

ב' קשה מאוד על אברהם אבינו ע"ה שהיה עשיר גדול מאוד למה שלא יקבור את שרה באחת משדותיו שיש לו?

ג' קשה שכתוב כאן שעפרון ענה לאברהם "לכל באי שער עירו", ופרש"י "שכולן בטלו ממלאכתן לגמול חסד עם שרה", וקשה מה פתאום הבני חת שהיו רשעים גמורים, שכל כך ירגישו צורך לבטל ממלאכתן לגמול חסד עם שרה, בזמן שרבקה שהיתה כמו שרה, וכמ"ש בסוף הפרשה עה"פ: "ויבאה יצחק האהלה, שרה אמו", ופרש"י שם: "שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מע"ש לע"ש, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו", הרי רבקה היתה צדקת כשרה, והיא אמרה "קצתי בחיי מפני בנות חת" וא"כ גם שרה היתה מהסתם כן, וממילא כמו כן חשבו הם על שרה, לפי ש"כמים אל מים פנים, כן לב האדם להאדם"! ואברהם אבינו הזהיר את אליעזר: "שלא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אשר אנכי יושב בקרבו", הלא מהסם ידעו כל בני חת שיש פירוד גדול ביניהם לבין אברהם אבינו ע"ה, ולא רוצים להתחתן יחד, וכן אמרו שכם וחמור אביו אל אנשי עירו: "האנשים האלה שלמים הם אתנו וגו', את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם", [בראשית ל"ד, כ"א], הרי בזה רצה להוכיח ששלמים הם אתנו! ומשמע שאם אינם רוצים להתחתן שהם לא שלמים אתנו! וידעו זאת כל בני חת כמה אברהם שלום אתם ואוהבם! וא"כ למה פתאום שיבטלו כולם ממלאכתם, שגוי נהרג על פחות משוה פרוטה שזהו גזל עבורם, לפי שאינו מוותר אפילו לא על פחות משוה פרוטה, וכאן כולם הסכימו לבטל ממלאכתם בשביל לתת הכבוד לשרה אמנו בתמיה! הלא יש כמה אנשים שאם רק הרב אמר פעם אחת בלבד דבר לא כמו הרבי שלו, הוא כבר לא יבוא להלוויה של הרב ההוא! והם הסכימו כולם לבוא להלוויה של שרה! שהיא אמרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"!

ד' קשה שכתוב בסוף הפרשה, "ויברכו את רבקה ויאמרו לה, את היי לאלפי רבבה, ויירש זרעך את שער שונאיו" איזה שונאים היו לה כבר, שכבר צריך לברך לה על זה כך בזמן חתונתה!

ה' קשה לענ"ד שאליעזר אמר לבתואל: "וה' ברך את אדני מאוד ויגדל ויהי לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים" וגו', והנה אנחנו יודעים שכדי צורך להיות גבור בארץ ובמעמד חזק, שצריך שיהיה לו קרקעות, "נסכי דלא ניידי"! בתים, בנינים גבוהים!  ושדות וכרמים, וכאן לא אמר אליעזר מלה אחת שיש לו בנינים או קרקעות או שדות וכרמים? למה אין לו לאברהם כל אלה! יש לו מליונים ואין לו בית פרטי משלו, והוא  גר באוהל! הוא מלך, וכמו שאחז"ל  המליכו עליהם את אברהם למלך עליהם, אבל בית לא קבל! רק גר באוהל! מה הולך כאן!

ו' הנה שם אחר זה כתוב: "ויען לבן ובתואל ויאמרו, מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה לפניך קח ולך" וגו' ופרש"י "שלבן היה רשע וקפץ להשיב לפני אביו", וצ"ע למה היה לנו צורך בזה לגמר השידוך שלבן יענה לפני אביו, וכן צ"ע מה היה דבר הרע עבורם, שהיה להם לומר שעבור דבר ההוא, הם אינם רוצים השידוך, רק לא עכבו לפי ש"מה' יצא הדבר"? ולא רוצים לעכב, אולי מפחד, מה יהיה אתם אם יעכבו, וכמו שרש"י כתב אח"כ שבתואל "רצה לעכב ובא מלאך והמיתו", ולא כתוב מה ר"ל, למה לא לעשות שידוך טוב כזה?

ז' קשה לענ"ד שאברהם אמר לאליעזר: "רק את בני לא  תשב שמה" ופרש"י אבל יעקב בן בני סופו לחזור", וצ"ע למה יצחק לא ויעקב בן בנו כן? ולא ידע עדיין שיצחק אסור לו לצאת מארץ ישראל, לפי שיצחק בעצמו רצה לצאתת עד שהקב"ה א"ל: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" וגו', וכמש"ש רש"י שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך! [בראשית כ"ו, ב'], א"כ במה יותר טוב או סבה אחרת למה יצחק לא יחזור לחו"ל ויעקב כן?

ח' לענ"ד צע"ג למה מלך סדום אמר לאברהם אבינו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"  [בראשית י"ד כ"א], למה היה כל כך טוב עבורו לתת לו כל רכושו? ולמה לא שיבקש לחלק עמו חצי חצי! וכדומה למה ויתר לו על כל הרכוש כל כך מהר, ולמה על הנפש לא רצה לתת לו כלום? שיעשו פשרה על הנפש חצי לי וחצי לך? ולמה לא רצה לתת לו אפילו לא כמה יחידים של הנפש ועל הרכוש ויתר לו על הכל!

ואולי י"ל על כל הנ"ל לפי שאברהם קבל בנבואה מהקב"ה את כל ארץ כנען, וי"ל שהם ידעו את זה וכמו ששמו אברהם שהוא אב המון גוים! וכמו שרש"י כתב בפ' וישלח עה"פ: "עכרתם אותי" וגו', [בראשית ל"ד, ל'], "מסורת היתה ביד כנענים, שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים: "עד אשר תפרה, ונחלת את הארץ", לפיכך היו שותקים", ולענ"ד כמה שאברהם רצה לקנות איזו בית או שדה לא הסכימו אף אחד מכל הגוים שם למכור לו כלום, וזה היה מוסכם ביניהם, לא לתת לו שום דריסת הרגל בארץ! וכמה שידעו שהוא כל כך חשוב והם החניפו לו לומר: "נשיא א' אתה בתוכינו במבחר קברינו קבור מיתך איש ממנו לא יכלה ממך מקבור מתך", מ"מ לא רצו למכור לו שום שדה או קרקע, גם לא לאחוזת קבר, כמו שנתנו לו לגור באהל בקרקע של הפקר שלא היו איכפת להם שגר שם, אבל למכור לו הקרקע זה לא! ואולי היה צריך לשכור המקום אבל למכור לו לא מכרו לו שום קרקע, וכמו היום הערבים אינם מרשים לבני עמם שאחד ימכור קרקעו ליהודי! והם מוכנים להרוג כל מי שימכור ביתו או רכושו ליהודי היינו קרקע! ואברהם אבינו כל זמן שלא היה סתירה מזה לו לקיים מצות ה' לגור בארץ ישראל לא התנגד לכל מה שאמרו, רק עכשיו שבא לקבור את שרה אמר אני צריך לקברו בשדה ששייך לי, ולא בשכירות או בשאלה לפי שמחר יבוא ויוציאה אותה משם! וח"ו היא תהיה כדומן על פני השדה! ועל כן באו כולם לראות היאך יפול הדבר לפי שהם בשלהם! תלך לארם נהרים ותקבור את שרה אשתך שם מאפוא שבאת, אתה לא שייך לכאן! אנחנו לא מרשים לאף אחד שימכור לך שום קרקע זהו פרצפט, שאין על מה להרהר אחריה! מוסכם בפי כל! ומי יעיז נגד הסכמה גמורה זו שיש כבר כאן כל השנים מאז שבאת לכאן ואמרת לנו שהקב"ה נתן לך "את כל ארץ כנען מנהר מצרים עד נהר פרת"! הסכמנו בינינו שעד כאן! זה לא! לא יתנו לך דריסת רגל של קביעות בשום מקום בארץ! שיהיה לך מליונים וכל טוב רק נכסים של מטלטלים! אבל לא שום קרקע ולא שום קביעות בארץ! ועל כן מלך סדום לא ויתר לו אפילו לא על נפש אחת! רק הרכוש קח לך! זה לא נגד ההסכם! זה אתה יכול לקחת אפילו הכל, והעיקר היא רק לא קרקע וקביעות! והנפש הוא כמו קרקע! שהוקשו עבדים לשדות, ואם יהיה לו הנפש, זה כמו שמכרנו לו גם קרקע! וזה אנחנו לא מסכימים, מה שיש לו מעצמו שבא עמם לכאן,  או שהוא קבלם מהחוץ עבדים ושפחות זה כמו נכסי דניידי כמו מטלטלים, לפי שהם לא מפה! ולפי זה צ"ל שהעבדים לא היו עבדים מבני הכנעני, וי"ל לפי שמבני הכנעני יש חיוב של: "לא תחיה כל נפש" וגם אברהם לא רצה לקנות עבד מבני הכנעני, וקנה לו עבדים שהם  מחוץ מהשבעה עממים, וכמו שהיתה לשרה שפחת מצרי! רק לא מבנות הכנעני!

ובזה כבר מתורץ כל הקושיות שלעיל, לפי שבאו כולם בברית יחד, לעמוד נגד מהצד לראות היאך יפול הדבר ואפוא הוא יקבור את שרה אשתו, והם לא חלמו שאם כל השנים היה חי באוהל, ואברהם לא התנגד להסכמותינו שיתנו לו חלק בארץ, והוא הבין טוב טוב למה אנחנו לא מסכימים לתת לו שום קביעות בארץ, על כן הם לא חלמו שהוא יגיד מה שהגיד להם שאטלנה בדין! אני מוכן למלחמה! עכשיו תיכף ומיד! בלי שום שהיות, אטלנה בדין! אשתי שרה היא תהיה קבורה בקבר ששייך לה! ואף אחד לא יעיז להתנגד לזה! ועל כן: "בני לא תשב שמה", הוא יעמוד כאן על המשמר שלא יעיזו לבזותה או להוציאה משם, או מה שרק ירצו להרוס הקבר! היו לא תהיה!

ואולי על כן בן בני יעקב תשב שמה, לפי שאביו יצחק הוא כאן ועומד על המשמר! ויעקב חזר לארץ ישראל בעוד אביו יצחק היה חי עדיין, ואח"כ כשירדו למצרים י"ל שפחדו מיוסף שהיה מלך במצרים להרע לאבותיו, ואח"כ שהיו בנ"י עבדים לפרעה מלך מצרים כבר לא חששו מכל ההבטחה והמסורת שבנ"י ירשו את ארצם, וכמו שפרעה מלך מצרים חשב, שממצרים הם כבר לא יצאו לעולם ועד, ונגמר כל הסיפור וכל התוארטיה של סבם אברהם, זה כבר רק היסטוריה! וכבר לא היה אצלם שום ענין לקלקל המצבות והקברים או להוציאם משם ולבזותם! אדרבא עכשיו הם כבר יכולים להחזיקם כנכס של אנתיק! ודבר חשוב עד למאוד! וזה יביא להם רק עוד יותר פרנסה וכבוד וגדלות!

ולפי זה י"ל שאברהם לא כיון ליטלנה בדין, כמו שלוט עשה בגניבה! לא! אברהם כיון בכל הרצניות של נטילה בדין והיינו  בכבוש מלחמה! בדין גמור! אתם מוכנים! אני מוכן למלחמה! הקב"ה א"ל שיתן לי את הארץ! וא"ל לגור כאן, הרי זה כמו שאמר לי לקבור את שרה כאן בקבר ששייך לה! ואף אחד לא יכול לעמוד נגד זה! אברהם אבינו דבר אתם יפה אבל חזק! מוכן לשלום ולהשתחוות אליהם אלף פעמים: "אבל דבר א' יקום לעולם"!

ואולי י"ל שזה מה שא"ל: "גר ותושב אנכי עמכם"! או שאני הגר ואתם התושבים, או שאני יהיה התושב, ואתם כולכם תהיו רק כמו גרים כאן בארץ! לפי שכל הארץ שייך לי, ואני מוכן ליטלנה בדין! והיינו בדין של כיבוש מלחמה! ואני מבטיח לכם, שאני אנצח המלחמה! ואתם כולכם, או שתמותו כולכם! או שתהיו משועבדים לי! ונכנעים תחת רשותו ושלטוני ולהיות לי, כמו עבדים משלי! ואברהם אבינו בזה נתן להם הברירה, תבחרו במה שאתם רוצים וחפיצים, או שאני אמשיך לחיות באוהל, וכמו גר בארץ נכריה, ואתם כאילו בעלי הבתים והתושבים! או שאני אראה לכם מי הוא בעל הבית האמיתי של כל הארץ הזאת! מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת!  ותראו שלי שייך כל הארץ! ואתם אין לכם אפילו זכות לחיות כאן בארץ! וכ"ש וק"ו לא להיות התושבים או בעלי הבתים של הארץ! והבן ועיין?

[או י"ל שאמר להם כמו שכתוב אצל יעקב עם עשו: "ולאום מלאום יאמץ" וגו', ופרש"י "לא ישוו שניהם בגדולה, אלא, כשזה קם זה נופל", ואינם שניהם במעלה ובמלכות ע"ש, כמו כן כאן א"ל שלא שייך שבארץ ישראל יהיו שתי הכוחות שולטים, רק או הקדושה של אברהם ובניו, או כח הרע של הז' עממים, וא"א ששניהם יחד יהיו תושבים בארץ ישראל, וצ"ע אם זה אמת ונכון או לא? ועיין?].

עכשיו תראה היאך היה החיים של אברהם אבינו בארץ כנען,  מסובב עם שונאים גמורים כל ימי חייו! כולם רוצים וממתינים להשמידו! והוא חי בניסי נסים מליון פעם בכל יום ויום! וכך בחיים כאלו! שולח את עבדו!  שהם יסכימו לשלוח בתם החשובה והכי יפה! והכי טובה שיש בכל העולם! לאשה ליצחק ובתנאי שלא יצאו מארץ ישראל! נו! תגידו אתם,  מי ירצה לעשות שידך כזה! לשלוח בתו לארץ רחוקה, וכל ימי חייה תחיה בפחד של מות כל רגע וכל עת! ומי צריך את זה ומי ירצה כזאת, אפילו שיתנו לו מליונם, וזה שמלך סדום א"ל: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"! כל הכסף שיש לו למחר זה יכול להיות שלי!

ועל כן  חשבתי שרק לפי שלבן נתן עיניו בממון, והיה בטוח שהוא יקבל כאן הרבה כסף, ורק עבור הממון שהיה בטוח שיקבל מזה הרבה ממון, רצה שיגמר השידוך בטוב וקפץ לפני אביו לומר: "מה' יצא הדבר"! וכאילו הוא חסיד גדול כזה! בזמן שרק "עיניו נתן בממון" ורק לזה כל מטרתו לגמור את השידוך! הרי ביתו היתה מלאה מעבודה זרות! והיה חייב לפנות כל הע"ז לפני שאליעזר יכנס לבית כזה!  והוא עבור חמדת הממון שהיה לו  ויתר על כל  הע"ז שהיה לו! רק שיקבל עוד כסף, ועוד כסף! וע"כ מה' היה כך שהוא יקפוץ תחילה כדי שבתואל לא יעכב, ואע"פ שהיה רשע בזה שקפץ לענות לפני אביו וכמ"ש רש"י, מ"מ י"ל שלא קשור זל"ז, הוא רשע לפי שהיה רשע והקב"ה עשה שיהיה כך כדי שהשידוך לא יעוכב אפילו לא לרגע כמימרא, וגם הוא הסכים כמו בעל כרחו עם לבן בנו וכי יתנגד למה שבנו אמר: "מה' יצא הדבר"! ואיה"נ אח"כ כשלבן ראה שלא קיבל כלום, רצה כבר גם הוא להפסיק השידוך בזה שאמרו: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור"! אבל גם לזה התנגד והתגבר אליעזר, באמרו לא אתם רציתם השידוך! רק הקב"ה! והוא יגמור השידוך בכי טוב! גם אם לבן לא יקבל גרוש! כלום הוא לא יקבל! לפי שכל הכסף שייך ליצחק ולא יכול לתת לו כלום! וכבר מת בתואל אביהם ואם ירצו גם הם יכולים להיות פגרים מתים! אבל השידוך יהיה! וכן היה! והבן,  ועיין?

תולדות

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית" וגו' וצ"ע היאך זה שרבקה לקחה בגדיו של עשו שהוא הפקידם אצלה לפי שהוא סמך עליה שהיא לא תקחם ממנו ולא סמך על נשיו לפי שחשדן וכמ"ש ברש"י והיאך זה שהיא הפירה את אמונתה ונאמנותה שהיה לעשו בנה הגדול עליה ועוד בדבר גדול וחשוב כזה שיעקב יקח הברכות מה שהיה הוא אמור לקבל מיצחק אביו וכי יש לשער הצער והעגמ"נ שהיה לו לעשו מזה, ורבקה ידעה שזה יהיה כך והיאך עשתה דבר כזה!

ב' קשה לענ"ד שיעקב משקר לומר: "אנכי עשו בכורך" היאך שיקר והיאך היה יכול לומר השקר מפיו?

ג' לא מובן לי בכלל כיון שרבקה ידעה שעשו הוא רשע ובנבואה אמרה לו שיעקב צריך לקבל הברכות וידעה שיצחק לא יברך לא יעקב ולא עשו כי אם ברשות של הקב"ה וכמ"ש רש"י עה"פ: "ואברככה לפני ה' לפני מותי", א"כ מה ולמה עשתה כל זה, שיכנס עשו עם הצידה משלו, ויכנס עמו כל הגיהנום וכמ"ש: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד למאוד"! וכמש"ש רש"י שזה היה עבור שנכנס עם עשו הגיהנום! וכי הקב"ה היה משנה דעתו עבור שעשו בא! הלא כתוב: "ואת עשו שנאתי"! ולא שייך שיצחק יקבל רשות מהקב"ה לברך את עשו! ולמה עשתה כל החכמה הזאת וכי מה צורך וטובה היה מזה?

ד' בפ' וישלח רואים שיעקב השפיל עצמו לפני עשו ואמר לו: "כה אמר עבדך יעקב" וגו', וכן כמה פעמים וקשה שיצחק אמר שעשו הוא עבדו והיאך הפך יעקב הקערה על פיה לומר לעשו עבדך יעקב?

ה' לענ"ד קשה שאליעזר רצה שידוך ליצחק אחת שגומלת חסדים ורבקה הוכיחה את עצמה להיות גומלת חסדים ולא רואים אח"כ כלום מהגמילת חסדים של רבקה, ואפוא היא כל הגמילת חסד שלה? שלא נזכר כלום מכל זה בכל הפרשה של חיי חייה? ונכון שזה לא קשה כל כך, לפי שבפשטות י"ל שאם אז היתה גומלת חסדים, מהסתם שהיא המשיכה בדרך זו כל ימי חייה, והרבתה לגמול חסד עם כולם וכמו שעשתה אז, ולא קשה, רק לפי שכאן כאילו עשתה ההיפוך מתעורר הקשיא אם היא היתה באמת תמיד גומלת חסדים, היאך אשה שגומלת חסדים כל ימי חייה עם כולם, עשתה דבר כזה?

לענ"ד אולי יש לפרש שרבקה ויעקב עשו כאן דבר גדול וחשוב מאוד, לפי שידעו שאם עשו יכנס בעצמו אל יצחק בזמן חשוב כזה, ויצחק יראה היאך שנכנס עמו כל הגיהנום, וכמו כן שאין הקב"ה חפץ לברכו ויותר מזה שהקב"ה אומר: "ואת עשו שנאתי"! היה עבור עשו סכנה גדולה מאוד וכמו שיעקב חשש שאם ירגיש אביו שהוא יעקב: "והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה"! הרי היה פחד שאו יש ברכה או ח"ו קללה! וי"ל שגם עשו היה בסיכון הזה, אע"פ שהוא לא חשב כך, זהו לפי שהוא היה אפיקורס וכופר גדול ולא האמין בכל שורש של התורה והמצוות והאמונה והעבודה להקב"ה, ולענ"ד כל מה שרצה הברכה זה היה רק להראות לפני חבריו שהוא יורש האוצר, והממשיך של סבו אברהם, ואין ממה לפחד אם יעברו עבירות גם בלי גבול וסוף! ולא שהיה מחשיב הברכה של אביו, שהריכבר מגיל חמש עשרה כפר בעיקר ועבד ע"ז ועבר על כל העבירות שבעולם וכמ"ש רש"י, וע"כ שרק לפנים עשה את עצמו כאילו הוא מחשיב הברכה, ויותר מזה שיש לשער שתמיד היה מציע לכל חבריו שאין ממה לפחד מה שאברהם זקיני ואבי השריש בלב כולם, שיש דין ודיין, והוא הכחיש כל זה כבר כשמת אברהם אבינו כשהיה בן ט"ו שנה, ורצה להוכיח לכולם שהוא צודק, שאביו הצדיק לא יודע מה אמר, שרק על פי רשות מהקב"ה יברכנו, הרי קיבלתי כל הברכות עם הכלב או הנבלה שהבאתי לו, ולא ראה כלום ברוח הקודש שיש לו, והקב"ה הסכים עמו, ועשו עשה שחוק מאביו ומכל התורה עם כל חבריו, וכמו שעשה כשמכר הבכורה, ועשה שחוק מיעקב על עצם הדבר שאיכפת ליה לקנות הבכורה, וכמו שאחז"ל במדרש, כמה צחקו אז עשו וחבריו מיעקב על שעשה עסק כזה לקנות הבכורה, ועל זה כתוב: "ויבז עשו את הבכורה"! אבל באמת יש לשער שיצחק עם כל כח הדין שיש לו היה תיכף ומיד שולחו לגיהנם כמו שבא עמו הגיהנם וזה היה כבר הסוף מכל הבן הגדול של יצחק ושל רבקה! והיות שרבקה רצתה לעשות רצון בעלה הצדיק הקדוש שלא יהיה לו צער ועגמ"נ אח"כ ממה שעשה שקילל בנו הגדול ואע"פ שהוא רשע! מ"מ רחמיו עליו וכמו שאחז"ל שלעת"ל עוד יבקש יצחק חנינה על עשו וכמ"ש: "יחון רשע"! ואחז"ל שיצחק מבקש מהקבה חנינה על עשו בנו! וכמו כן רבקה שאמרה: "למה אשכל גם  שניכם יום אחד" לא רצתה לומר שאחד מהם היא כן רוצות להיות שכולה ממנו! אלא היא ריחמה גם על עשו אע"פ: "שרבקה אוהבת את יעקב", ואחז"ל שגם אחר שכבר בירך יצחק את יעקב ונודע לו שבירכו רצה לקללו עד שהמלאך אמר לו שאם אתה מקללו אתה מקלל את עצמך לפי שא"ל: "ארריך ארור"!  הרי ידע מיהו יעקב אבינו כמה הוא קדוש וצדיק ותלמיד חכם ויודע כל התורה כולה ושומרו! ורק עבור זה שלקח הברכה בערמה, רצה לקללו! אע"פ שנכנס עמו ריח הגן עדן! וטעם מכל הטעמים שיש בעולם ומכל טוב של גן עדן! והיה בשמחה ובנחת וברוח מרוממה כשבירכו עוד ועוד עכ"ז ברגע שרק נודע לו כבר רצה לקללו! כ"ש וק"ו שאם היה עשו נכנס עמו על הכלב שהביא לו ועם כל הגיהנום שבא עמו ביחד שהיה חשש גדול שיצחק היה תיכף ומיד שלחו לגיהנום לעד ולנצח נצחים! בלי שום שההיות! והיה עשו מאז ואילך לא רק שלא קיבל הברכות, אלא היה לבוז ולכלימה ולאיבוד ולכליון גמור! בלי שום ויתור! וחוץ מכל זה עצם הצער שהיה יצחק מקבל אם היה עשו נכנס אצלו בתחילה לא היה יצחק מוצא לו מקום בעולם שבנו עשו שחשב אותו לגדולות הוא כך! מה יהיה כאן! מי יכול לשער גודל הצער שהיה יצחק חלילה שרוי בתוכו, אם היה עשו נכנס אליו, וכאן עשו רבקה ויעקה טובה הכי גדולה עבור יצחק וגם עבור עשו שכך כיון יצחק לברך את עשו ויעקב החשיב זה עד כדי כך שא"ל: "כה אמר עבדך יעקב"! הרי זה היה מוסכם אצל יעקב, עבור שאביו רצה לברך את עשו, ולתת לעשו את יעקב אחיו לעבד לו, קיים בזה רצון אביו וכבודו וא"ל: "כה אמר עבדך יעקב", וי"ל שעבור זה נתן לו כל המתנה שנתן לו אז,  שזהו כמו מס וכעין כל מה שקנה עבד קנה רבו, וכמו שיוסף עשה אחר שקנה כל מצרים לעבדים לפרעה שנתן להם שדות לחרוש ולזרוע רק שיתנו חומש לפרעה כמס עבור זה שהם באמת עבדים לפרעה וכל זה רק כדי שיחיו בהנותר, שיהיה להם לחם לפי הטף ולאנשי ביתם ולהם לעצמם וכן לכל צרכיהם! והם קיבלו זה עליהם בשמחה שא"ל: "החייתנו"! והסכימו להיות עבדים לפרעה עם תנאי ההוא, וכמש"ש בסוף פ' ויגש, וא"כ י"ל שעשו כאן מסירת נפש גדול וחסד גדול ליצחק ולעשו, ואם היה לו שכל לעשו הרשע הזה היה חייב לרקוד ולשמוח שעכ"פ קיבל קצת ומקצת ממקצת מהברכה שהיה אמור לקבל, ממה שאם היה נכנס לא היה מקבל כלום מהברכה, רק להיפוך, קללה היה מקבל!  ועל הצד היותר גדול שרק שייך!

ולפי הנ"ל מתורץ כל הקושיות שהקשינו שרבקה עשתה טובה גדולה לעשו, ויעקב לא שיקר חלילה לאביו, רק א"ל כיון שזה רצונך לברך את בנך עשו, אין ברירה אחרת רק כך יכול לקבל חלק מהברכה שרצית לברכו, ועכשיו אני יעקב שעומד כאן למולך, עכשיו אני במקום עשו, ולבוש כמוהו ועם בגדיו,  ועכשיו אתה יכול לברכו, שאם לא כך לא תברכנו אף פעם, שאין ממה לדבר שהקב"ה יסכים שתברכנו כמו שהוא בגופו ונפשו ומצבו השפול ביותר! ויש לראות כאן כמה רבקה היא באמת היתה מסור לעשו בנה, ולא הפירה נאמנותה ממנו! אדרבא עשתה לו מה שהוא הכי טוב עבורו, [וזה יש לומר בכל אופן שזה טובה לו שהוא יהיה עבד ליעקב], אבל גם לפי דעת ורצון של עשו, גם כן היה לו להבין כל זה, רק לא היה עם מי לדבר כיון שהיה רשע ושנא את יעקב אחיו עד כדי כך שרצה להרגו! ולא היתה יכולה להסביר לו ולפייסו שיבין כמה שזה היה טוב לו ועבורו. והבן ועיין?

ויצא

"נחשתי ויברכני ה' בגללך", אולי יש לפרש כעין שכתבתי בפ' חיי שרה, שלבן קפץ לענות לפני אביו לפי שהיה רשע ואולי רק על כן נגמר אז השידוך ההוא,  לפי שהוא כיון עבור כסף שיקבל, והתחרט אח"כ אבל זה לא עזר לו ועל כן רצה לבן עכשיו לקבל מה שבדעתו שהיה מגיע לו אז מעת השידוך, ואולי י"ל שעל כן כתוב בסוף פ' תולדות, שרבקה היתה: "אם יעקב ועשו", ופרש"י שאיני יודע מה מלמדינו, וי"ל שהקרא בא לומר למה רצה לבן להערים על יעקב שישאר אצלו שכך יהיה בכוחו להוציא ממנו גם כל מה שחשב שירוויח אז בשעת השידוך,

ועל זה אמר יעקב לרחל אחיו אני ברמאות, ולא יצליח נגדי וכמו שקרה בסוף שמאת כל אשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ולבן יצא בבושת פנים גם בפעם השני לפי שיעקב התעשר במליון מליוני שווי של כסף וזהב וכו' ולבן לא הצליח לקחת ממנו מאומה, וגם כאן לבן חשב לרעה לא לתת ליעקב ללכת כשביקש ללכת לאביו ויצא מזה טובה ליעקב, לפי שרבקה עדיין לא שלחה לו שיבוא והיה חשש מעשו ומבני הארצות שם בארץ ישראל שלא ירצו להרוג את יעקב, וכמ"ש רש"י בפ' וישלח עה"פ: ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", [בראשית ל"ד, ל'],  שידעו שעתיד ארצם להימסר לבני יעקב והניחו לו מהטעם עד שיפרה ע"ש בפרש"י, וי"ל שאם היו יכולים להם היו רוצים לכלות זרעו של יעקב, ועל כן היה סכנה ליעקב להיות שם בארץ כנען אבל אחר שבניו כבר גדלו קצת והיו גבורים הגם שהיו צעירים כבר לא רצו להתחיל עמם! נמצא שלבן חשב להרע ליעקב ויצא מזה טובה ליעקב כמו בהשידוך של רבקה, ואולי י"ל שע"כ כתוב "אם יעקב ועשו", וכנ"ל והבן ועיין?

 

וישלח

"ויקם בלילה הוא וגו', את מעבר יבק"

ל"ה למה עבר את מעבר יבוק? וכי מה רצה להרויח בזה וכי מה נפ"מ אם העביר את כל אשר לו את מעבר יבוק או נשאר אפוא שהיה והיה לו להישאר שם?

ואולי אז כבר היה בתוך ארץ ישראל,  אבל לא ראיתי שזה כתוב כך?  ועיין?

ואולי זה לפי שמזלו ראה שמשהו עתיד להיקרה לו שם, וכעין שאחז"ל אע"פ שהוא לא ראה אבל מזלו כן ראה, ועל כן רצה לברוח משם, וכמו שאח"כ קרה ש"ויאבק איש עמו עד עלות השחר, אבל לכאורה כל זה קרה לו רק לפי שהיה לבדו, ואם לא היה מעביר את כל אשר לו והיה נשאר עמם שם במקום שהיה שם, אז לא היה קורה כל זה? מ"מ סוף קרה מה שקרה, וחשב שאם יברח משם לא יקרה לו שום רע, ולא ידע שאדרבא זה שהעביר כל אשר לו ונשאר שם לבדו, זה גרם ש"ויאבק איש עמו עד עלות השחר"? ועיין מה שכתבתי אחר זה מענין זה למה זה קרה ליעקב? ומזה נבין למה סיבב הקב"ה שיעשה כך, כדי ששרו של עשו יתאבק עמו, ועיין?

"ויאמר שלחני כי עלה השחר" ופרש"י שהגיע זמנו לומר שירה, ואח"כ כתב: "ויאמר למה זה תשאל לשמי" ופרש"י שהשם שלו משתנה לפי השליחות שנשלח אליה ע"ש, וצ"ע שמדובר פה ממלאך קדוש שאומר שירה לפני הקב"ה! והולך לפי השליחות שהקב"ה שולחו, וא"כ משמע שהקב"ה שולחו שיתאבק עם יעקב אבינו וכי מה חטא יעקב שהקב"ה שלח לו מלאך שיאבק עמו עד עלות השחר ויגע בכף יריכו ויהיה צולע על ירכו?

ואולי יש לפרש לפי שיצחק אמר לעשו: "והיה כאשר תריד ופקרת עולו מעל צואריך", ויש מדרש שיעקב חשש ופחד מזה שלעשו היה מצות ישוב ארץ ישראל כל השנים והוא היה בחוץ לארץ, וקשה שהיה לו מצוה ללכת לחוץ לארץ? והקב"ה התגלה אליו בברחו מפני עשו אחיו ונתן הסכמה לזה שיצא לחוץ לארץ, וכי מה יש לו לחשוש מזה? ואולי זה לפי שאחר שעבד י"ד שנה, עבור רחל ולאה,  היה לו לחזור לארץ ישראל מיד!  וכמו שכתב רש"י שם שאחר שנולד יוסף שהוא שטנו של עשו אין לו מה לפחד מעשו עוד, וזה שנשאר אח"כ עוד שש שנים בחוץ לארץ, מזה חשש שאולי היה חטא, ואולי זה נחשב כמו שעבר על התורה וכבר היה כאשר תריד לפי שאחז"ל הגר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוק, והחמירו לומר שזה כמו שעובד ע"ז!  וממילא יש לעשו הכח של: "ופרקת עולו מעל צואריך", ובזה מובן למה שם אמר שאין לו ממה לפחד כיון שכבר נולד יוסף, ועכשיו כן פחד? לפי שאז עדיין לא היה לו שום שייכות לשום חטא ולשום חסרון, וכאן כבר היה קצת חסרון שמזה פחד וחשש וכנ"ל מהמדרש, וע"כ כבר לא היה מובטח בזה שיש עמו יוסף!

ואולי יש לפרש עוד שרש"י כתב שיעקב נענש על זה שהטמין דינה בתיבה כדי שעשו לא יתן עיניו בה, וישאנה ואולי עי"ז הוא יחזור למוטב, שהיא תחזירנה למוטב, ואולי י"ל שיעקב חשש שאם עשו ישא את דינה ועשו ישוב בתשובה, והקב"ה יתן לעשו ירושת הארץ, ועשו יהיה יכול לצער את יעקב, ולהחלישו ולהכותו אם על בנים, וישאר רק דינה, ועשו יהיה היורש של ארץ ישראל, וממנו יצא העם הנבחר, וכמו שיצחק רצה בהתחלה! ואולי על כן הדגיש יעקב כאן המיוחד השם שהקב"ה ייחד שמו על יצחק   ואז הבטיחו שהוא יהיה היורש של אברהם ויצחק, ועל כן הזכיר כאן אלקי יצחק ולא כמו שאמר בסוף פרשת ויצא, "ופחד יצחק", וכן: "וישבע יעקב בפחד יצחק אביו", וכאן הזכיר אלקי יצחק וכעין מה שכתב רש"י על זה,

ואולי על כן אמר "כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים" ולא אמר בנות, לפי שלא חשש שעשו יהרוג את דינה, אדרבא זה יהיה הכוח שלו, שיקח דינה לאשה, והוא יהיה הממשיך של השלשלת מאברהם ויצחק, ויש לומר שעיקר ממה שפחד היה זה, שאולי עשו יהרגנו או שיהרוג אם על בנים, ויעקב לא פחד מזה שעשו ישוב בתשובה, ויהיה הממשיך ויירש הארץ, אבל מזה שיצליח להרוג בניו פחד, שלא רצה שיהרוג את בניו, וזה מה שאמר: "כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים"! ואולי על כן עשה כן הקב"ה שיאבק איש עמו עד עלות השחר, שזה היה שרו של עשו,  ובזה לקח כבר עשו כל מה שהיה יכול לקחת מיעקב, ונשאר יעקב מעכשיו נקי מכל חטא ועון ומכל חסרון, ותו לא היה עשו יכול לצערו בשום צער וצרה, אדרבא מזה גופא הפחידו וכמו שכתב רש"י שעל כן אמר יעקב לעשו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, ותרצני" שעשו יבין שיעקב לחם עם השר שלו וניצל, אז ודאי שהוא לא יצליח ללחום נגדו,  והבן

ואולי י"ל עוד לפי שיעקב היה ירא שמא התלכלך בחטא, ועל כן לא היה מספיק חזק בנפשו ללחום עם עשו, ועשו היה רואהו שיעקב מפחד ממנו, וזה גופא היה יכול לגרום ח"ו שעשו יתחיל ללחום עמו, ברואהו שהוא חלש בעצמו ופחדן, ועכשיו ששרו התאבק עמו, ויעקב ניצחו, ועל כרחו של המלאך בירכו ליעקב, ועכשיו כבר היה יעקב חזק בעצמו, שידע שגם אם חטא, עכשיו כבר נתכפר לו בזה שהתאבק עמו כל הלילה, ועכשיו הוא כבר נקי ותמים לגמרי, וכבר אין לו ממה לפחד! ועשו הרגיש זה וכן ממה שכתב רש"י שיעקב רימז לו שנצח השר שלו, באמרו: "כי על כן ראיתי פניך, כראות פני אלהים ותרצני", וע"כ מעכשיו כבר פחד עשו להתחיל עמו,

אבל קשה על כל הנ"ל, שא"כ  למה נענש יעקב אבינו אח"כ, שיוסף הצדיק  נעלם ממנו כ"ב שנה, נגד מה שלא קיים מצות כיבוד אב כ"ב שנה, הלא כבר נתכפר לו מכל זה כאן, בזה ששרו של עשו התאבק עמו כל הלילה? ואולי יש ב' דברים א' שנתכפר לו מה שלא היה בארץ ישראל והיה בחו"ל וגם מה שלא כיבד אביו ואמו, ועל כן לא היה לעשו שום שליטה עליו אבל עדיין לא נחשב כקיים בפועל המצוה של כיבוד אב ואם, ובזה שנעלם יוסף ממנו על כ"ב שנה נחשב גם כמו שקיים אז המצוה של כיבוד אב? איני יודע אם זה נכון או לא?  ואולי י"ל עוד שכדי שעשו לא יהיה לו שום אחיזה שיהיה יכול לצערו מזה היה מספיק במה ששרו התאבק עמו כל הלילה, אבל כדי שיהיה נקי מחסרון זה לגמרי גם בעולם הבא וגם כלפי מעלה על זה היה עדיין חסר לו הזיכוך של כ"ב שנה, שיוסף לא היה אצלו, וכמ"ש: "ויתאבל על בנו ימים רבים", [בראשית לז, לד], שזו היתה משך של כ"ב שנה, ועיין?

"נסעה ונלכה", [בראשית ל"ג, י"ב], ועיין רש"י ושי למורא שהמלה נסעה היינו רק אם חנה כבר באיזה מקום, ועוקר את עצמו משם, והולך למקום אחר, אבל עצם הנסיעה אינה נקראת נסיעה אלא הליכה ע"ש, וחשבתי שאולי נוהגים לקרוא המ"ב מסעות שבנ"י נסעו כשהיו במדבר וכמ"ש בפ' מסעי, בלשון של מסעות ולא בלשון חניות, לפי שבכלל מסעות היינו שחנו שם לפני שהלכו משם, ורק אז, זה נקרא בשם של נסיעה, אבל לכאורה גם חניות י"ל כן, שרק אם הלכו לפני זה, זו יקרא חניה, וא"כ היה י"ל מ"ב חניות, ולא מ"ב מסעות? ואולי יש לפרש שאם קורין אותן מסעות היינו העיקר שחנו שם ואח"כ נסעו מאפוא שחנו, אבל אם יקראם חניות, אז כאילו היה העיקר הנסיעה וההליכה רק גם היה לפני זה חניה ויכול להיות שהעיקר היו הנסיעות שיותר נסעו והלכו ממה שחנו, וכאילו אחד אמר שהלך ממקום פלוני למקום פלוני וזה לקח לו כך וכך ימים ושעות, וחנו באמצע כך וכך פעמים! ונשמע שיותר ובעיקר רק הלכו ונסעו רק גם כן חנו באמצע ולא רק הלכו! אבל אם יאמר שנסע מ"ב מסעות, היינו שבעיקר היה רוב ימיו ושניו בחניה, וממקום שחנה גם כן נסע מ"ב פעמים, וצריך עיון אם זה נכון אן לא?

"ואת קרח" [בראשית ל"ו, י"ד], ופרש"י קרח זה ממזר היה שבא אליפז על אהליבמה אשת עשו אביו והוליד את קרח לפי שהוא נחשב עם אלופי אליפז וע"כ שהוא בנו של אליפז ע"ש וצ"ע לפי שנחשב שם שתי פעמים אלוף קרח אחד עם אלפי אליפז, ואחד עם הבנים של אהליבמה ומן הסתם היה נראה לפרש שהיה שם שני אלופי קרח? שלמה נפרש שאותו אלוף קרח נחשבה פעמיים? ואולי אצלם היה דבר כזה שכיח והיו ויכוחים ביניהם בפירסום אם הוא בני או בנך, ואצל בנ"י מקיימי התורה יש דינים בילד שהוא ספק בן שבעה להשני או בן תשעה מהראשון, שאינו נוטל מהירושה לא מזה ולא מזה, לפי שעליו להביא ראיה מי הוא אביו באמת! אבל אצלם שכל דאלים גבר! ובאמת היה בנו של אליפז והיה גבור חיל כמו אביו אליפז, ויש לומר שלקח בחזקה משניהם, מבני עשו ומבני אליפז, וי"ל שמת עשו הרבה שנים לפני אליפז, ואז טען שהוא בנו של עשו, ואח"כ כשמת אליפז טען שהוא בנו של אליפז ולקח פעמיים מהירושה של שניהם? אולי? ועיין?

 

וישלח

"כי שם נגלו אליו הא'" ופרש"י ששם א' ואדנות כתוב בכמה מקומות בלשון של רבים, וכמו כן בחול כתוב בלשון רבים אע"פ שזה רק אדון אחד ובעל בית אחד, ע"ש ברש"י, רק רש"י לא כתב למה שזה כך? ואולי יש לפרש לפי שאם יש לאחד אדון על עצמו, הרי הוא מרגיש כאילו יש עליו כמה אנשים, ועל כן  הוא לא חשוב נגדם, שאם הוא, כמו שהוא נכנע לפניו, והאדון מושל עליו, הרי האדון כמו אנשים רבים נגד מצב שלו, ועל כן משתמש לשון רבים בלשון של אדנות ובעלות, ושם אלקים הוא במובן של תקיפות ששולט, ושייך להדגיש כמו ששייך בלשון של חול בלשון של רבים, לפי, שזהו המשמעות של הבעלות והאדנות והתקיפות? אולי? ועיין?

"אלה תולדות עשו וגו', אלה בני שעיר החורי וגו' ל"ה למה צ"ל בני שעיר החורי, וכי מה ענין לספר מבני שעיר החורי? ורש"י כתב רק עבור להודיע כמה היה אברהם אבינו חשב שתמנע רצתה להתחתן עם בניו של אברהם ע"ש , ול"ה וכי עבור זה צ"ל כל היחוס שלו? וכל בניו ואלופיו? הלא יכול לומר זאת במלחמת עמלק שבא עמלק להילחם בישראל והוא היה בנו של אליפז בנו של עשו שאמו היתה תמנע שהיתה אחות לוטן מאלופי שעיר החורי וגמרנו?

ואולי י"ל לפי שיעקב היה אצל לבן עשרים ושתים שנה וכל הזמן לבן ציערו והשפילו, ועכ"ז הצליח יעקב לשמור כל התורה, ולגדל בנים לקיום התורה והמצוות, הגם שהיה חי ברמה נמוכה מאוד בעניני גשמיות ורכוש וממון לפי שרק אח"כ התעשר וכל בניו היו צדיקים כל ימי חייהם גם מקטנותן, ולהיפוך זה, עשו שלא סבל מאף אחד וכשהיה בארץ כנען היה חי בכבוד מלכים, וכשהלך לשעיר היה מחותן עם בעל הארץ שם, וחיו טוב ביחד, ולא ציערו, ועשו היה לו כל המצבים שהיה יכול לקיים התורה בלי שום דאגות וצרות, ולא קיים!  וללמדך שהמבטל תורה מעושר סופו לבטלו מעוני, והמקיים תורה מעוני, סופו לקיים התורה מעושר! ולהבן למה: "ואת עשו שנאתי" שביטל התורה מרצון ולא רצה לקיים התורה! וכן להבן למה: "ואוהב את יעקב".

עוד אולי י"ל שתבין כמו שאין לי שום ענין וחשיבות מבני חורי השעיר, כמו כן בדיוק אין לי שום ענין וחשיבות מבני עשו, ולא תחשוב שבני עשו יש בו משהו שמענין אותי, ויש להם איזו חשיבות כלפי התוה"ק וכלפי הקב"ה,

או אולי י"ל שבא ללמדינו היאך זה שהם הרשו לעשו שיגור אצלם הלא עשו היה רוצח וגנב ורשע ועושה כל מעשה רשע והפקרות ולמה הסכימו שרשע כזה יגור אצלם? והתירוץ הוא לפי שהם היו רשעים כמוהו ועל כן לא הפריע להם הרשעת של עשו! וכמו שאחז"ל: "לא בחנם הלך הזרזר אצל העורב אלא לפי שהוא מינו"! ועוד יש להוסיף על זה, שעשו הטעה האנשים לטעוןמשהוא הממשיך והיורש של אברהם אבינו, ואברהם היה חשוב מאוד בעיני הגוים, וכמ"ש רש"י שעל כן רצתה תמנע שהיתה אחות לוטן, שהוא היה מאלופי החורי, להשתדך עם בניו של אברהם אבינו,  וזה שעשו גר עמם ואצלם, כאילו נתן גושפנקא שהם בסדר עם כל הרשעת שלהם בזה שגם עשו עושה ונוהג כן! ואולי ע"כ הסכימו שעשו יגור אצלם. ועיין?

או י"ל לפי שאח"כ כתוב: "אלה תולדות יעקב יוסף" וגו' ופרש"י שיעקב תמה היאך יצליח לכבוש כל האלופים הללו של עשו, א"ל ניצוץ אחד יוצא מיוסף הצדיק ומכלה הכל ע"ש, וכמו כן כתב שם רש"י משל למרגלית שנפלה בחול שמנפה החול עד שמגיע להמרגלית וזורק החול ולוקח המרגלית, וקמ"ל הקרא שאע"פ שזה נראה כל כך מהר וקצר וברגע אחד יהיה כבר גאולת עולם ולא נסבול כלום, קמ"ל הקרא, שיש עשו ותולדותיו ובני שעיר החורי, ויש זמן עד שיגיע שניצוץ אחד יצא מיוסף הצדיק ויכלה כל האלופי עשו ושאר כל הרשעים! וכמ"ש: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה", וזה מה שבאה ללמדינו שיש מצב בעולם הזה הכלה מצב של עשו ואלופיו ורשעים שולטים ורוצחים וגוזלים  וחומסים ומצערים, אבל שנדע שיגיע הזמן שניצוץ אחד יצא ויכלה את הכל!  ואז: "יהיה ה' למלך על כל הארץ", וכן "לעולמי עד תמלוך בכבוד"! וכמ"ש: "ומעולם לא שמעו, לא האזינו, עין לא ראתה א' זולתך,  יעשה למחכה לו"! [ישעיהו ס"ד, ג'],

ואולי י"ל לפי זה מה שכל כך שמחים ונהנים בשבעה דנחמתא וקורין הנחמות שיש בספר ישעיהו וכי לא יודעים שיש שם הרבה דברי תוכחה ועונשים ורוגז לא פחות ממה שאומרים בג' שבועות של בין המצרים, ואנחנו כאילו סוגרים העיניים ורואים ושומעים רק מה שנוח לנו לשמוע ושמחים ורוקדים ונהנים! וכי מה הולך פה? וכי יכולים להעלים עין מכל הנבאות הקשות שכתוב שם גם אחר הנחמות ובין כל הנחמות יש שם מלא תוכחה ודברים קשים, ועל כל זה אנו מדלגים וקובעים רק שבעה דנחמתא וכבר אנו שמחים? ולפי הנ"ל מובן שזה שיש עולם הזה וצרות לבני ישראל ובנ"י הם דחופים וסחובים וכדומה כמו שאחז"ל שבנ"י בעולם הזה הם לא ברום המעלה רק יש לנו עתיד גדול ולנצח ובלי סוף ועל זה אנו מחכים ועל זה אנו שמחים, על הניצוץ אחד שיצא מיוסף הצדיק במהרה בימינו ויכלה את הכל! ואנחנו בתוך הגלות המר הזה מסובבים עם כל מיני דברים קשים ושמיחים שלעתיד לבוא יבוא הגאולה ויהיה אז כל כך טוב שכבר עכשיו יכולים אנו לשמוח הרבה! וליהנות מזה הרבה עכ"פ ב"שבעה דנחמתא"! ועיין?

 

או י"ל לפי שהשתדך עשו עם רשעים על כן היו כל בניו רשעים, וכן לפי שהיה עשו רשע, על כן לא רצו להשתדך עמו רק רשעים וממזרים, ואולי אף אחד לא רצה להשתדך עמם, לפי שהיו ממזרים ופסולים, וגם אצל הגוים יש יחוס ומדת אנושיות ואלו הרשעים שעברו עבירות חמורות כאלה וצבעון הוליד אהליבמה מאשת כלתו, ומי מהגוים שהיו מענשלי"ך שירצה לקחת את אהליבמה שהיתה ממזרת ועל כן רק עם עשו היתה יכולה להתחתן וגם עם עשו מי רצה לקחתו לחתן לבתו איש שצד נשים מתחת בעליהן כל ימיו ומי יקחנו לחתן ועל כן השתדך מין עם מינו ולקח את אהליבמה לאשה! ואיני יודע היאך יצחק ורבקה לא התביישו מזה שעשו בנם לקח אשה ממזרת כזו ממשפחה שפלה כזו שכולן בני ממזרות היו? והיאך סבלו הבושות הגדולות הללו? מי המחותן שלו! וכן ל"ה היאך רש"י כתב שתמנע היתה בת גדולים ואלופים  ללמדך כמה היה אברהם גדול וחשוב בעיני הגוים, הלא תמנע היתה ממזרת בתה של אליפז שבא על אשת שעיר החורי! ומי ירצה לקחתה לאשה! וכמ"ש רש"י כאן: "שכולן בני  ממזרות היו"?  ואולי כל הגוים נהגו כך, והיו כך, ועל כן לא ירדה גדולתה מזו שהיתה ממזרת, ולענ"ד זה דוחק לפרש כן, והבן ועיין?

וישב

"אלה תולדות יעקב יוסף", ורש"י הקשה שהיה לו לומר כל הי"ב בנים של יעקב לא רק את יוסף? ותירץ בכמה אופנים, ואחד מהם  הוא זה, שמה שקרה ליעקב קרה ליוסף, זה וזה נשטם, וזה וזה רצו אחיו להרגו ע"ש, ור"ל שרש"י כתב כאן נקודה עמוקה יותר ממה שמובן לפי מושכל ראשון, לפי שלכאורה עדיין קשה וכי עבור שקרה ליוסף מה שקרה ליעקב על כן לא צריך לחשוב כל הי"ב בנים שיש ליעקב? ומה זה תירוץ? אלא כאן כתב רש"י שזהו התולדות של יעקב, =  יוסף! אם שונאים אותו ורוצים להרגו זהו הסימן שהוא התולדות של יעקב! והבן אם כל מה שקרה ליעקב קרה גם לו, אז זהו הסימן שהוא שייך לתולדות של יעקב! ועיין?

וישב

כתבתי פעם שר"ל רק לפי שיוסף אמר: "בעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשך" וגו', ע"כ עשה פרעה יום הולדת, שמה פתאום יעשה יום הולדת! וכי פרעה מלך מצרים! הוא בובלי בגן ילדים! ורק לפי שיוסף אמר תלו שר האופים, ורק לפי שיוסף אמר החזירו שר המשקים על מקומו ורק לפי שיוסף אמר כן הגיע להם כך, לפי שיש לפרש ממש להיפוך ששר המשקים חטא הרבה יותר  ממה שחטא  שר האפוים, לפי שלא השגיח מה שנתן לפרעה, וכמו כן בהחלום חוזר עם אותו חטא וכי כך עושים יין לפרעה מלך מצרים! וכי כך מגישים לו! מהסחיטה לתוך הכוס של פרעה ותיכף מגישים לו כך! הלא זה היה החטא שלו לשעבר ועדיין ממשיך בדרכו הרעה למרוד ולזלזל בפרעה  מלך מצרים! וחטאו חמור יותר מחטא של שר האופים, שי"ל שאחד הכניס האבן בכוונה והיה אונס גמור בזה, אבל שר המשקים וכי הוא לא רואה מהו מגיש להמלך!  וכן רק זה היה יכול להשקיט שלא ידברו מיוסף, לפי שיוסף היה עושה פלאות נפלאות בכל שעה ורגע והיה שם בבית הסוהר תור גדול ומכל ארץ מצרים באו לשמוע מפלאותיו הנפלאות שמפליא לעשות, וזהו כמו שכתבתי שהמלאך אמר לו והבטיחו להיות עמו כל הזמן, ועל כן הלך לאחיו שרצו להרגו והמלאך א"ל שהם רוצים להרגו, וכי היה טיפש ללכת לשם! אלא שאותו מלאך גם א"ל ללכת לשם ושזה צו ה', ועל כן לא מת כשהשליכוהו לתוך הבור העמוק ההוא שהבור שם עמוק מאוד מאוד והם השליכוהו לתוכו ולא הטילוהו לתוכו כמו שהגוים עשו ליונה הנביא ששם התגיירו ופחדו להטילו לתוך הים וכאן הם רצו להרגו ושנאוהו, ומתוך שנאה השליכוהו לתוך הבור, ועל פי טבע היה לו למות מזה לבד, כ"ש וק"ו שגם נחשים ועקרבים היו שם! וכן לכל אורך הדרך היה המלאך עמו, כך שלא קרה לו שום רע, והיה ממש פלאי פלאים מה שהיה הולך עמו שם במצרים, כך שכל מצרים לא היה להם ממה לדבר יותר טוב ומענין רק מיוסף הצדיק ונפלאותיו, והמורשעת ההיא בראותה כל זה היא הסית העם נגדו לומר שהוא רשע ושייגיץ! ושזה לא מצד הקדושה רק מהקליפות, וכדומה ואסור ללכת שם או להתייעץ עמו, והיתה לה הרבה אנשים משלה על צידה לפי שהיא היתה עשירה והיו הרבה אנשים כפופים לדעתה ולרצונה ובעל כרחם היו חייבים לנהוג כמו שהיא ציוותה להם, ופחדו ממנה לפי שבעלה היה שר הרוצחים לפרעה מלך מצרים שהיינו שר הטבחים! והבן טוב! ובעלה היה  כמו כן שר בית הסוהר! וכך קרה שהרבה אנשים היו עושים שם  מריבות גדולות בכל יום תמיד, מי הוא הצודק, וזה צועק תן לי ללכת אל הרב, יש לי תור ויש לי שאלה של פיקוח נפש! והשני אמר יש לי חולה בתוך הבית או מריבה עם פלוני, ועל הכל יוסף עונה ברגע כמימרא מי הוא הצודק ומי הוא הגנב והפושע! ומברך הקהל שיזכו לטובה אם יקבלו עליהם עול מלכות שמים! ואי אפשר לשער מה היה הולך שם, לפי  שאם אצל אברהם אבינו שהיה שם רק ג' חדשים הפך לבב העם אצלו והיה לו תור גדול לברכות ולישועות ולרפואות ואם להרמב"ם הקדוש היה תור גדול כזה שלא היה יכול ללמוד ולישן וכמו שכתב בעצמו בהאיגרת שלו, י"ל ק"ו ובן בנו של ק"ו מה היה הולך שם עם יוסף שרק אצלו כתוב שה' עמו כל הזמן! והיה נתהפך בידו מכוס יין לכוס של שכר וכי יש גבולות אצלו וידע לומר לפרעה מה הוא חלם! וכנגד זה היא הכניס בפי כולם הבזיונות והרשעת של יוסף מה שחטא והיאך הוא שפל שבשפלים והגוים כמה שהם רוצים ישועה אבל לקבל לשון הרע ולזלזל בהצדיק זהו סחורה הכי טוב עבורם! ועל כן היתה כל מצרים  כמו מרקחת כל השמנה שנים שיוסף היה בבית הסוהר, ורק זה שפרעה מלך מצרים לא הרג  תיכף החוטאים שחטאו נגדו וזה היה הכי פלא שרק היה שייך שם לבני מצרים שפרעה הרשע המלך החזק לא יענש מי שחטא וזילזל בכבודו! מי שמע כזאת והיה כל מצרים מתהפך מקצה אל הקצה עבור זה שחס על חייו של שר המשקים לפי שפרעה היה מכור להמשקה של שר המשקים! ולא היה יכול להתגבר על תאוות השכרות שלו לתת רשות שיהרגו את שר המשקים ולא יכול לענוש שר האופים שלא חטא כל כך בכלל, אם אינו מעניש לשר המשקים, וכך היה הולך כל מצרים על גלגלים כל הזמן עד שיוסף פתר החלום ואז עדיין המשיכו לזלזל בפרעה שהרג את שר האופים ולא את שר המשקים, לפי ששר המשקים חטא הרבה יותר!

וכן י"ל שלא יוסף הרג שר האופים, לפי שכבר מזמן היה חייב מיתה על זה שפגע בכבוד המלך! וכ"ש ששר המשקים היה חייב מיתה, רק פרעה פחד שלא יהיה לו המשקה האהוב שלו ששר המשקים ידע למזגו כל כך טוב, שרק הוא היה מומחה לזה וכל השנה היה מחפש אחד שיהיה שר המשקים במקומו ועבורו, ולא מצא ולא ידע מה לעשות שמי שמע כזאת שפרעה מלך מצרים לא יהרוג תיכף ומיד להחוטאים נגדו!  ומחר כל אחד יבוא וישחוק מפרעה, וכך הלך כל מצרים על הגלגלים במשך כל השנה עד שהחליט לתת סוף לזה ועשה מעצמו עוד יותר שחוק שהחליט לעשות יום הולדת! ופתאום ממה שהיה עד עכשיו אלהים וע"ז! וברא את עצמו ופתאום נולד ככל תינוק עם מילדת ועושה סעודת יום הולדת! וזה היה העצה שלו, שזה משהו מיוחד ויש חנינה להחוטאים, והוציאו שניהם מהבור והחזירום למקומם, ובראות שר האופים שחזר למקומו הראשון, ולא נהרג שחק בעצמו על יוסף מזה, ופרעה רואהו שוחק שואלו מה זה השחוק הזה! לא די לך שהצלתיך ממות, עוד אתה משחק ממני! תיכף להריגה! לפי שעליו לא ריחם בכלל ורצה להרגו תיכף, רק היה קשה לו לעשות כך נגד כל דעת העם ששר המשקים חטא יותר ממנו, ולמה לשר המשקים יש חנינה! לפי שפרעה הוא שיכור וצריך להמשקה של שר המשקים! וזה בעצמו שחוק בעיני כולם, נגד פרעה מלך מצרים! האלהים הגדול הזה משוחד לכוס של שר המשקים! וכי יש לשער מה היה הולך שם כל הי"ב חודש מהשחוק שכולם עשו מפרעה ויועציו, וגם הם היו אובדי עצות מה לעשות פה, ומהסתם אמרו הם לפרעה וכי לא ידעת: "הטרם תדע כי אבדה מצרים"!  עד שעשה מה שעשה וכולם ידעו שזהו רק לפי שיוסף אמר כן, ומאז כבר לא היתה המורשעת ההיא לדבר נגדו שעוד מעט יסקלוה והיא הפסיקה מזה כבר להסריס כולם נגד יוסף וכך היה יוסף בכבוד גדול מאוד במשך השנתיים ימים עד שיצא למלוך על כל מצרים.

או יש לומר שבמשך כל השנתיים לא הפסיקו השחוק והליצנות ששחקו מפרעה מלך מצרים לראות היאך הוא קשור לכוסו ולא הרג את שר המשקים! ושר האופים שלא חטא כל כך כן הרגו! ואולי שר המשקים הוא המלך במצרים! כך התחילו לרנן אחריו, וכדומה מכל מיני דברי בזיון וקלון! ולא היה יכול להשתיקם ולכסות קלונו ולא הרגיש כוח בעצמו לעצור בעדם ולהימנע מהשתיה שכל כך היה חביב לו מה ששר המשקים היה משקהו!

ור"ל שכל זה היה לטובת יוסף הצדיק לפי שיוסף הצדיק לא היה מחניף לפרעה ואמר לו בפירוש שאם ישאר הוא להיות מלך על כל מצרים לא ישאר כלום מכל מצרים, רק צריך למנות אותי על כל מצרים, וכמו שכתוב בפ' מקץ וכמו שר"ל וכמש"ש, והנה אם יוסף היה מדבר כך לפרעה יש חשש גדול שפרעה היה רוצה להרגו תיכף ומיד! ועכ"פ היה לו שנאה נגדו וירצה להפילו בפח כל הזמן! רק עכשיו שפרעה היה כבר בבוז ובקלון בעיני כל עמו עבור הסיפור של חטא שר המשקים ושר האופים, ועל כן אז לא היה ברצונו בכלל להרע ליוסף! ועוד יותר מזה יש לפרש שפרעה ראה בכך הזדמנות להחזיר עטרתו כימי קדם ולהראות  כוח מלכותו נגד כולם בזה שאמר: "אני פרעה! ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"! ופרעה ידע שעם אחד כמו יוסף שהוא יעמוד לצידו! יתרומם קרנו בכבוד וכמו שהיה אח"כ!

וא"כ יש לפרש שזה מה שרש"י כתב בסוף פרשת וישב, שלפי שיוסף אמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך, וגו',  והזכרתני אל  פרעה והוצאתני מן הבית הזה", על כן נגזר עליו עוד שנתיים ימים בבית הסוהר לפי שכתוב: "אשרי הגבר אשר שם ה' במטחו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב" שהמצריים נקרים רהב, ואומרים שהגבר אשר שם ה' במטחו זהו יוסף, וא"כ למה נענש? ועוד שכך צריך לעשות השתדלות לצאת מבית הסוהר? ועוד שלא היה היה צריך לבקש משר המשקים שהוא מאנשי  הרהב? ולפי עניות דעתי יש לפרש ממש להיפוך ממה שסוברים במושכל ראשון, שרש"י בא לומר לפי שיוסף הצדיק שם ה' מבטחו ולא פנה אל שר המשקים ולא תלה בטחונו רק בהקב"ה עד כדי כך שאמר לו בפירוש: "כי אם זכרתני"! וגו', היינו שלא פחד משר המשקים שהיה עתיד לצאת ולהיות שר בביתו של פרעה מלך מצרים! וקרוב למלכות ודרך בן אדם רגיל להחניף לאיש כזה ולדבר עמו בכבוד ובנחת והוא אומר לו במילים ברורים וחזקות שאם לא יראה להזכירו לפני פרעה אז גם הוא ימות כמו שמת שר האופים! שכל זכות חיותו וקיומו זהו רק זה שיזכירו לפני פרעה ויוציאני מבית הזה! ואם היה יוסף מדבר כך לפני פרעה היה פרעה מתרגז נגדו ורוצה להמיתו ועכ"פ לצערו ולהפילו ועכשיו ששנתיים ימים שכבודו של פרעה היה לשחוק ולבוז בעיני כולם, ועוד כל הי"ב חודש מאז שחטאו והיו בבית הסוהר, על כן לא התרגז נגד יוסף! ועוד ראה פרעה הזדמנות לעלות בחזרה אל מקומו וכבודו, וכמו שהיה אחר כך, שיוסף החזיר לפרעה עוד יותר מכפל כפליים ממה שהיה לפרעה לפני זה כבוד וגדלות וחוזק ועשירות וכל טוב! נמצא שהשנתיים ימים נוספות, זה היה עבור יוסף טובה והכנה שימלוך בכבוד ובנחת, אחר כך כל השמונים שנה שמלך אחר זה במצרים! ולא היה בכלל עונש! רק שכר עבור ששם בטחונו בהקב"ה ולא פנה אל אנשי הרהב ושטי כזב! והבן ועיין?

מקץ

כבר כתבתי מזה כמ"פ למה בחלום הא' היו פרות ובחלום הב' היו שבלים? ול"ל שתי החלומות באותו דבר?

ור"ל שיוסף עמד שם לפני פרעה ואומר נגד פרעה וכל חכמיה וכל חרטומיה! אם  פרעה יהיה המלך במצרים, וירצה להנהיג העם בשבע שנות השבע והרעב, יהיה כליון לכל מצרים, כולל גם פרעה עמם!  לפי שפרעה וכל עמו וזה כולל גם כל חכמיה וחרטומיה הם כמו פרות! כלומר כמו בהמות! ואין להם שכל ותבונה ורק אני שאני מסמל החכמה שזה מרמז השבלים והחטה, ואם פרעה ימנה אותי למלך על מצרים אז יהיה שארית ופליטה מכל מצרים ולא ימותו כולם בהרעב הנורא שעתיד לבוא עליהם! ועל כן בהשבלים לא כתוב שלא נודע כי באו אל קרבם! וכם שם אין פרעה ואין יאור ואין מצרים בכלל רק יש אחד שהוא מסמל החכמה והחטה והוא מנהיג כל העם וכך יש שארית ופליטה לכל מצרים! ועל כן נתן העצה לא לפי שהוא רצה לתת עצה לפרעה רק לפי שפרעה בקש ממנו לפתור חלומו והוא פתר לו חלומו, שעל כן היו שתי חלומות, ועל כן היה אחת עם הפרות ואחת עם השבלים, ולמה הקיץ בנתיים? ולמה בחלום השני לא נראה בכל החלום לא פרעה ולא היאור ולא כל העובדי ע"ז ההם! ולמה שם לא נזכר שלא נודע כי באו אל קרבם, ועכשיו אמרתי לכם הפתרון של החלום,  ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים! רק אני אמרתי את שלי והפתרון של החלום ואתם תחליטו בעצמכם מי יהיה המלך במצרים אני או פרעה!

ובזה מובן למה היה פרעה צריך להקיץ ולמה לא חלם שתי החלומות יחד? רק לפי שבחלום הא' היה שם יאור והיה שם פרעה ופרעה היה שם המנהיג של מצרים ומלכו, עם הע"ז שלהם היאור וגם פרעה עם השטויות משלו שהוא ע"ז בעצם! ועל כן שם כתוב: "ולא נודע כי באו אל קרבנה" והיינו שהרעב יהיה כל כך חזק שלא נודע אז בכלל שהיה פעם שבע שנות השבע והיינו שאין כלום מה לאכול בכל שבע שנות הרעב! וכמו שהיה אז אח"כ שהרקיבה כל התבואה של כל מצרים, וכמ"ש רש"י עה"פ: "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו"! ויוסף לא נתן להם תבואה עד שמלו את עצמם! וממש נתקיים אז וראו אז כולם שיוסף צדק במה שאמר, שאם לא ימנהו למלך על כל מצרים לא ישאר כלום מכל מצרים, ולא בחנם עשה פרעה בדיוק כמו שיוסף אמר לו, לפי ששר המשקים הזהירו שכל מה שהוא יגיד, בדיוק כך זה יהיה! והזהירו שלפני שלוקחו לפותר חלומו, שיכין עצמו לעשות כל מה שהוא יגיד לו לעשות, שאין מנוס מכל מה שהוא אומר! והוא מהסתם הוסיף לומר שהייתי עמו בבית הסוהר כל שנים עשר חודש, וראיתי מה הולך שם! לא היה דבר מה שלא התקיים בדיוק! אבל ממש בדיוק, כל מה שהוא אמר כן היה! בכל מה שנוגע בהעבר והוה ויהיה! ופרעה פחד מאוד לא לעשות מה שיוסף אמר לו לעשות,  ועל כן אמר לו: "אני פרעה! ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"!

ואולי יש להוסיף עוד לפי מה שר"ל שבשלש שנים שעברו אז היה מצב במצרים ששחקו כל ההמון עם מפרעה מלך מצרים, ורק עבור זה הפסיקו לדבר מיוסף, וכמו שר"ל בפ' וישב ע"ש, ממה שרש"י כתב שם בסוף פ' וישב שע"כ חטאו משקה מלך מצרים והאופה ע"ש, ופרעה ראה עכשיו ההזדמנות לחזור ולמלוך בחוזק על כל מצרים, ויש לו גב חזק שראה ביוסף שהוא ישר הולך ורציני ואמיתי ולא יערים עליו כלום, וכמו שבאמת היה אח"כ, לפי שיוסף הביא כל הכסף לאוצר המלוכה של פרעה, ולא לקח לעצמו כלום, מכל המליונים שהיה שם תחת ידו! ומאז שפרעה אמר: "אני פרעה! ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", נפל אימה ופחד על כל תושבי מצרים והתרומם קרנו של פרעה מלך מצרים בכבוד בחזרה מה שהיה ללעג ולשחוק בעיני כולם במשך כל השלש שנים האחרונות לפני שמלך יוסף ויצא מבית הסוהר! וכמ"ש בפ' וישב בהחלומות והחטא של שר המשקים והאופים ע"ש.

מקץ

ל"ה מנין היה להם מים או שאר משקים לשתות, ולשאר צרכיהם של כל השבע שנות הרעב?  ועיין?

חנוכה

ר"ל למה אומרים בנוסח של על הנסים וכו': "וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתיך", וזה כאילו אנחנו בעצמינו מודים שמי שהוא צדיק וטהור ועוסק בתורה הוא בטבע זה שאבד המלחמה! ומה פתאום לומר כן? ועוד שזהו נגד התורה שכתוב: "אם בחוקותי תלכו וגו' ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו"!  ופרש"י שם שתהיו עמלים בתורה!

ופעם ר"ל שזה קאי על בנ"י שהרבה מהם היו מתיוונים וזה קשה לחזור ולהחזיר העם בתשובה, כ"ש שכבר היו בדעה כזו, ולא היו רק כמו בעל כרחם שהתיוונו, או שאז כבר היה ברצון וקשה לחזור בו! וכאן קרה נס שהעם חזר בתשובה, והתחרטו מה שעשו וקבלו על עצמם עול התורה והרשעים והטמאים והזדים הם היו מבנ"י המתיוונים, וחזרו בהם ושבו בתשובה שלימה והיה אז חיזוק גדול לטהרה ולעסק התורה ולקיום המצוות, וכו' וכו',

ואולי י"ל עוד שאז בזמן החשמונאים היה כך, אבל בהשואה היה ממש להיפוך, שהרשעים שלטו בהצדיקים והטמאים בהטהורים, והזדים בעוסקי התורה! ללמדינו שאם יש עזר אלקים ית"ש ויתעלה, הכל הולך כמו שצריך, ואם ח"ו יש הסתר פנים, וכמ"ש: "ואנכי התסר אסתיר פני וגו', אז חלילה יש ממש ההיפוך, ואנחנו סובלים לא רק מזה שרבים מאתנו נפלו ביד מעטים מהם! והיינו חלשים לגבי החלשים שבהם! אלא לראות היאך ששייגץ טמא ורשע ועזות פנים עושה עם תלמידי חכמים ורבנים וצדיקים ככל העולה על רוחו בהשפלות הכי שפל שרק יכול להיות! והנוסח כאן בא לעורר לנו שנראה להיות טוב שלא יבוא ח"ו מצב שזה ממש ההיפוך ח"ו! ועיין?

חנוכה

חשבתי שכמו בתפלת ערבית מקצרים בנוסח של אהבת עולם בברכת ק"ש ולא מאריכים בבקשות לזכות לתורה ור"ל לפי שזה רמז על הזמן שלאחר חיים בעולם הזה ששם כבר מתענג על השי"ת ומה שרכש בחייו זה מה שיש לו ורק זה וכמו כן הנר חנוכה שמדליקו בפתח ביתו מבחוץ בזמן שהחושך יכסה ארץ והוא מונח בקבר וכמ"ש: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמתך", ואז מאיר לו החושך לזה שרכש בחייו תורה ומצוות לנפשו הנצחי, וכמ"ש: "בהתלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך ובהקיצות היא תשיחך", ועל כן מדליק הנר בפתח ביתו להורות על שאז מלווהו התורה והמצות לכל אורך הדרך הארוכה שיש לפניו ללכת וכמו שמר עוקבא אמר שיש לו ללכת דרך ארוך ולא הכין צידה לדרך, וכמו שאמר רב חסדא לבתו שאין לו זמן לישן כאן בעולם הזה רק שם בקבר יישן הרבה, ועיין?

חנוכה

ראיתי בשם הר' ר' אשר'ל מראפשיטץ זצ"ל שאמר אם הסיר והמאכל שבו התקררה רק בזה שעבר בהשוק ואין לו בחירה לחטוא, כ"ש בן אדם שיש לו יצה"ר ובחירה כמה יש לו להיזהר שלא יתקרר ברוחניותו בזמן שיוצא להרחוב וכדומה, ועיין?

ולפי זה ר"ל שמדלקין נר חנוכה בחוץ בזמן שבחוץ יש קרירות ורוחות וכמה וכמה נסיוניות יש שיתכבה האור הרוחני, ולהזהיר להאדם שבלכתו ברחוב עליו להזדרז ולראות היאך יעבור הרחוב בלי להתקרר ובלי לכבות האור התורה והמצוות שיש בקרבו!

הר' ר' אשר'ל הנ"ל, היה נוהג לאכול מאכלו חם מאוד, וחשבתי שגם זה רמז בנר חנוכה, הגם שקר בחוץ, ויש רוחות חזקות שעלולים לכבות הנרות, שכל זה סימן להגוים ושונאי ישראל שרוצים לעקור הקדושה והטהרה מבני ישראל, ולפעמים נכבה הנר מהרוח, וחושב הרשע שהצליח להטותו מהדרך והוא כבר משלנו! לא כן הוא, לפי: "שכבתה אין זקוק לו", והרי זה מאיר למרחקים ולתמיד גם אם נראה לו שנכבה, וכמו כן הרמז שישאר בחממותו עם כל הקרירות והרוח והגשם, אבל הנר נשאר דולק! ודולק כל הלילה ובחוץ שולט הקרירות והרוחות ושאר מרעין בישין, אבל בתוך הנר חנוכה יש שם החום וכאילו לא מרגיש שקר בחוץ! לפי שצריך לאגור בתוכו החמימות של אש התורה לכל החיים, ובכל המצבים!

חנוכה

מה שאומרים שבכוח של חנוכה יכול לשנות הגזר דין של ר"ה לטובה עד זאת חנוכה וזה קצת קשה שבחז"ל מובא שרק עד יום כיפור ותו לא? ואולי י"ל בדרך כזה שהקב"ה בתחילת הבריאה בששת ימי המעשה מה שכתוב בתורה שהקב"ה בתחילה אמר: "ויהי אור, ויהי אור", א"כ רואים שזהו התיקון הראשון שיש לנו לעשות, ואח"כ שאר תיקונים לתיקון העולם, והנה בבית המקדש י"ל שהעבודה הראשונה של יום הבא התחיל כל יום מהדלקת הנירות שהיה חייבים להדליק המנרה בבית המקדש עוד לפני הלילה שיהיה דלוק כל הלילה ואח"כ עבודת של תרומת הדשן ואח"כ שחיטת התמיד, ואח"כ הקטרת, ואח"כ שאר הקרבנות של הציבור והיחיד כל יום כיומו ובכך נשלם עבודת היום עד הקרבת קרבן התמיד של בין הערבים וכו', ואולי יש לומר שכעין זה יש לנו כאן בסדר השנה אם נאמר שמתחילם מחנוכה בויהי אור ואח"כ כמו תרומת הדשן שזהו מעין מלאכת המים שהקב"ה הפריד מים התחתונים מהעליונים והם בכו שלא רוצים הפירוד הזה ואח"כ ביום ג' ההמשך ממלאכת המים שיקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, הרי תרומת הדשן מעין עבודה זו, ויותר מזה כשיש הרבה דשן וצריכים לפנות כל הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, ואח"כ שחיטת התמיד שזוהי כעין התיקון של: "תדשא הארץ דשא וגו', שהקב"ה ברא ביום הג', כל מיני מאכלים וירקות ופירות עבור צרכי בני אדם והחיות, שהקב"ה זן ומפרנס לכל באי עולם תמיד! וכמו שכתוב ואומרים: "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", וכן "ובטובו הגדול "תמיד" לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד", ואח"כ הקטרת כעין בריאת השמש והירח והכוכבים שכתוב "ומתוק האור להעיניים" וכן לפייס הלבנה הרבה בצבאותיה שיש אור מהכוכבים בלילה  לפייס הלבנה, וזה כעין דוגמת הקטרת שזהו לעשות ריח טוב ונעים, וביום ה' נבראו העופות והדגים וביום ו' החיות והבהמות ושאר שרצים וזהו הדוגמא בבית המקדש שאחר התמיד והקטורת יש הקרבנות של כל מיני הקרבנות, ואח"כ נעשה אדם וגו', שיש תיקון השלם עם אדם השלם והעולם כולו בתיקונו, ודוגמא לכל זה בחנוכה באור, ואח"כ בימות הגשמים עד ט"ו בשבט שזהו מעין מלאכת המים שהיה ביום ב', ואח"כ מט"ו בשבט מעין תדשא הארץ דשא לפי שט"ו ראש השנה לאילנות לפי שאז כבר נכנס השרף בהאילנות, וירדו כבר רוב מימי השנה מהגשם שירד עד אז,  ואח"כ פורים ופסח שבנ"י מלו עצמם והיה זה כריח הקטרת וכמו שאחז"ל על הגבעה של הערלות שאברהם אבינו מל כל בני ביתו וכן מה שיהושע בן נון מל כל בנ"י בהיכנסם לארץ ישראל, וכן בנ"י מלו את עצמם בליל פסח לפני שיצאו ממצרים, וכן פורים בחודש האחרון ופסח בחודש הראשון וראשון הוא לכם לחדשי השנה וכל זה מעין מה שכתוב ביום ד' שיהיו למועדים ולשנים ולימים ולאותות, ואח"כ יש העבודה של ימי הספירה שמביאים העומר משעורים שהוא מאכל בהמה עד שזוכים לקבלת התורה בחג השבועות וזהו כעין עבודת הקרבנות ואח"כ יש האדם השלם ואם נזכה לקבלת התורה בשלימות, אז נזכה להגאולה שלימה ולימות המשיח ולימים שיבולע המות לנצח, ולא יהיו עוד הימים של בין המצרים לצום ולבכי אלא ליום טוב ולששון ושמחה, ואז בראש השנה נהיה יכולים לומר הלל השלם שלא יהיה אז ספרי חיים וספרי מתים שעל כן לא יכולים לומר הלל בראש השנה ולא קשה למה בר"ה אין אומרים הלל ובחנוכה כן? אם חנוכה הוא מעין תיקון הגזר דין של ראש השנה? לפי שיש לומר שבכלל לא קשה לפי שבחנוכה יש רק אפציה לתקן ולא לקלקל, ולפי הנ"ל י"ל לפי שבחנוכה השינו בא מזה שמתחיל לתקן ולהאיר האור של ששת ימי בראשית בתיקון הגמור שאם נזכה יהיה השנה כבר גמר התיקון והגאולה שלימה בביאת משיח בן דוד ובנין בית המקדש, ועל כן יכול לשנות הגזר דין לטובה לפי שבכוחו לשנות כל המצב שיאיר אור הגאולה שאז ישתנה כל המצב וכל הענינים שהיה עד אז, וכאילו היה הגזר דין בראש השנה רק בתנאי שהשנה יהיה כרגיל ככל שנה עד אז, אבל אם ישתנה המצב למצב של אור הגאולה, אז יש הנהגה אחרת לגמרי, וזה מה שבכח הנירות של חנוכה להאיר החושך של הגלות ולהביא אור הגאולה בעולם ולהמשיך מאור ההוא ישועה ורפואות וכל טוב סלה שאם בכוחו להאיר לארץ כולו ולכל הבריאה באור הגאולה השלימה כ"ש שיש בכוחו להאיר להפרטים ולדברים שעוד יותר קטן מזה, לפי ש"בכלל מאתיים מנה",

ולפי הנ"ל מובן אולי עוד יותר מה שהחת"ס כתב שבכל עשרה בטבת דנים מחדש אם יהיה השנה תשעה באב או שכבר נזכה להגאולה שלימה וזהו לפי שאם זכינו בחנוכה להפוך כל המצב הקיים ולחדש העולם באור חדש שיאיר על ציון ועל כל העולם באור של משיח ואור הגנוז ואור הגאולה אז יש תקוה חזקה שהמשך העבודה של ימות השנה בחורף וט"ו בשבט , ופורים ופסח וימי הספירה להביא ולהמשיך הלאה התיקון הגדול עד שנזכה בחג השבועות לקבלת התורה בשלימותה לקבלה ולקיימה ונזכה להגאולה שלימה תיכף ומיד וכמו שאחז"ל שמיד נגאלין ולא יהיה צום הרביעי והחמישי אלא לששון ולשמחה. ועיין?

חנוכה

ר"ל על הנ"ל למה יש בכלל לומר שיכולים לשנות בחנוכה הגזר דין של ראש השנה? לפי שהצדיקים מבעלי המוסר אמרו שהם מוכנים לקבל עבודת החודש אלול בשמחה כך נהג לומר הרב …. בשבת מברכים חודש אלול, והנה חייבים לקבל באהבה כל מה שהקב"ה גזר עלינו, והנה במשך השנה יש כמה מיני דברים שעליהם יש לפרש שצריך לקבלם באהבה, ואולי יש לומר שבמיוחד יש ענין הזמן של חורף שקר וקשה מאוד לסבול החורף והקרירות וזה שייך בכל שנה ובכל אדם כמעט במקום שקר בחורף ועיקר קושי של החורף מתחיל רק אחר חנוכה, וזה נראה כאילו לפני שבא הימים הקשים של חורף הוא מכין עצמו בשמחה ומדליק הנירות לקבל על עצמו בשמחה הגזר דין שהקב"ה גזר עלינו בימות החורף, ולא לכולם זה כל כך קשה החורף, לפי שמי שיש לו כסף לחמם ביתו זה לא קשה לו כל כך, אבל מי שסובל כל ימות החורף מהקור זהו עבורו  קשה מאוד, ואם מקבל הגזר דין בשמחה ובאהבה, זהו כעין שמקבל על עצמו עבודת חודש אלול בשמחה למעשה כשזה כבר מגיע בפועל,  וזהו האור של חנוכה, שכל הקושי שיש הוא מקבל בשמחה ובאור! ומרגיש שהכל לטובה, ואם הקב"ה גזר כך ועשה כך, זהו לטובה, ומקבלו באהבה, וזהו עיקר גדול בעבודת השי"ת, ואולי על אופן כזה אמרו שיש בכוחו לשנות הגזר דין, לפי שעכשיו הוא חי האלול למעשה ובפועל מחדש ועל צד היותר טוב וכאילו נכנס עכשיו לחודש אלול! ולשאר ימי הדין של ראש השנה ויום כיפור. והבן ועיין?

 

ויגש

"וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו", ואחז"ל שיעקב לא נפל על צוארו של יוסף לפי שקרא ק"ש ושואלים למה יוסף לא קרא ק"ש?

ואולי י"ל שזה היה יעבורו כעין ברכה על זה שלא ראהו עד עכשיו שיש חיוב לברך ברכה שהחיינו או מחיה המתים ויוסף כבר בירך כששמע מהאחים שאביו עדיין חי אבל יעקב רצה לראותו וי"א שרצה לראות אם הוא צדיק או לא, ורק אחר שראהו שהוא צדיק אז בירך הברכה שזה היה הקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים? ודוחק,

ואולי י"ל עוד שלא יחשבו שעכשיו שיעקב שמח, ויתחילו לעשות סעודות וביקורים בכל זמן ועידן, כמו ערב לביבות בחנוכה, וכדומה מכמה וכמה סעודות רשות ומריעים, והודיע יעקב לבניו בזה שלא כן הוא! שעד עכשיו לא למד בטוב,  ומעכשיו צריכים ללמוד! ושלח יהודה לתקן לו בית תלמוד להוראה שמשם תצא תורה, כלומר באתי לכאן ללמוד תורה! ולא לבלות הזמן, ואולי על כן שלח יוסף לפני אביו את  בנו אפרים "שהיה רגיל אצל יעקב בלימוד" וכמ"ש רש"י בפ' ויחי עה"פ: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה", וגו', וכעין שראיתי בספר יפה שיחתן של עבדי אבות, שר' מאיר נתן אמר לאחיו האדמו"ר מגארליץ זצ"ל שעם הברוך טעם לא יכול להתקשר, לפי ששומר הפתח בגן עדן בשער שלו, אינו מרשהו לבקר אצלו, כדי לא לבלבלו באמצע הלימוד, וכנראה שכך היה נוהג בחיים חיותו ועל כן גם שם לא יכולים להפריעו מלימודו, וראיתי אח"כ שם בספר ההוא שכך היה דרכו של בעל הברוך טעם שלא היה מרשה לאף אחד להפריעו באמצע השיעור שלו בלימוד ע"ש! ומי שמבטל תורה כאן מאכילין אותו שם גחלי רתמים! והבן טוב, ויעקב אמר עכשיו: "אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי"! כלומר יש להכין את עצמו לעולם שכולו טוב על ידי לימוד התורה, וחזרה, ואין עכשיו זמן לבילוים ולסעודות או לביקורים רק סתם כך! וי"ל שכל הכ"ב שנה היה באבל, ולא למד כל מה שיכולים ללמוד, ועכשיו חזר ללמוד כימי קדם! ואולי גם אל יוסף אמר שלמד אתו לפני שנפרד ממנו כל מה שלמד בשם ועבר וכל השנים מאז עד עכשיו היה כמו בביטול תורה ועל ידי אונס, אבל עכשיו חייבים לחזור למצב ההוא, ומה שיכולים לתקן ללמוד צריכין להתגבר ללמוד בהתמדה גדולה.

ואולי יש להסביר בזה מה שיעקב אבינו אמר אז: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" שרצה לומר עכשיו יש לי להפסיק האבלות שנהגתי בה כל השנים שחשבתי שכך יש לי לעשות ומעכשיו חייב אני לנהוג בהנהגה של לימוד התורה שאחז"ל "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה"! ויש מפרשים שיעשה וינהג כאילו הוא מת, וכי אם מדברים אל המת הוא עונה או עושה משהו!  אלא כל הזמן הוא שוכב כמו מת, כמו כן זה שרוצה לזכות לתורה צ"ל את עצמו  כמת, שלא יפסיק באמצע הלימוד עבור לאכול ולשתות או לדבר עם חבירו או על הטלפון וכדומה!  וזה שהסביר יעקב ליוסף שמעכיו יהיה הנגה שלי כאילו שאני מת! כלומר: ללמוד ברצף בלי הפסקות, ועיין?

ויחי

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה",  פעם ר"ל שזה היה חידוש, שעוד חי עוד שבע עשרה שנה, לפי שהיה כל כך חלש שחשבו שכבר ימות, ועבור שזכה לשמוע ולראות את יוסף שהוא עוד חי, זכה לחיות עוד שבע עשרה שנה, ואולי י"ל עוד, שזהו חידוש הכי גדול, לפי שאומרים בברכת המזון "נודה לך ה' א' וכו' ברית ותורה חיים ומזון", וכמו עצם הברית שבשר ודם יש לו ברית עם הקב"ה! וכל ילד קטן נכנס בברית עם הקב"ה מה שהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו ע"ה! וכן התורה כולו כמו היפוך הטבע וכולו ההיפוך מה שכל הגוים והכופרים סוברים ועושים וחיים וכל התורה כולו מתנגד לכל מה שחושבים כל הגוים כל הזמן ומה שהם עושים כל ימי חייהם, וזה דבר פשוט שזה כך! אבל חיים ומזון זהו חידוש, שגם זה הוא כך, שאין על פי טבע חיים לעם ישראל, לפי שעל פי טבע אברם אינו מוליד [ר"ל בן כמו יצחק], וכן שרה היתה עקרה, וכן יצחק היה עקר ורבקה עקרה, וזה שבכלל יש חיים לבני ישראל זהו למעלה מהטבע, ועוד שכל הגוים רוצים חלילה לכלותם חלילה וחלילה, וכמו שראינו בזמן של השואה היאך כל הגוים שמחו במפלתן, וכל יהודי שחזר חי משם היה כקוצים בעיניהם, בזמן שהיהודי לא עשה להם כלום!

ומי מדבר מהמזון והכסף שכל הגוים רוצים רק לקחת כל מה שיש לכל יהודי, ולא להשאיר לו כלום, וכמו שעשו בכל הדורות ובכל המקומות, ובכל הזדמנות שרק הזדמן לו לגזלו ולגנבו ולעשותו רש כיום היולדו, וכמו שעשו ליעקב, וגם כמו שלבן אמר ליעקב "יש לי לעשות עמכם רע! וגו'  הבנים בני, והבנות בנותי, והצאן צאני, וכל מה שאתה רואה לי הוא"! וכן הוא בכל הדורות כמו קין עם הבל ונח עם אנשי דורו ונמרוד עם אברהם אבינו והפלשתים עם יצחק והמצריים עם בנ"י וכו' וכו',

וזו שהתורה מכריזה החידוש הגדול הזה! שיעקב וזרעו חיו בארץ מצרים, בארץ שאנשיה היו הכי רשעים, ויש לו ליעקב ולבניו  חיים! וגם יש לו מזון! יחד עם הברית והתורה פלאי פלאים! היאך יכול להיות דבר כזה! ועוד במצרים! יש ליעקב ששים רבוא נכדים  דתיים חרדים צדיקים וקדושים,  טהורים וישרים כולם אהובים וכולם ברורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם! ויש להם כל טוב, וחיים בלי שום דאגות, זהו הנס הכי גדול שרק יכול להיות! וכך יהיה לעתיד לבוא, לפי שזהו הטבע באמת, וכל השאר הוא רק דמיון של טבע! זה שאנו מודים להקב"ה שיש לנו "ברית ותורה חיים ומזון"! ועיין?

שמות

"הבה נתחכמה לו" וגו', ואחז"ל ג' היו באותה עצה יתרו איוב ובלעם, יתרו מחה בפרעה על זה או ברח או שניהם ועל כן עלה לגדולה, איוב ששתק נידון ביסורין ובלעם שיעץ על זה נהרג, וצ"ע אם זה שאיוב לא מחה היתה עבירה מצידו, או אע"פ שלא היתה עבירה עכ"ז נענש ביסורין על זה ששתק? וצ"ע למה יענש על זה אם זה לא עבירה ולא היה חייב למחות? ואולי חשב שאסור לו למחות, או כמו שאחז"ל על מצות מחאה: "שגדולה ענוה שלא לשמה ממחאה לשמה", שלא הוכיחו עבור מדת הענוה ולא היתה לשמה וכמש"א במס' [ערכין אולי?] עכ"פ אולי יש לפרש שזה שלא מחה זה היה עבור שגם אצל איוב שהיה צדיק אבל הכלל שעשו שונא ליעקב אמור אולי גם עליו אני לא יודע אני רק שואל אם זה נכון או לא? ואם זה נכון הרי מצאנו בקרא שמשנאה באה לרציחה וכמ"ש רש"י בפ' שופטים עה"פ: "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו ורצחו נפש" וגו' ע"ש,  וא"כ זה ששתק לא היה כל כך ממדת צדקתו כמו שזה היה ממדת שנאתו, שהוא, גם הוא אע"פ שהיה צדיק גדול שנא את יעקב ככל גוי ששונא את יעקב! ועל כן לא מחה ועל כן נענש לפי ששנא את עם ה',  אבל קשה לענ"ד לומר שאיוב הצדיק היה לו שנאה כלפי העם ישראל ולזרעו של אברהם יצחק ויעקב, שאם כן במה היה צדקתו כל כך גדולה? שהקב"ה כל כך משבחו? ואם זה בטבע שכל גוי שונא לישראל ואי אפשר לו לא לשנאתו, קשה  א"כ למה יענשו כל הגויים על כל הרציחות שעשו לבנ"י, אם הם כמו אנוסים בזה מגודל השנאה שיש להם לכל אחד מבני ישראל? ועכ"פ ר"ל שבנ"י שנאו את יוסף כמו שכתב בקרא ומשמע שכל האחים שנאוהו אפילו בני השפחות ואפילו בניו של בלהה שפחת רחל ממה שסתם הקרא ואולי על כן לא מחו בשמעון ולוי שרצו להורגו לפי ששנאוהו ומשנאה בא לרציחה, כ"ש לא למחות באחד שבא להורגו! וכמו כן איוב שנא את יעקב ובניו ועל כן לא מחה ועל כן נענש לפי שהיה לו לדעת ששנאה מביא לרציחה, ואסור היה לו לשונאם, ור"ל שאולי גם יתרו היה שונא את יעקב ובניו לפי שגם אצל יתרו היה הכלל שעשו שונא ליעקב, וי"ל כ"ש מאיוב הצדיק כ"ש יתרו שלא היה צדיק כל כך כמו איוב! לכאורה כך נראה מפשטות של  הפסוקים? ואולי זה לא נכון, מ"מ ר"ל שיתרו היה חכם והחכם עם האות ה' הידיעה! ואולי על כן מחה בפרעה לא להזדווג עם בנ"י לפי שהכלל אצל החכמה היא: "שמוח שליט על הלב"! והגם שיש לו שנאה היה יודע לשלוט על הלב ולמחות על הרע, ואולי זו הטענה על איוב ועל כל הגוים שהיה להם הכוח לשלוט על הרע שבלבם, ולא להרוג אפילו לא לצער אפילו לא אחד מבני ישראל, וכמו כן איוב היה לו למחות בפרעה, ולדעת שזה שאינו מוחה זה בא מהשנאה שיש בלבו על בנ"י, וצ"ע על כל הנזכר כאן מה נכון ומה לא ועיין?

"את פיתום ואת רעמסס" עיין בנקודות של רעמסס שאינו כמו הניקוד של רעמסס בשאר מקומות, לפי ששם כתוב רע, מסס, וכאן כאילו כתוב ר, עם, סס, ואמרו בשם הראב"ע שזה שני מקומות שונים, ולענ"ד  זה מואד מובן, לפי שבנ"י גרו בארץ רעמסס ולמה שהמצריים יבנוה ארץ חזקה? ולענ"ד יש לפרש עוד, וכמו שר"ל בהמ"ב מסעות שכתובים בפ' מסעי, ויש לי סימן על כל המ"ב מסעות,  שהסימן של רעמסס הולך על יוכ"פ, לפי שאז הרע נמס, והיו כלא היו בכלל, לפי שבנ"י שבים בתשובה והקב"ה מוחל לפשעם, ועל כן המקום ששם גרו בנ"י היה שמו רע, מסס, שאצל בנ"י ואפוא שהם גרים אין רע, וכל הרע מתמוגג, והיה כלא היה, לפי ששבים בתשובה, ובכלל אינם חוטאים, ולא רוצים חלילה לעשות רע חלילה וחלילה! אבל הרשעים הגוים ימח שמם וזכרם הם חושבים ועושים: "רק רע כל היום"! ועל כן בבואם לעשות רע לבנ"י הם בחרו במקום ששמו: "ר עם סס", כאילו אמרו שכל כוונתם הוא רק להרע לישראל לעשות להם רע עד שח"ו יהיו כלא היו בכלל! והיינו רע להעם עד שימס, והנה בחומשים המדויקים מדגישים זה, לחלק בין זה לזה, אבל הרבה אנשים אינם יודעים בכלל מזה, וקוראים רעמסס הזה, כמו רעמסס ההוא, בלי שום הבדל וחילוק, בזמן שההבדל ברור כל כך, והחילוק ביניהם הוא כרחוק מזרח ממערב, וכנ"ל. ועיין?

"ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים א"ל גיסי החשוב רא"נ הכהן פייערשטיין ני"ו שמקשים וכי רק אם הוא טוב יש להצילו ולהצפינו, הלא לכל תינוק וכל ילד חייבים לעשות כל מה שיכולים להצילו ולהחזיקו בחיים? ואולי יש לפרש שרק לפי שהיה טוב לא היתה יכולה להצפינו רק שלשה ירחים, לפי שנתמלאה כל הבית אור, והיו מכירים אותו שיש שם אור גדול כזה, והמצריים היו מוצאים אותו, והיו ח"ו הורגים אותו,  והיתה מוכרחת לחפש ולטכס עצה אחרת להצילו ממות לחיים.

או אולי יש לפרש להיפוך, שרק לפי שהיה טוב היתה יכולה להצפינו שלשה ירחים, לפי שהיה טוב גם בזה שלא לבכות ולעורר המצריים המחפשים הילדים להשליכם להיאור, והוא, כמו שידע לא לינק מאשה מצרית, כמו כן ידע לא לבכות, כשזה יכול לעורר סכנה עליו, ועל נפשות הוריו אולי גם ח"ו, או שח"ו יצטערו מזה שהוא בוכה, ועל כן יש לפרש שכתוב אח"כ שבת פרעה פתח התיבה: "ותראהו את הילד, והנה נער בכה", שהנער בוכה, וחז"ל שואלים למה כתוב נער והרי היה רק תינוק וילד לא נער? ויש מפרשים שקולו כנער, והקשו על זה שאם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום! שהיה ילד ותינוק, וקולו כנער! אבל עדיין קשה למה כן כתוב שהנער בוכה? ואולי לפי זה יש לפרש, שהיה לו שכל כנער, לא לבכות במקום שלא טוב לו לבכות, וכן לבכות במקום שטוב לו לבכות, שבכך שהוא בכה רק אז כשהיא פתחה התיבה, בזה הוא עורר שהיא ריחמה עליו, וכמ"ש: "ותחמול עליו" וגו', והיה זהיר לא לבכות כל הזמן שהיא לא פתחה התיבה, כדי לא לעורר חשד ויוודע מזה לאיש מצרי ורשע שירצה להרגו ולטבעו ביאור, ועיין?

שמות

"ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בכה,  ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה", [שמות ב', ו'], יש לפרש שהיא הבינה שהוא הילד שעליו ועבורו גזרו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"! [שמות א', כ"ב], ועל כן כתוב כמו פעמיים, פעם אחד ותראהו, ופעם שני את הילד, שלפי פשטות של הלשון ל"צ לומר רק א' מהם, או רק ותראהו, או ותראה את הילד, ולמה כתוב בכפל לשון? ור"ל לפי כשבת פרעה רק ראתוהו, תיכף היא הבינה שהוא הילד הפלא הזה, שעליו אמרו האצטגניני פרעה שמושיען של ישראל יוולד ביום הזה, והיה מהראוי שהיא תשלח אותו תיכף ומיד לתוך היאור כדי להמיתו, אבל הילד התחיל לבכות, ואז היא ריחמה עליו, ומה היתה רחמנותה שאמרה שילד הזה הוא כשאר הילדים, ילד סתם ואמרה: "מילדי העברים זה", ולא צריכים להרגו כיון שזה ממילא לא הילד שעתיד להיות מושיען של ישראל!

או יש לפרש שכל הרחמנות שהיתה לה שהיא לא זרקוהו תיכף להיאור רק אמרה: "מילדי העברים זה", וכיון שמרים ראתה שבת פרעה לא זרקוהו תיכף להיאור, והיא הבינה מזה שיש בלבה ספקות מה לעשות, אז היא מיהרה להציע לה עצה, להניק הילד עבור עצמה, שהיא תגדל הילד לבן שלה, ובכך היא לא תעבור על גזירת אביה שצריכים להשליך להיאור כל בן הילוד, כיון שגזירה זו לא נאמרו על הבן שמתגדל בביתו וכבן בתו של פרעה, ולכן היא הסכימה לעצה זו, שהיא תגדלנו כבן שלה וכמצרי לכל דבר,  וכמו נכד של המלך מצרים! וכך ודאי שלא יקרה כלום לאביה ולמצרים מילד זה שהצילוהו ממות! ועל כן אמרה מרים: "האלך וקראתי לך אשה מינקת וגו', ותינק לך את הילד", ובאופן כזה לא יהיה שום ביעא שהילד יהיה ילד שלך והבן.

"האלך וקראתי לך אישה מינקת מהעבריות" [שמות ב', ז], ובעל הטורים כתב ע"ז ג' במוסרה מה שדוד שאל אם אלך ללחום עם הפלשתים ומה שהמלך שאל אם אלך לרמות גלעד וע"ש מה שהסביר בעה"ט על זה, ולענ"ד יש לפרש המסורה כך, שמרים ידעה שבזה שהיא תציל החיים של אחיה הילד הזה, היא גורמת בזה המלחמה הגדולה נגד פרעה מלך מצרים וכמו שאמרו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים" וכמ"ש: "ולא קם נביא עוד בישראל, אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו, ולכל ארצו, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", סוף התורה, [חזק חזק ונתחזק!], והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו לפני זה בברית בין הבתרים: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי! ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"! ואם כן האלך הזה שאמרה מרים, שכלפי חוץ זו נראית כאילו רק להניק הילד, הוא בדיוק כמו האלך שדוד אמר כשרצה ללחום נגד הפלשתים, ושאל אז בהאורים והתומים אם ללכת או לא ללכת ללחום נגדם! וכן שהמלך שאל מהנביא אם ילך ללחום על רמות גלעד או לא? כמו כן כאן, זו היתה שאלת הכרעה ללכת למלחמה עם פרעה מלך מצרים ועם כל מצרים!  וגם היתה שם השכינה כמו שאחז"ל על המלה ותראהו שראתה השכינה, וא"כ היתה שם השכינה וגם נביאה לפי שמרים היתה נבואה, [ואולי י"ל שגם משה רבינו נקרא כבר מאז נביא?] ויש לפרש שכאן באלך זה, היו שניהם יחד, לפי שבדוד היה האורים ותומים שזה כמו השכינה, וביהושפט היה נביא, ששאלו מהנביא אם ללכת למלחמה או לא, וכאן היו שניהם יחד, שכינה ונביאה, ובתי אדל חנה ני"ו, הוסיפה לומר שמרים שאלה מהשכינה אם ללכת לקרוא לאם של הילד, אם היא תצליח בזה או שלא טוב לעשות כך, וקבלה התשובה מהשכינה הקדושה ללכת לקרוא לאם של הילד! לפי שהיתה שם השכינה וכמו שכתב רש"י שבת פרעה ראתה שם השכינה עם הילד!  ועל כן כתוב: "ותפתח תראהו, את הילד", שזה מיותר וכפול לומר שתראהו וגם לכתוב את הילד ועיין?

"ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה', ויבקש המיתו, ותקח צפרה צור וגו', חתן דמים למולות", וערש"י ואחז"ל שלא המתינה לו אפילו שעה אחת שלא מל את בנו, וראיתי מביאים לשון והסבר של הרמב"ם ז"ל שגם המצוות שנהגו בנ"י לפני מתן תורה אבל משנתן הקב"ה התורה יש לנו החיוב לעשות המצוה לפי שכן צוה לנו משה רבינו מפי הקב"ה, ולא עבור שכך היה מצווה אברהם אבינו או יעקב אבינו וכדומה ע"ש, וא"כ חשבתי שאולי יש לפרש שעל כן היתה קפידא חזקה כל כך על משה רבינו שימול את בנו, לפני הגיעתו למצרים, לפי שנתחייב הוא למול את בנו כשהמצווה היתה עדיין בתוקף שכך צוה הקב"ה לאברהם אבינו!  ועכשיו שבא משה רבינו לבני ישראל להוציא את בנ"י ממצרים על מנת לקבל התורה והמצוות מהקב"ה שמסר לנו מפי משה רבינו ע"ה, ולא ממה שהיה מסור לנו מדור דור עד אברהם אבינו, והיה צריך לקיים המצוה לפני שחל החלות של הנהגה החדשה והבן ועיין? ואולי דוקא משה רבינו וכיוצא בו כמו כל שבט לוי, שהחזיקו בקיום מצות מילה שגם  במצרים כל השנים לא הפסיקו מלקיים המצוה, למול את בניהם כשהיו בן שמנה ימים,  על כן  חל עליו החיוב למול בנו לפי שכך צוה הקב"ה לאברהם אבינו, אבל שאר בנ"י שהפסיקו מלקיים המצוה, ולא מלו בניהם במצרים לא חל עליהם החיוב הזה כל כך, ולהם היה מספיק שימולו את בניהם ואת עצמם גם אחר שכבר היה משה רבינו רבן של כל בנ"י לכל הדורות, וכבר קיימו המצוה על אופן החדש! לפי שכך צוה הקב"ה לנו על ידי משה עבדו! רק יהיה קשה לפי זה מה שאחז"ל שיש ללמוד מכאן כמה חמור מצות מילה שלא המתינו למשה רבינו אפילו שעה אחת על שהתעצל בקיום מצות מילה וכמ"ש רש"י כאן שלא היה לו להתעסק במלון תחילה.

[ואגב גם זה לא הבנתי כל כך שמה היה לו לעשות להמשיך ללכת בלילה בדרך? ומהסתם שלא התעסק במלון אם לא הגיע הלילה? ועיין?]

והרי לפי מה שר"ל היה כאן הקפידא מענין אחר לגמרי? לפי שהיה צריך לקיים המצוה כמו שנתחייב לעשותה לפי שכך צוה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, ולא לפי שכך צוה לו הקב"ה? ואולי גם כל זה אפשר להכניס שגם זה מוכיח על חומר של מצות מילה, שגם לפי טעם ומקור החיוב יש כל כך קפידא שלא המתינו עבור זה למשה רבינו אפילו לא שעה אחת! ועיין?

וארא

במכת דבר כתוב שרק אלו שהיו בחוץ מתו, ובמכת שחין לא כתוב כן, ומשמע שגם אלו שהיו בפנים בבית, ג"כ קבלו השחין, וזה כאילו תרתי לחידוש, לפי שמכת דבר אין שכל שרק אלו שהם בחוץ ימותו, והיה בזה גילוי כח של השגחת הקב"ה על כל דבר ודבר, שאל"כ למה מתו אלו כן ואלו לא? ובמכת שחין היה הגילוי של השגחת הקב"ה בדיוק על ידי זה שגם בפנים בתוך הבית כל אחד קיבל האבק והשחין, אע"פ שהיה בתוך ביתו סגור ומסוגר, ומאפוא נכנס וקבל האבק הזה? שעי"ז יהיה לו השחין! איני יודע!  אבל במציאות הוא ובהמתו קבלוהו, והנס היה שהאבק נכנס לתוך הבית גם אם היה  סגור ומסוגר. ועיין?

במכת ערוב כתוב: "הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב, ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה" [שמות ח', י"ז], וצ"ע מה מוסיף בזה לומר גם האדמה אשר הם עליה? והרבה מפרשים שבאו החיות עם האדמה שלהם, כל א' כדרכו וכפירושו למה זה היה כך, ואולי יש לפרש בפשטות על המצריים במצרים, לפי שבמכת דם מכרו המצריים כל מה שהיה להם לבני ישראל, לפי שבני ישראל היו בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, וכשבאה מכת דם נשארו כל אחד במקומו שהיה שם לפני זה, וקבל כל אחד מבני ישראל שהיו מפוזרים בכל מצרים, מכל המצריים שהיו שם כל רכושם וממונם וביתם, והעבירו הבית שלהם על שמם של בני ישראל בערכאות שלהם כתוב וחתום, ורק אז היה לו רשות לקבל מים, לשתות מים! ויותר מזה שהמצרי מהיום והלאה היה חייב לשלם שכירות לישראל שקנה הבית ממנו! וזה מה שכתוב בפ' בלק "ויגר מואב מאוד מפני העם כל רב הוא" וכמש"ש במדרש רבא שבלק טען שבני ישראל אפוא שרק הלכו השתלטו על כל בני המקום, ירדו למצרים וקנו כל הבתים של המצריים עד שהמצריים היו מוכרחים לשלם דמי שכירות להישראל, וזה שכתוב שם לשון "ויגר מואב" מלשון שכירות, שמואב פחד שעוד יצטרכו לשלם שכירות על כל בית ובית ממואב לבני ישראל, ע"ש במדרש רבא ומתי זה קרה שבנ"י שלטו על הבתים של המצריים? זה לא כתוב שם, ור"ל שבמכת דם קרה כך, ואחר ז' ימים שחזר היאור לקדמותו היו להם צער שמכרו כל בתיהם להישראל, אבל זה כבר היה אחר המעשה! וכבר אי אפשר לחזור בו, או שבני ישראל טענו להמצריים שאם לא היו מוכרים להם הבתים, היה עדיין הדם בהיאור ולא היה להם מה לשתות, ורק עבור שמכרו הבתים על כן אחר שבעת ימים חזר היאור לקדמותו, ועיין?  ונמצא שהרבה בתים שגרו שם המצריים למעשה היה הבית בבעלות של ישראל והקב"ה לא רצה שהבית שי ישראל יוזק ועל כן הדגיש הקב"ה לומר שכל בית ששייך למצריים הם יזוקו ממכת הערוב וכל בית ששייך לישראל שם הערוב לא יזיק הבית רק למצריים שגרים בהבית ועל כן כתוב: "וגם האדמה אשר הם עליה" לפי שלא מכרו האדמה של מצרים לישראל, רק הבית, ועל כן האדמה יהיה מלא מהערוב ועל ידי זה יזוקו כל המצריים, רק הבתים יהיה על פי חשבון מדויק, איזה בית כן יוזק, ואיזה לא? בית ששייך לישראל לא יוזק, ומה ששייך למצרי כן יוזק גם הבית וראו בזה השגחה פרטית מדוקדק בדיוק ממש!  שכל בהמה וחיה ועוף ושרץ ונחש ושד שבאו שם ידעו בדיוק איזה בית יש להזיקו ואיזה לא! ועיין?

במכת ברד כתוב: "וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, וגו', ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאוד, אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי" וגו' ע"ש, [שמות ט', כ"ג – כ"ד], ר"ל שהאש לא שוקל הרבה ואולי בכלל אין לו משקל, וכאן היה ענין שהברד יהיה כבד, על כן היה נס שגם האש היה שוקל כמו הברד ששוקל הרבה וכבד מאוד וכידוע! "בלוק של קרח"! על ראש של בן האדם! והוא נגמר! עם כל החיים שלו! ואולי יש לפרש עוד, כיון שכבר היה נס על האש שישקול הרבה וכבד לא פחות מהברד של מים, א"כ יש כבר לומר שגם המים היה כבד יותר מהרגיל, ולמה לומר שנס זה קרה רק להאש ולא גם להמים? וא"כ יש לומר שהמלה: "כבד מאוד" קאי גם על האש וגם על המים שהיו בתוך הברד ההוא! וא"כ יש לפרש שגם האש היה שוקל כמו המים של הברד ולא כסתם מים אלא כמו שהמים ההם היו כבידים יותר משאר מים, כמו כן האש שבתוכו היה כבד הרבה מאוד מסתם מים, ושקלו כהמים שבתוך הברד. ועיין?

בא

"לא אוסיף עוד אות פניך" [שמות י', כ"ט], ל"ה שאם כן כבר אמר משה רבינו כאן שיוצאים ממצרים ולא חוזרים עוד אליה? ולמה א"כ שלח פרעה אח"כ איקטורין עם בנ"י שיחזרו למצרים אחר שלשה ימים? וכמ"ש רש"י בפ' בשלח עה"פ: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" וגו', [ שמות י"ד, ה ], ואולי יש לפרש שפרעה הבין שהכוונה של משה רבינו היתה שגם הוא ימות במכת בכורות לפי שגם הוא היה בכור, וכמש"ש רש"י שעל כן פחד וקם בלילה לשחרר את בנ"י ממצרים, שלא יהרג גם הוא עם כל בכורי מצרים, וא"כ אחר שפרעה השתכנע לו וביקש ממנו שיתפלל גם בעדו הבין שכבר נתבטל הגזירה של: "לא אוסיף עוד ראות פניך" ועיין?

"ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו" וגו', אולי יש לפרש שפרעה התחצף נגד נביא השי"ת בזה שאמר לו: "לך מעלי, אל תוסיף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות" ועל הכלבים כתוב: "והכלבים עזי נפש", וכתוב כאן בפרשתנו: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'!" ואחז"ל: "כל לצינותה אסורה, חוץ מליצנותה של עבודה זרה"! והרי פרעה עשה עצמו לעבודה זרה, ועל כן לא יצא לבית הכסא בפני אנשיו רק בבוקר כשהלך להיאור, ועל כן מצוה לזלזל בו ולומר לו בפניו שהוא כמו כלב! ונהג ככלב! ואגב יש להוסיף עוד, שמנהגם של הכלבים הוא לא לעשות צרכיהם רק פעם ביום, ויוצאים מהבית לטיול ואז הם עושים צרכיהם בדיוק כמו פרעה!  הרי פרעה והכלב היו שווים! ולהגיד לו שבני ישראל יצאו מחר ממצרים ביד רמה לעיני כל מצרים! ולעיני פרעה הרשע ימח שמו וזכרו! שהוא והכלב שוים כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר מלך בבל כשגזר שישתחוו להצלם, אמרו לו אתה והכלב שווים הם! שאם גוזר על בנ"י מיסים אז הוא מלך ונכבדנו כמלך! אבל אם בא לבטל תורה ומצוות מבני ישראל הרי הוא שוה בדיוק ככלב! או פחות מזה! כלומר אינו מלך בכלל! רק הוא עז פנים ככלב! שגוזר גזירות נגד הדת של התורה הקדושה של הקב"ה! וזה שאמר לו משה רבינו לפרעה הרשע אחר שהתחצף נגדו כל כך בזה שאמר  לו: "לך מעלי ואל תוסיף ראות פני" וגו', אמר לו: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו! [כלומר: אתה פרעה שאתה הוא הכלב הזה!], ובעל כרחך תענה אמן! ונצא בכבוד גדול ממצרים!

[שם]

"ויצא מעם פרעה בחרי אף"! לא ראיתי שאחז"ל על זה כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות! ומשמע  שכאן היה בסדר גמור שיצא מפרעה בחרי אף! וזה היה נחת רוח להקב"ה שעשה כן! ונהג כך!  ואולי לפי שיש על עבודה זרה מצוה של: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא"! על כן כל מה שעושים שלא ירצו בני ישראל לחזור למצרים וכמ"ש: "לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם"! וזה שיצא משה רבינו מלפני פרעה מלך מצרים בחרי אף, זה היה אמור לקבוע בלבות בני ישראל שלא ירצו לחזור למצרים, אולי? ועיין?

בא

"שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם", [שמות י"ב, ה'], אולי י"ל רמז לפי שכל יהודי חייב להקריב קרבן פסח ויש על זה עונש כרת אם לא קיים המצוה עשה זו, הרי היא חמורה מאוד כמצות מילה, ואחז"ל עה"פ: "כבן שנה שאול במלכו", שהיה כבן שנה נקי מן החטא! וא"כ הבן שנה מסמל שנקי מן החטא, וכמו כן השה מסמל הצדיקים, לפי שיעקב אבינו ע"ה נמשל לשה, וכמו כן תמים שזה בלי שום מום וכן כמ"ש: התהלך לפני והיה תמים"! וכן : "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", וא"כ אומר לנו הקרא למה חמור כל כך שכל יהודי יקריב הקרבן פסח? זהו לפי שהקב"ה רוצה שכל יהודי לעולם ועד יהיה כדוגמת השה הזה ותמים ובן שנה וכנ"ל, ועיין?

בא

"וילכו ויעשו ככל אשר צווה ה' וגו'," ופרש"י שכבר עכשיו שקבלו עליהם לעשות נחשב כבר כמו שעשעוה וראיתי א' כותב לפי שאם נאנס ולא עשה המצוה כיון שרצה לעשותה נחשב כמו שעשעה, וא' א"ל שאולי ל"א שנחשב כאילו שעשעה רק במצות שבינו למקום בלבד, אבל במצות שבינו לחברו וכי העני קבל כסף עם מחשבתו הטובה? וכי החתן היה שמח לפי שהוא רצה לשמחו רק נאנס ולא שימחו? ואני ר"ל למה אני צריך לתת לעני כסף ולשמח החתן לפי שכך ציוני הקב"ה, והקב"ה מצרף למעשה מה שרציתי לעשות אם לא עשיתי המצוה לפי שהיה לי אונס שלא יכולתי לקיים המצוה, ומה לי נפ"מ אם העני היה לו כסף או החתן היה שמח או לא, אני את שלי עשיתי, וזה מה שעלי לעשות ולדאוג עליו, רק על ההשתדלות ולא על התוצאות, וכמ"ש בספרי מוסר, ואם יש ראיה טוב שיביאו הראיה אם זה כך או כך?

והנה ראיתי בספר נפש חיים מהרב פלאג'י זצ"ל שמביא משו"ת שאלת יעב"ץ שאפילו אם חטא לחברו, כגון שגנב ממנו וחשב לשלם לו ונאנס ולא שילם לו, או אפילו שאין לו מה לשלם לו! מעלין עליו הכתוב כאילו עשאה! הרי מפורש גם בבין אדם לחברו יש הכלל הזה, ואולי למד זה ממה שאחז"ל שהבנים חייבים להחזיר הרבית שאביהם לקח והגמרא אוקים שזה רק בשב בתשובה ולא הספיק להחזיר ועל כן נחשב האבא כצדיק וחייבים הבנים לכבדו ועל כן חייבים הם להחזירהרבית משום כבוד אביהם, לפי שאין חיוב חזרה על הבן רק על זה שלקח הרבית! ואם לא שב אינם חייבים להחזיר הרבית, והרי ברבית כתוב הטעם משום: "וחי אחיך עמך", והרי גם בזה יש טענה שרב ההוא א"ל שהעני לא קבל הכסף והחתן לא היה בשמחה, מ"מ רואים שזה נחשב כאילו עשאה, וכן ר"ל ממה שהרמב"ם פסק וכן הוא בגמרא, שאם שב בתשובה בדקה אחרונה של חייו, אין מזכירין לו כלום מכל עוונותיו שחטא בהם בחייו, וא"כ בכלל זה הרי הם כל העוונות של בין אדם לחברו גם כן, משמע שלא יצטרך להענש או להתגלגל כדי להחזיר החוב ועל כן היה תמיד קשה לי למה אומרים שיום המיתנ אינה מכפרת על עון הגזל ושאר עוונות של בין אדם  לחברו? לפי שאם שב ונאנס ולא עשאה נחשב כעשאה? ולמה יצטרך להתגלגל עוד הפעם עבור הפרוטה שלקח מחברו? ואולי זהו רק בלא שב בתשובה על זה, ולפי זה צ"ל שכל אלו שרואים שנענשו כמו שכתבו בתוס' במסכת ב"ב דף י: ד"ה עליונים וכו' ע"ש, שעל כן היה רב יהודה למעלה משמואל בגן עדן לפי שהוכיח לשמואל ואמר לו: "לא סבר ליה מר, אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה! אמר לו רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי" שיש כאן הראש ב"ד מר עוקבא שהוא אחראי על זה, ע"ש במסכת שבת דף נ"ה.  צ"ל שלא שב בתשובה על זה, שאם היה שב היה שמואל למעלה מרב יהודה, כאילו שלא חטא בכלל בזה, ובכלל צ"ע למה לא מחה ר"י במר עוקבא שישגיח במה שהאשה טענה? ועיין? ועכ"פ רואים שגם במצוות שבין אדם לחברו נחשב כאילו עשאה כאילו החזיר הרבית וכאילו החזיר הגזילה, וכמו כן י"ל כאילו שימח החתן, וכאילו החיה את העני. ועיין?

בא

"ושמרתם את המצות", י"ל כמו  הקב"ה כתב על עצמו ית"ש ויתעלה: "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם" ופרש"י: "שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים",  וכמו כן כתב רש"י שם עה"פ: "ויהי מקץ וגו', ויהי בעצם היום הזה" וגו', ופרשי"ש: "מגיד שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין"! כמו כן יש לנו המצוה לשמור המצות שלא יחמיץ  ולא רק שלא יחמיץ, ויש חיוב מיוחד שיחשוב בשעת עשיית המצות שיהיו לשם מצות מצוה! וזו דוגמת ששומר ומצפה מתי יאכל המצה לשם מצוה בליל הסדר, ורק בליל הסדר יש חיוב לאכול מצות, ורק אלו שנעשו לשם מצות מצוה, וא"כ זהו בדוגמא ששומר ומצפה לקיים החיוב לאכול המצות שעשו לשם מצוה זו של אכילת המצה בלילה הזה!  וכמו כן בכל מצוה שבאה לידו יש חיוב  שיעשנה מיד! ממש מיד! שזו ג"כ דוגמא לזה שהקב"ה גאל את בנ"י מיד ולא עכבן כהרף עין! וכמו שיש מצוה לשמור המצות מחימוץ שלא יהיו רגע בלי שמירה מחימוץ ולא יהיו רגע בשהייה בלי עשייה, כמו כן המצוות שלא ישהה עד שיעשם, אלא מיד כשיגיע לידו לעשותם יעשם מיד, נמצא כל מצוה יש בה הזכר ליציאת מצרים, לפי שעל מנת כן הוציאנו הקב"ה ממצרים כדי שנשמוא מצוותיו ית"ש ויתעלה! ונכלל בזה גם זה לעשותם מיד! ואולי בזכות זה נזכה מיד להגאולה שלימה בב"א!

"ביום הראשון מקרא קודש, וביום השביע מקרא קודש", מלשון הקרא משמע שזה שיום שביעי של פסח הוא יו"ט לא שייך לזה שבו היה הנס של קריעת ים סוף אלא הוא חג ומקרא קודש ממה ששייך לחג הגאולה של ליל הסדר ועצם היציאה ממצרים וצ"ע מה זה שייך ליום הראשון לחוג את יום השביעי? שיום היציאה הוא יום הזכרון לחוג אותו ליום טוב ולזכר של הנס של יציאת מצרים, ומה יש ליום השביעי משהו מיוחד יותר מכל שאר החמשה ימים של חול המועד פסח שאינם יום טוב במיוחד והיה צריך להיות יום הז' של פסח כמו יום הז' של חג הסוכות שאינו יום טוב רק עוד יום של חול המועד ותו לא! ואולי יש לומר לפי שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים ולא עכבם כהרף עין במצרים ולענ"ד שעל כן שרט הקב"ה שריטה בכותל ואמר לאברהם אבינו כשיגיע החמה לשריטה זו יולד יצחק בשנה אחרת בדיוק באותו רגע! ולמה צריך לכל זה ומה נפ"מ אם יוולד באותו רגע או ברגע אחרת בו ביום? רק לפי שהיה גזירה על ארבע מאות שנים גלות וצרות ושיעבוד, ובכלות הזמן לא יעכבם הקב"ה אפילו לא לרגע! וכשהגיע הרגע ההוא שבו נולד יצחק שבו נשלם הארבע מאות שנה באותו רגע יצאו בני ישראל ממצרים! ואחז"ל  במסכת ברכות עה"פ: "דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וכלי זהב וגו', למה צריך על לומר בלשון נא שאין נא אלא לשון של בקשה? ומי לא רוצה לשאול כלי כסף וכלי זהב ושמלות? וענו על זה החז"ל משל לעבד שהוא בבית האסורים ואומרים למחר אתה יוצא עם רכוש גדול והוא אומר תוציאיני היום בלי כסף, ממה שאמתין עוד יום עם הבטחה של הרבה כסף! כל כך היה קשה לבני ישראל להיות במצרים אפילו רק עוד יום אחד, הגם שכבר היו שם מאתיים ועשר שנים! ויש לומר שכבר התרגלו להמצב והמציאות שגרו ושכנו והיו שם, ועל זה קמ"ל קרא שרגע אחד יותר הם לא יהיו שם! ועל ר"ל שבא יום השביעי ליום טוב במיוחד לומר שכמו ביציאת מצרים לא השאירם הקב"ה גם לא לרגע עוד אחד מיותר ונוסף מהנגזר עליהם! שכמו כן לעתיד לבוא שהקב"ה יגאלינו במהרה בהגאולה שלימה לא נהיה בגלות אפילו לא לעוד רגע אחת יותר ממה שנגזר עלינו מתחילה! וברגע שיהיה הזמן לבוא הגאולה! באותו רגע נצא מגלות המר הזה לחירות עולם ולנצח נצחים! ולזה מורה יום השביעי של חג הפסח כמו לאחר כל הימים של שנות העולם שהיינו באחרית הימים, שהיינו בגאולה העתידה, או יש לומר שזה מורה על כל הזמנים, אפילו עד סוף של כל ימות העולם, לפי שגם בגלות בבל, נגאלו אחר כלות הע' שנה, וטעו אז בהחשבון, אבל למעשה נגאלו תיכף בבוא הזמן, אם כן זהו סימן לכל ימות העולם, שתמיד ביגיע הזמן לגאולתינו, נצא תיכף ומיד מהגלות והצרות. ועיין?

בא בשלח

"מצוה בו יותר מבשלוחו", משתמשים במאמר זה לדבר המושאל שיש מקדימים לבוא להרבי על שבת פ' בא, לפי שאז אין הרבה חסידים, ויכול לראות מקרוב ולקבל הנהגה והדרכה מהרבי יותר ממה שיש בפ' בשלח שאז מגיע קהל גדול ורב, ואין לו אז כל כך יכולת לקבל מהרבי כמו בשבת פ' בא, ור"ל למה באים לפ' בשלח ולא בפ' בא? הלא בפ' בא יצאו ממצרים והיה מכת בכורות ועיקר של הגאולה , ואולי יש לפרש לפי שפרשת בא יש לנו דוגמתה בחג הפסח בליל הסדר,  ול"צ לבוא לפ' בא, וכמו כן י"ל על פ' יתרו, שיש חג השבועות ול"צ לבוא לפ' יתרו, וא"כ קשה שהרי יש יום שביעי של פסח שמסמל פ' בשלח, וא"כ למה בפ' בשלח כן באים? ולפי הנ"ל מובן, לפי שיום ז' של פסח הוא יום טוב גם בלי ענין של קריעת ים סוף והשירה, ורק לפי שאז זה קרה על כן קורין בז' של פסח השירה, אבל מעיקר הדין היה כבר יום הז' ליום טוב גם בלי הענין שבו היה קריעת ים סוף, וא"כ צריכין לעשות משהו מיוחד לשבת שירה ולשבת פ' בשלח, יותר משבת פ' בא ופ' יתרו.

והנה אומרים שיום ז' של פסח מסוגל לישועות, הן לזיווגים, והן לפרנסה, וכדומה, ואומרים טעם לזה לפי שאחז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, וכן קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכיון שבז' של פסח היה קריעת ים סוף, על כן יום זה מסוגל לאלו הישועות וכיוצא בהן, לכל מי שהוא מבני ישראל והוא צריך ישועה!

ואולי י"ל טעם נוסף למה יום זה מסוגל לשידוך טוב, לפי שכתוב בפרשתינו: "ותצא מרים הנביאה עם התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים", ולמה כתוב כאן שמרים היתה נביאה? וכן למה כתוב כאן שהיא היתה אחות אהרון? רק לפי שהיא התנבאה כשהיא היתה רק אחות אהרון, כלומר שמשה אחיה עדיין לא נולד אז, וזו היתה נבואתה שאמרה: "עתידה אמי שתלד בן שהוא יהיה המושיען של ישראל"! וכשנולד משה "ונתמלאה אז כל הבית אורה", בא עמרם ונשק לה על ראשה, שראה שנתקיימה נבואתה,  וכששמוהו בתיבה על יד היאור בא עמרם וטפח לה על פניה, ואמר לה  היכן את והיכן נבואתך, ואז היא הלכה לשם וכמ"ש: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", ואחז"ל על זה מה יהיה בסוף של נבואתה? ואז היא הצילתו ואמרה לבת פרעה: "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד" וגו'.

[אגב אולי י"ל שרק לפי שהתנבאה על זה לפני זה, ע"כ הלכה, וע"כ זוהי נבואת שיש בהן הצורך לדורות, ועל כן נכתבה נבואתה שהתנבאה אז שעתידה אמי שתלד בן מושיען של ישראל! לפי שרק עי"ז ניצל מ"ר ממות וכליון, ח"ו!  וזכינו לגאולה ולתורה ולכל טוב לעולם ועד בזה ובבא!]

והשכל לכאורה אומרת,  שמקודם מרים אמרה לאביה שפרש מאשתו בטענה שטען "לשוא אנו עמילים", לפי שפרעה גזר על: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ומרים אז אמרה לאביה, "שלך קשה משל פרעה" לפי שפרעה לא גזר רק על הזכרים, ואתה גזרתך היא, בין על הזכרים ובין על הנקבות, ופרעה גזר רק בעולם הזה וספק אם יתקיים גזרה שלו, ואתה גזרתך גם לעולם הבא, וכן ודאי יתקיים, ומרים היתה אז בת קטנה של אולי רק חמש שנים, ואביה, עמרם היה אז גדול הדור, וכיון שהוא פרש מאשתו, עמדו כולם ופרשו מנשותיהם, וחזר בו עמרם ושמע בעצת בתו הקטנה וחזר ולקח יוכבד אשתו בחזרה, ועמדו כולם והחזירו את נשותיהם, ומהסתם אחר זה התנבאה ואמרה עתידה אמי שתלד בן מושיען של ישראל, לפי שאם התנבאה זאת לפני זה, לא היה עמרם מגרש את אשתו! ואם כן לפי שמרים הוכיחה את אביה הגדול הדור והסבירה לו כמה זה חשב לישא אשה, וכ"ש לא לגרש את אשתו, ועי"ז כולם חזרו ולקחו נשותיהם בחזרה, ובא מזה אח"כ כל הכלל ישראל שהיו אז בגאולתן של ישראל ביציאת מצרים, לפי שאם אומרים שכל הששים רבוא של בנ"י היו רק אלו שהיו מבן כ' עד בן ששים, נמצא שכל אלו נולדו רק ממה שמרים הוכיחה את אביה להחזיר את אשתו ובזכות התוכחה זכתה ושרתה עליה הנבואה ואמרה שעתידה אמי שתלד בן מושיען של ישראל! ועל כן שהתנבאה זאת, על כן עמדה שם להצילו לראות מה יהיה בסוף של נבואתה וזכו בני ישראל לכל האותות והמפתים עד קריעת ים סוף וראו על שפת הים כל המצריים שמתו, ומזה הוכיחה מרים הצדק שבדבריה, שכן יש חיוב לישא אשה ולא לגרש את אשתו בבוא הצרה כמו שקרה אז, ועל כן יצאה בתופים ובמחולות להורות על זה שנהגו אחר כך בנ"י בשילה לחוג במחולות ואז עשו השידוכים וכל מי שלא היה לו אשה הלך לשם ונשא אשה! וכן נהגו ביוכ"פ ובט"ו באב, ואולי י"ל שכל זה התקינה אז מרים בהמחולות שעשתה על שפת הים, ואז נגמרה התכלית של הנבואה שלה, והתברר לכל אמיתת טענותיה  שאמרה לאביה כשהיא היתה בת קטנה של חמש שנים, ואולי נכלל גם זה שזו היתה נבואה הנצרך לדורות ועל כן היא נכתבה  וזה ג"כ נקרא נכתבה במה שכתוב שמרים היתה נבואה כשהיא היתה אחות אהרון, והיינו שזכתה לנבואה עבור התוכחה שאמרה לאביה, וכעין שכתבו תוס' [ב"ב י:],  על מאמר הגמרא: "עליונים למטה, ותחתונים למעלה"! שיש קבלה איש מפי איש מהגאונים שזה קאי על רב יהודה תלמידו של שמואל, שר"י היה צריך להיות למטה משמואל רבו, ורבו שמואל למעלה ממנו בגן עדן, אבל ר"י הוא למעלה מרבו שמואל, לפי שפעם אחת הוכיחו וכמו שאחז"ל במסכת שבת דף נ"ה. שאשה זעקה ולא אישגח בה ור"י א"ל וכי ל"ל למר: "אוטם אזנו מזעקת הדל, גם הוא יקרא ולא יענה"? ע"ש הסיפור.

[ול"ה כ"כ מה"פ בזה? כיון ששמואל שם ענה לו שזה לא תלוי בו אלא במר עוקבא שהוא האב ב"ד ומה אתה רוצה ממני? וכן ל"ה למה ר"י לא הוכיח למר עוקבא והסתפק בזה שאמר כן לשמואל רבו? ואולי שמע מר עוקבא מה ששמואל ענה לו לר"י "רישך בקרירי, ורישא דרישך בחמימי"! ואז התעורר מר עוקבא בהדבר ושמע לטענתה של האשה אולי? ועיין?

וכמה יש ללמוד מזה להוכיח למי שטועה בדבר, גם אם הוא גדול הדור כמו עמרם בשעתו! ושמואל בשעתו!  כמה יש חיוב לקבל האמת ממי שאמרה, אפילו מבת קטנה של בת חמש שנים! כמה יש להיזהר להתחתן ולישא אשה! כמה זה חשוב שנהגו אז לחוג במחולות לזרז לכל מי שאין לו אשה שיתחתן! ואולי על כן מסוגל יום שביעי של פסח לשידוכים, לפי שאז יצאה מרים במחולות להנהיג ולהורות לכל הדורות החיוב הזה של לישא אשה כמה שזה חשוב!  וכמו שהיא פעלה אז שכל בני ישראל החזירו נשותיהם וכל הכלל ישראל נולדה אז בזכותה, ועבור התוכחה שלה לאביה!  כמו כן בזכותה אנו עכשיו ניוושע בישועת עולמים עם כל הישועות בכלל, ובפרט בענין של הזיווגים שכל אחד יזכה לישא את בת זיווגו במהרה, בלי שום עיכובים ובלי שום קושי, וכמו אז זה היה בתו הקלות, כמו כן לנו עכשיו זה יהיה קל מאוד ושזה יהיה: "הקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"! היינו כמו שם זה היה במהירת הבזק "שעמד עמרם והחזיר את אשתו, ועמדו כולם והחזירו את נשותיהם"! ומהו הקושי? יש לפרש להיכנע ולשמוע מבתו הקטנה ולחזור בו ממה שאמר ועשה זה דבר שקשה לאדם! ואדם מוכן לסבול הרבה, ולא לחזור בו ממה שאמר ולהודות בפני כולם לומר טעיתי! ותראה כמה פרעה מלך מצרים ועבדיו ועמו היו מוכנים לקבל מכות ולסבול רק עבור כבודם המדומה שיש להם כבוד! והבן  וכמה זה נוגע בשידוכים שהוא מעכב וסובל רק בשביל שמתחילה אמר לא ואינו רוצה לחזור בו ולומר כן! הוא או היא! מה נפ"מ מי זה שאמר הלא, ומי זה שמתעקש לקדם השידוך שיצא לפועל ולגמר! והבן ועיין? וכמו שהקב"ה אמר למשה רבינו בקריעת ים סוף: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" כמו כן יהיה בזה שכל אחד יזכה למהר לגמור השידוך שיהיה בשעה טובה ומוצלחת ויבטח בשם של השי"ת,  שהכל יהיה טוב ובסדר גמור, וכי מי יכול לדעת מה יהיה אחר כך והסוף של כל שידוך ושידוך? וחייבים לבטוח בהשי"ת ולעשות כמו שציוונו לעשות,

והשי"ת יהיה בעזרינו שהכל יהיה על צד היותר טוב! אוכיה"ר!

וכמו שזכו אז בנ"י לעשירות מופלגת, שאחז"ל "גדולה היתה  ביזת הים מביזת מצרים"! ועל כן אומרים שיום זה מסוגל גם למזונותיו של האדם ולפרנסתו, ולפי הנ"ל יש לפרש לפי שאחז"ל שהפרנסה של האדם מתברך רק בשביל אשתו ואמרו "כבדו נשתייכו כדי שיתעתרו" שכתוב: "ולאברם היטיב בעבורה", וא"כ גם מצד זה יש לפרש שמסוגל יום ז' של פסח גם לפרנסה, לפי שעי"ז שמתחתן ונושא אשה, ויכבד את אשתו יזכה לעשירות,  והבן!

ולפי כל הנ"ל יש לפרש שכל זה מסוגל גם בכל ימות השבוע של פרשת בשלח ומיוחד בשבת פ' בשלח! "שבת שירה"! שאז קוראים כל המאורע שקרה אז ולומדים טוב הפרשה שיש חיוב על כל אחד לעבור הפרשה עם הציבור שנים מקרא  ואחד תרגום, ובשו"ע פסק שיר"ש ילמד גם עם פירש"י ז"ל, וכל זה יעורר לנו ללכת בדרכי הטובים של הנביאים והצדיקים, ועי"ז נזכה לכל טוב ולכל הישועות ולכל הברכות לנו ולכל בנ"י עד עולם! וכמו שכתוב בפרשתינו: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א', והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך"! ועיין?

[נ"ב: הייתי רוצה לדעת מה עשו עם הכתר של פרעה מלך מצרים, לפי שכשלחמו בנ"י עם עמון כתוב שם שהביאו הכתר לדוד המלך, ומהסתם היה פרעה לבוש עוד עם הרבה כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולפי המדרש שפרעה נשאר היחיד חי מכל המצריים, ועל זה כתב: "לא נשאר בהם עד אחד"! שאחד כן נשאר, והוא זה שנשאר חי וכמ"ש: "בעבור זאת העמדתיך, וגו', למען ספר שמי בכל הארץ" והיה אח"כ מלך בעיר הגדולה נינוה והזהירם לשוב בתשובה, ולפי זה יש לומר שלא לקחו הכתר ושאר  תכשיטיו של פרעה מלך מצרים! אבל אולי גם לפי הדרש ההוא י"ל שהכתר והזהב וכו', נפלו ממנו? וכן לפי הפשט הפשוט  משמע שאף אחד לא נשאר וכולם מתו! ואולי הכתר היה אסור בהנאה כיון שזה היה משמשי ע"ז, כיון שפרעה הרשע עשה עצמו לע"ז! והיה אסור בהנאה! ואיני יודע אם מועיל על זה ביטול שהגוי יבטל הע"ז, או שלא היה שם מי שיבטל הע"ז של פרעה, לפי שכבר באו לידם של ישראל לפני שאיזה גוי ביטלו, ואולי על כן הסיען משה רבינו בעל כרחם מהים וכמ"ש: "ויסע משה את ישראל מים סוף" וגו', [שמות ט"ו, כ"ב], וכמש"ש רש"י ולא רצה שיקחו עוד מביזת הים, לפי שהיה חשש של ע"ז שאסור לקחתם! ועיין?].

בשלח

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א' דר"א פלשתים, כי קרוב הוא, וגו' ושבו מצרימה"

י"ל למה לא טוב שישובו מצרימה? לפי שהקב"ה אמר שרק: "עוד נגע אחד אביא על מצרים", ואח"כ: "כלה גרש יגרש אתכם מזה", וי"ל טעם לזה לפי שהקב"ה רצה שפרעה ירדוף  אחרי בנ"י לתוך הים, ומה היה ההסבר של פרעה לזה? לפי שידע שהקב"ה לא משקר, שפרעה הוא היה כולו שקר מתחילה עד סוף! אבל "חותמו של הקב"ה הוא אמת" ואם הקב"ה אמר שרק "עוד נגע א' יביא על מצרים", הרי זה ודאי שלא יהיה עוד שום נגע,  וא"כ כבר יכול לרדוף אחרי בנ"י ויחזור ויכבשם לעבדים עבורו ואז ישארו בנ"י עבדים לפרעה לעולם ועד! וכמו שחשב להתחכם "נגד מושיען של ישראל, לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם", וכמ"ש: "הבה נתחכמה לו", [שמות א', י'], וכמש"ש רש"י ז"ל, ה"נ חשב שאם הקב"ה  אמר שלא יביא עוד נגע,  הרי חשב בלבו ואמר כן לעמו, ניצחתי המערכה כביכול עם הקב"ה ואין לו שמחה וגאוה יותר גדול מזה! ובזה פיתה פרעה לכל בני עמו שיבואו עמו למלחמה נגד בנ"י! לפי שידעו שזהו זה! עכשיו אם אנחנו חוטפים וכובשים אותם חזרה למצרים שם ישארו לעולם ועד! והקב"ה עשה כל זאת כדי לדונם במים, מה שחשבו שלא יקבלו עונש על זה שזרקו הילדים להיאור! וכאן קיבל פרעה ענשו בכפל נגד מה שחשב לפי חשבונו לנצח, שלא רק שלא הצליח לכבוש חזרה את בנ"י לעבדים, אלא גם קיבל ענשו על מה שחשב שעל זה לא יקבל עונש! ואולי על כן הזהירם הקב"ה לא לחזור למצרים, כדי שיתקיים מה שאמר שרק "עוד נגע אחד אביא על מצרים" וגו', וחשבתי שאולי יש לפרש לפי זה הפסוק: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשיך", שבנ"י שרו שירה והודו להקב"ה שלא נהלם דר"א פלשתים, שח"ו אז לא היה נשארים מהם שריד ופליט ח"ו!  וכמו שאומרים בהגדה לליל הסדר: "ואלמלא לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו,  משועבדים היינו לפרעה מלך מצרים", אולי ר"ל על זה שהקב"ה לא נתן להם אופציה לחזור למצרים, אלא: "יצאו כל צבאות ה' ממצרים", "ולא תוסיפון לראותם עוד עד עולם"! בזה זכינו להישאר עם ה' לנצח! ולזכות לתורה ולארץ ישראל ולבנין בית המקדש! ולהגאו"ש שיהיה בב"א, וזה מה שאמרו: "נחית בחסדך עם זו גאלת", היינו ש"לא נחם א' דר"א פלשתים" וגו', וכנ"ל, ועי"ז זכינו ל:"נהלת בעזך אל נוה קדשיך". ועיין?

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו', ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה", שמעתי פשט מהחת"ס ז"ל על מאמר החז"ל: "אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד", ר"ל רק מי שכל הד' אמות שהוא הולך זהו על פי הלכה, ול"ה מתחילה מה רצה החת"ס בפשט הזה? וכי מה חסר בפירוש הפשוט של המאמר החז"ל ההוא? וחשבתי שר"ל שיש אחד שיושב ולומד אפילו אם הוא לומד הרבה, והוא חושב כמה מאושר אני שאני לומד תורה, והרי אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד! וא"כ הרי אני כלול באלו ד' אמות של הלכה! ועל זה בא החת"ס ללמדינו שזה לא כל כך פשוט! שאם אחר שלומד או אפילו בשעה שלומד אינו מתנהג כהלכה! אז לא אמרינן שיש להקב"ה רק אלו הד' אמות של הלכה באופן כזה! ורק על אחד שכל אפוא שהוא רק הולך ונמצא, תמיד הוא נוהג על פי הלכה, אז הקב"ה מקבל לרצון הד' אמות של הלכה שלו! כלומר: אז שוה הרבה התורה שלומד, שאז יש לומר על זה שאין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד! והבן ועיין? ואולי זהו פשוט שזה מה שר"ל? ור"ל עה"פ כאן שזה מה שקמ"ל שהלכו יחד עם ולפני הקב"ה!  כל פסיעה ופסיעה ולא היה דבר אחד שעשו חלילה לא כרצון של הקב"ה! והבן איזו מדרגה גבוה היו בנ"י בצאתם ממצרים וכמ"ש: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"! והבן טוב! שאם עובדים מאהבת השי"ת אז המצב והפנים הוא שונה לגמרי, ממי שעושה רק מה שמכריחים לו לעשות, ואין לו רצון ח"ו לעבוד את השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו! ועיין?

 

"ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו', [שמות י"ד, כ"ד],  ל"ה שזה נראה כאילו ח"ו היה חסר אמצעיים היאך להסתדר עם פרעה ורק על ידי העמוד ענן ועמוד האש קבלו עונש שלהם? וכי חסר אופנים היאך להעניש לפרעה וכל חילו? ואולי יש לפרש שהקב"ה רצה להראות לכל העולם  שיש לראות מזה כמה היה פרעה ועמו מלך טיפש נורא ואיום! וכמו כן כל בני עמו וחילו,  וכי לא ראה וכי לא ידע שיש לבני ישראל עמוד האש וענן! ובזה לבד יכולים הם לקבל מפלה וסוף מר ולמה התחיל עמם! וזה נראה כאילו פרעה היה בטוח שהוא יכול לשלוט על עמוד האש והענן שיש להם לבני ישראל ואין לו ממה לפחד מזה! ואין לך טיפשות גדול מזה!

או ר"ל, כמו שכתבו המפרשים שלא הביא הקב"ה עליהם הים, אלא הם היו רצים לקראת הים, ועל כן זה לא היה נגד השבועה שהקב"ה נשבע לא להביא מבול על העולם, זהו אחד מהתירוצים שכתבו על זה, וא"כ יש לפרש כמו כן כאן, שהקב"ה אמר שרק עוד נגע אחד אביא על מצרים ולא יותר, וכאן קבלו עוד הרבה מכות! בתמיה! על כן סיבב הקב"ה כך שהם לא קיבלו שום מכה חדש רק ממה שיש כבר שכבר היה העמוד ענן ועמוד האש, והם עשו כל המלאכה, או שזה פשוט שמה שיש כבר לבני ישראל, ובנ"י משתמשים בהם, שכל מה שהם יכולים לעשות להציל עצמם הם יעשו! ומובן לכל שבנ"י ישתמשו עם העמוד האש והענן שיש להם כדי להציל עצמם בזה! וכאילו על מנת כן נכנס פרעה למלחמה שידע שבנ"י ישתמשו בנשק הזה שיש להם! ללחום עמם נגדו ונגד עמו, וממילא יש לפרש שכל המכות שפרעה ועמו קיבלו היו באפן זה שהם נכנסו להמכות! ולא שהקב"ה הביא עליהם המכה. וצ"ע אם זה נכון? ופעם ר"ל שרק במצרים לא יביא הקב"ה עליהם עוד מכה, אבל על הים כן! והיה קשה לי על פירוש זה, לפי שרש"י כתב עה"פ: "כי ה' נלחם להם במצרים" היינו בהמצריים שנשארו במצרים שכמו אלו לוקים על הים, כמו כן הם לוקים במצרים, וקשה שהקב"ה אמר שלא יביא עוד נגע על מצרים? ואולי יש לפרש שזה לא נכון כל הרעיון הזה שכתבתי, לפי שיש לפרש שרק עד שפרעה ישלח העם רק אז לא יביא הקב"ה עוד נגע, אבל אחר שכבר פרעה שלח העם יכול להיות שיקבלו עוד הרבה מכות ונגעים, וא"כ צ"ל כפשט הא', שזה היה להראותו כמה היה טיפש וכי לא ראה וידע שמזה לבד יקבל ענשו ומפלתו! ועיין?

 

"תהמת יכסימו ירדו במצולות כמו אבן" וגו' וברוב גאונך תהרס קמיך, תשלח חרנך יאכלמו כקש וגו', נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים", ופרש"י שהיו שם ג' סוגי עונשים, רשעים שבהם היו מטורפים כקש עד שמתו, והבינונים שבהם כאבן, והכשרים כעופרת, ור"ל שאולי יש לומר שבכל אחד מהם ראו נס במיוחד חוץ ממה שראו ההשגחה פרטית שכל א' נענש כמו שמגיע לו בדיוק! חוץ מזה היה שם גם עוד דבר מענין לפי שיש לראות שבכל אלו הג' סוגי עונש, לכאורה היה צריך להיות להיפוך ממה שקרה לו וממה שקיבל ענשו, אבל קרה נס בתוך נס, שבתוך נס, לפי ששם  הכל היה נס בתוך נס פי כמה וכמה פעמים, ונענש בדיוק  מה שהיה מגיע לו! והיינו זה ש"צללו כעופרת במים" שמהר ירדו למטה ומתו היה מהראוי שימותו לאט יותר, לפי ששם כתוב: "נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת", וכשיש רוח גדול וחזק בים, כ"ש כשזהו הרוח שבא מהקב"ה כביכול מעצמו, וכמו שכתוב: "נשפת ברוחך"! הרי היה שם רוח גדול והים היה סוער מאוד מאוד, ואז אפילו דבר שקשה כעופרת אינו יכול לרדת מהר לעמקי המים שבים מחמת רוב הרוחות שנושף בהים, וקרה נס שכן ירד מהר וכמו שמגיע לו, והרשע שמגיע לו למות לאט, היה מהראוי שימות מהר, למה? לפי ששם כתוב: "תשלח חרנך יאכלמו כקש", הרי חרון אף מסמל לחמימות ולאש, וכן הלשון יאכלמו כקש מתאים לאש! שיש לומר שהיה שם גם מכת אש וכמו במכת ברד, וכמו שאומרים: "כקש לאש"! וכעין זה כתב רש"י בפסוק אחר פסוק זה: "וברוח אפיך נערמו מים" וגו', ע"ש שמאריך בענין זה של החרון אף והחמימות ובאמצע שם כתב: "לשון שריפה ומוקד שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וכו', וכן חמה  לשון חמימות, על כן הוא אומר וחמתו בערה בו" וכו' ע"ש, וא"כ שהיו כקש לפני אש! היו צריכים למות מהר כקש לפני האש! וכמו שהכתוב אומר: "יאכלמו כקש"! ועכ"ז קרה הנס, ומתו לאט וכמו שמגיע להם, והנה אצל הבינונים היה מהראוי להיות הנס בב' האופנים, שמצד א' היה מהראוי שימותו מהר, וקרה נס שמתו לאט, ומצד ב' היה מהראוי שימותו לאט, וקרה הנס שמתו מהר, היינו לא לאט כהרשעים שבהם, ולא מהר כהכשרים שבהם, אלא כמו שמגיע לבינונים שבהם, והנה כתוב שם: "תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן" ואולי יש לפרש שאם התהום כסומו, הרי ברגע אחת כבר היה למטה והיה מהראוי שימות מהר, וקרה נס שלא מת כל כך מהר אלא כאבן לאט יותר! ועוד אולי יש לפרש שאחר כך כתוב: "תפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן" והיינו שיעמדו וישתקו ויהיו דום כאבן, וא"כ האבן מסמן העמידה, שלא זז ושותק כאבן שלא יכול לדבר, וזה אומרים על אחד שנעשה כאבן, ולא זז כלום, ואפילו לא דיבר כלום, וא"כ המלה כאבן בעצמו אומר שהיה מהראוי למות לאט כאחד שנעשה דום כאבן ולא זז, וממילא היה מת לאט מאד,  וקמ"ל שקרה נס שמת מהר יותר, וכמו שמגיע לבינונים. ואל תתמה על זה, לפי  שמצינו כעין זה ביונה הנביא, שהים היה סוער, ורק על האניה שהוא היה בו, אבל כל שאר האניות נסעו בדרכם במנוחה בלי שום רוח סערה, אדרבא הים היה נח מאוד להם ועבורם, ורק אפוא שיונה היה, רק שם  היה הים סוער, וברגע ששמו את יונה לתוך הים, נח הים, וברגע שהעלוהו בחזרה, חזר להיות הים סוער, ורק להם, ואם לנביא ה' עשה ה' כך, כ"ש שיש לפרש שהקב"ה עשה לכל אחד מהרשעים בדיוק מה שמגיע לו, שיראו שהכל מהקב"ה ולזה היה הים סוער וצללו כעופרת במים, ולזה היה הים נח ובוער וירד כקש לאט, ולהבינוני מצד א' היה צ"ל מהר, והלך לאט, ומצד ב' היה צ"ל לאט יותר כמו בים המלח, והיה מהר יותר יחסי שיראו שהכל מדוקדק היטב היטב בדיוק גמור! ועיין?

ר"ל סימן על השירה שבפ' בשלח היא בפרק ט"ו, מפסוק א' עד  פסוק כ"א, לפי שיום שביעי של פסח שבו נקרע הים ובנ"י אמרו השירה היה בכ"א יום לחודש ניסן, ויום ראשון של פסח הוא בט"ו יום לחודש ניסן.

וכמו כן ר"ל סימן על המן שהתחיל לרדת ביום ט"ז אייר, ופרשת המן כתובה בפרק ט"ז. ועיין?

בשלח

"וחם השמש ונמס" [שמות ט"ז, כ"א], כתוב כאן בבעה"ט:  ד' במסורה, א' – כאן, וב'  – "וחם הוא אבי כנען",  ג' –  "וחם לאדוני המלך", ד' – "אם ישכבו שנים וחם להם", ופירש שם מהרא"ש ז"ל פירושו ע"ש, ואולי יש לפרש גם באופן אחרת? והיינו לפי שכתוב בדוד המלך שלפי שביזה הבגדים שקרע כנף בגדו של שאול המלך, וכמ"ש: "ויקם דוד ויכרות את כנף  המעיל אשר לשאול, בלט, ויהי אחרי כן, ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול", [שמואל א- כ"ד, ד'-ה'], על כן נענש שהבגדים לא חיממוהו בזקנתו, וכמ"ש: "והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו", [מלכים א- א', א'],  ועל כן ביקשו עבורו נערה יפה וכמש"ש, ועי"ז "וחם לאדוני המלך", [שם ב'], שזה כמו: "אם ישכבו שנים וחם להם", אבל בלי זה לא היה חם לדוד מהבגדים לפי שביזה הבגדים, וזה דומה למה שכתב בחם: "כן ינהג מלך אשור, את שבי מצרים ואת גלות כוש, נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת" וגו', [ישעיה כ', ד'], לפי שחם ביזה את אביו כשהיה ערום ולא כיסהו בבגד, כמו שעשו שם ויפת שכיבדו את אביהם ויכסוהו בשמלה, וזכו עבור זה לשכר, שבניו של שם זכו לטלית של מצוה, לפי ששם  הזדרז להמצוה יותר מיפת, ויפת זכה לקבורה לבניו, וכמ"ש רש"י כל זה בפ' נח, [בראשית ט', כ"ג],  ומה שכתוב כאן: "וחם השמש ונמס", אולי יש לפרש בב' אופנים, א' שר"ל אע"פ שהשמש היה חם עדיין לא היה חם לדוד המלך, וכמו שהיה לו כבר י"ח נשים ובדרך כלל בסתם אדם "אם ישכבו שנים וחם להם", מ"מ אצל דוד כיון שזה היה עבורו כעונש, ע"כ היה צריך לעשות פעולה יותר ממה שסתם בן אדם מתחמם על ידם, לא מהבגדים, ולא מהשמש ולא משכיבה יחד סתם שנים, אלא מאבישג השונמית, שהיא היתה נערה יפה  עד מאוד, ובתולה, ותהי למלך סוכנת, וכמ"ש [מלכים א'-א',ב'], ואולי יש לפרש שר"ל שמהשמש כן היה חם לדוד, רק כשלא היה שמש והיה מתחמם מבגדים זה לא עזר לו להתחמם, אבל קשה לענ"ד לפרש כן, שא"כ היו יכולים להסיק אצלו התנור, והיה אז חם אצלו כמו שחם לו  כשיש השמש, ולא היו צריכים לעשות כל הענין עם אבישג השונמית? שהתירו לו איסור יחוד ולא לגרש א' מנשותיו, ועכ"פ אולי יש לפרש המסורה גם על האופן הנזכר כאן.  ועיין?

יתרו

"וישמע יתרו חותן משה" וגו', ופרש"י שיתרו היה מתכבד בזה שהוא חותנו של המלך! ולשעבר התכבד משה שהוא חתן של כהן מדין, והקשה לי יהודי חשוב, למה כתוב כמה פעמים יתרו לבד וכמ"פ גם זה שהוא חותן משה? ור"ל אפוא שזה כבוד לו או שהוא השתמש בענין זה שהוא חותן משה כתוב חותן משה, ואפוא שלא זה מה שהיה הסבה שאמר או עשה לא כתוב, כמו בויחד יתרו לא כתוב שהוא חותן משה לפי שזה ענין שנגע ללבו בפרטית בלי שום שייכות שהוא חותן משה! אדרבא התורה מעידה עליו ששמח על מפלתן של הרשעים לפי שזה מה שמגיע להם, ולא לפי שהוא חותן משה! וכן זה שיתרו אמר: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, ומיד פרעה, אשר הציל את העם, מתחת יד מצרים", שלא אמר כן לפי שהוא היה חותן משה להחניף לו למשה או עבור קרבת חתנו אליו או עבור טובת בתי ונכדיו, לא אמר כן נטו נקי רק לכבוד של הקב"ה והיה בזה כולו לשם לשמים וכולו אמת, ועל כן שם לא כתוב חותן משה, אבל אח"כ שהביא הקרבנות ואכל עם כל הת"ח והחשובים שזה כן כבר היה לפי שהיה חותן משה! וכן מה שהוכיחו לפי שחשב שיש להשתמש בזה שהוא חותנו שיש לו להוכיחו על מה שנראה בעיניו לא נכון, וי"ל שמהסתם מה שכתוב אחר כך: "וישלח משה את חותנו, וילך לו אל ארצו", שמהסתם ששלחו עם כבוד גדול כמו שכיבדו כשבא אליו, וזה שכתוב ששילח את חותנו הרי זה כמו שכתוב שהוא חותן משה. ועיין?

יתרו

"שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות",  צ"ע מה שמשה רבינו ע"ה עשה בעצמו לבדו היה צריך לזה שבעים ושמנה ושש מאות איש! שיעמדו במקומו ועוד הוא עומד עליהם לכל דבר הקשה שיביאו אליו! וזה קצת תימה ופלא? ואולי יש לפרש לפי שמשה רבינו היה כולו אמת וקבל כל התורה מהקב"ה ואנו חייבים לדאוג שישמרו התורה בדיוק כמו שמשה רבינו קבלה ואם ח"ו יהיה מקום לאנשי רשע שיבלבלו ויעקמו הלכותיה ותורתיה צריכים להיות בטוח שיעמדו נגדו יהודים אחרים שלא יתנו לו לעקמה, ותקח דוגמא לכל שיעור של דף היומי למשל שיש מגיד שיעור אחד לעשרה תלמידים בעלי בתים הלא הגם שהם בעלי בתים לפעמים זה מעיר שאלה נכונה מה שהמגיד שיעור לא שם לב לה, ופעמים השני ופעמים אף אחד לא! אבל כשיוצא החוצה ושומע מחברו ששמע מרב העיר שאמר לא כמו המגיד שיעור שלו אז למחר עושה מזה רעש בהשיעור עד שיתברר מה הולך פה ומי צודק ומי לא צודק! ויש לשער שכל מגיד שיעור מכין לעצמו השיעור טוב אם יודע שיש לו מבקרים על שיעורו  וצריך לדעת שכאן כל אחד מישראל שמע כל התורה מפי משה רבינו ומפי אהרון ומפי בניו ומפי הזקנים, ארבע פעמים שמעו כל אחד ואחד כל התורה כולה וא"כ יתכן ששרי העשרות היה לו הרבה מבקרים על כל מה שפסק אם הוא פסק לא כהלכה מאה אחוז ממש! וכ"ש שרי החמשים ועוד יותר בשרי המאות ושרי האלפים! שהכל היה חייב להיות מדוקדק היטב היטב ממש ממש כמו שמשה רבינו קבלה מהקב"ה בעצמו ית"ש ויתעלה! ויודע שיש לו מבקר וכמו  בעל הבית על גביו שרי חמשים ושרי מאות או משה רבינו ע"ה בעצמו! שאם הוא לא מתאים למצבו יעיפו אותו כמו זבוב ולא יתנו לו להמשיך להגיד שיעור לא מוכנה כהלכה בדיוק! וכמו כן השרי חמישים מפחד מהשרי עשרות שלא יתפסו אותו כטועה בדבר משנה שיעיפו אותו מהתמנותו וכן הלאה כל אחד עומד על מעמדו וכבודו וחש מאוד שלא יתבזה בפני כולם וכך יש לומר שיש כמעט בטחון גמורה שישאר התורה בשלימותה בתכלית האמת לאמיתה של התורה בדיוק כמו שמשה רבינו לימדה לכל בני ישראל! וא"כ מובן למה היו צריכין לכל אלו הממונים, לפי שנדע שהתורה נשארה בשלימותה ותמימותה ואמיתתה בנאמנות גמורה כמו שהיא אצל משה רבינו ע"ה כמו כן זוהי אצל כל אחד ואחד מכל בני ישראל עד עולם! ועיין?

יתרו

"אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ופרש"י "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי", וקשה וכי בלי זה שהקב"ה הוצאנו ממצרים לא כדאי שנהיה משועבדים להקב"ה? הרי כל העולם וכל הבריאה הם משועבדים להקב"ה! ויותר מזה שיש כמה וכמה מאמרי חז"ל וראשונים שכתבו שהגוים יענשו על זה שלא קיבלו התורה! ושיש להם מצוה להתגייר ולקבל על עצמם העול של כל התורה כולה! ואולי יש לפרש שר"ל שמההוצאה יש להבין שהקב"ה עשה זה בשבילינו ולטובתינו,  ורק עבור שהקב"ה אוהב אותנו, וראינו זה ביציאת מצרים, וע"כ יש דבר מיוחד לישראל יותר ממה שיש לכל הגוים וכעין שאחז"ל שבבנ"י הקב"ה מחזר אחריהם שישובו ויהיו צדיקים, אבל אצל הגוים אם הם מעצמם באים לשוב אז מקבלים אותם ולא שמחזרים אחריהם שיתגיירו או שישובו, וחשבתי שזה כעין שר"ל על הפסק שפסק שלמה המלך לחלוק הילד לשנים, שלכאורה לא שייך הפסק של יחלוקו, רק כששנים אוחזים בטלית, וכל אחד אומר כולה שלי, אבל אם רק א' אוחז בטלית, אז ל"א יחלוקו, אפילו ששניהם טוענים כולה שלי, ואז  הדין הוא,  שמי שמוחזק ימשיך להיות מוחזק, עד שהשני יביא ראיה לדבריו, וכמו שאחז"ל: "המוציא מחבירו עליו הראיה", ולמה לא פסק כך? וי"ל שהמלך שלמה  בפסק הזה הראה לכל, שהאם לגבי בנה היא באמת אוחזת בו, ומי שאינה אמה, היא בכלל  אינה אוחזת בו, אפילו אם למעשה האם לא אוחזת בו, והשניה כן אוחזת בו, לפי שזו שאינה אמו, היא מוכנה להמיתו! ובכלל אינה חפצה להחזיק בו או לגדלו, לגדל בן שאינה שלה! מה פתאום! ורק רצונה שגם לך לא יהיה לך בן! אם לי, אין לי בני! שגם לך לא יהיה לך בנך! שהמלך יהרגהו!  שיחתכוהו בסייף! וכי זאת נקראת שהיא אוחזת בו! למה היא לא טענה וכי כך צריך להיות הפסק? הלא צ"ל "המוציא מחבירו עליו הראיה"! והיה צ"ל שהיא תחזיק בהתינוק עד שהיא תביא ראיה שזה בנה, ולא בנה! והיא הסכימה תיכף ומיד להמיתו סימן שהיא בכלל לא אוחזת בו, והיא תהרגהו אם המלך לא יהרגהו! ורק האם של הבן מוחזקת בבנה! ואפילו אם אינה אוחזת בו בידיים, היא מוחזקת בו ומחזיקה בו כל ימיו! וכל ימיה!  וזה מה שהקב"ה אמר לבני ישראל: "אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים"! נקודה! אני אוחז בכם אני מחזיק בכם אני לא יכול להעזב מכם ולהיפרד מבני ישראל! לפי: "שבני בכורי ישראל"! והרבה יותר ממה שהאם לא יכולה להיפרד מבנה הרבה יותר מזה הקב"ה כביכול לא יכול להיפרד מבני ישראל! "וכדאי לכם שתהיו משועבדים לי"!  וכמו כן יש לפרש, רק אני אוחז בכם וחפץ מאוד מאוד ררק בטובתכם! וכל הגוים הם רוצים לכלותינו וכמו שאומרים: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! והקב"ה מצילנו מידם"! והלכה היא בידינו שעשו שונא ליעקב!  ומהר סיני ירדה שנאה לאומות העולם נגד בנ"י! ובנס של פורים קבלו בנ"י את התורה מרצון מאהבת הנס! שראו היאך  שכל הגוים שמחים כל כך להרוג ולכלות כל היהודים! שלא ישאר אפילו יהודי אחד! וראו זה בכל דור ודור! ולמעשה ממש! ועשו כן הלכה למעשה! ועדיין הם כולם  ממשיכים בדרכם הרעה ההיא! והם כולם מוכנים לחתוך כל אחד ואחד עם סייף! וכדאי לנו להיות משועבדים להקב"ה!       והבן ועיין?

בהפטרה לפרשת בשלח מזכירים את יעל אשת חבר הקיני" ןמי היא זאת? ולמה יש שלום בין הקיני לבין סיסרא ומלך חצור? וחשבתי שאולי היא היתה אשת יתרו לפי שליתרו היה שבעה שמות וחבר וקיני הם שנים מהשבעה שמות שהיה לו, ולפי שיתרו היה כהן מדין ואיש חשוב מאוד בעיני אומות העולם והיה מהג' ראש יועצים של פרעה! בלעם איוב ויתרו! וגם שיתרו התגייר עדיין הוא נשאר חשוב בין אומות העולם וכמו כן אשתו היתה אשה חשובה וניכרת בין הגוים והיה שלום בין חצור מלך כנען לבין יתרו, לפי שיתרו היה מהאנשים הכי מוכרים ומבוקשים ומהכי חשובים בכל העולם כולו! ועיין?

"רד העד בעם" וגו', אולי יש לפרש שמשה רבינו שהיה: "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"! [במדבר י"ב, ג'], חשב שכאן במתן תורה הוא וכל אחד מבני ישראל הם כולם שוים למקום! וכמו שאמר: "התשתם כוחי כנקבה! וכי לא טוב לכם לשמוע מהקב"ה בעצמו ממה לשמוע ממני"! וממילא אין ענין להזהיר את בני ישראל עוד הפעם, לפי שהם כולם זהירים ועומדים על זה שלשה ימים, אבל הקב"ה רצה שמשה רבינו יעלה לההר מה שלא הותר לבני ישראל, וא"כ יש חשש שבני ישראל יגידו: "כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל, לא על עצמו לבד יצא, אלא על הכלל כולו יצא"! ואם הוא מותר לו לעלות אז גם אנחנו כולנו כבר מותרים לעלות! והיה צריך להזהירם שאין לכל בנ"י ההיתר שיש לו. ועיין?

יתרו

יתרו היה אחד מהשלשה יועצים של פרעה מלך מצרים שהיה לו יועץ נביא הכי גדול שבעולם בין האומות והוא בלעם הרשע ימח שמו וזכרו, והיה לו יועץ הצדיק הכי גדול שהיה בין האומות והוא היה איוב! וכנראה שהיועץ השלישי שהיה החכם! כנראה שהיה הכי חכם שיש בכל העולם בין האומות! והרי רואים שמשה רבינו ע"ה שמע לקול חותנו ועשה ככל אשר אמר לו לעשות במינוי הדיינים בין כל בני ישראל, וואחז"ל שג' היו באותה עצה של: "הבה נתחכמה לו" וגו', בלעם, איוב ויתרו, ורק בלעם נתן העצה ההיא של לרדוף ולענות את בני ישראל, ורק יתרו מחה נגדו על זה וזכה לכל מה שזכה שגם איוב שהיה צדיק גדול וכמ"ש בקרא כמ"פ! מ"מ ממנו לא יצא דורות צדיקים ות"ח וגאוני עולם וממשיכים השרשרת של התורה לעד! ובכלל אינו יודע אם בניו זכו למשהו מיוחד בכלל! אע"פ שהוא בעצמו ולעצמו היה צדיק! ואיזה צדיק! וצדיק הכי גדול! אבל כנראה למדרגת חכם  ועכ"פ חכם כיתרו לא היה ואיזה חכם הרואה את הנולד! ויתרו ובניו זכו לזה ובניו עד סוף כל הדורות היו ויהיו צדיקים ועומדים לשרת לפני הקב"ה וכמ"ש בספר של ירמיה הנביא, פרק ל"ה ע"ש כל הפרק" "כה אמר ה' צ' א' ישראל! יען אשר שמעתם עלמצות יהונדב אביכם, ותשמרו את כל מצוותיו ותעשו ככל אשר צוה אתכם, לכן כה אמר ה' צ' א' ישראל! לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים"! ולפני זה כתוב: "לכן כה אמר ה' א' צ', א' ישראל, הנני מביא אל יהודה ואל כל יושבי ירושלים את כל הרעה אשר דברתי עליהם יען דברתי אליהם ולא שמעוואקרא להם ולא ענו! הרי שזכו יתרו ובניו מה שבני אברהם יצחק ויעקב לא זכו להם! וכמו כן רואים שר' עקיבא שהתחיל ללמוד תורה כשהיה בן ארבעים שנה זכה ללמוד כל כך טוב עד שהיה רבם של כל ישראל ותנא הכי גדול מבני ישראל! וגם אצל ר' אליעזר בן הורקניס רואים כעין זה שהתחיל ללמוד תורה כשהיה בן שלשים בערך פחות או יותר וזכה להיות התלמיד הכי חשוב מבין תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי נשיא הדור! והוא העיד עליו שהוא מכריע את כל חכמי ישראל! והנה אם אני לא טועה כתבו ז"ל שר"ע כשהתחיל ללמוד שאל למה האות א' היא כך, ולמה האות ב' כך? וכן הלאה, וכן בכל דבר חקר ודרש ושאל עד שהבין כל דבר על בוריו, ואני לא שאלתי לעצמי למה האות האות א' היא כך וכן למה האות ב' היא כך? וכו', ואולי זהו לפי שאם למד בילדותו האותיות אז כשהוא מבוגר הוא לא חוקר על האותיות, לפי שעכשיו הוא שקוע בלימוד שאר דברים, ובכלל לא עולה על דעתו להתחיל ללמוד האותיות של הא' ב' וכו', ועל כן אלו שהתחילו ללמוד כשהיו מבוגרים חקרו על כל דבר ולמדו עד שהבינו כל דבר טוב טוב, והגיעו למדרגות גבוהות יותר בהבנה ובלימוד התורה אולי? ועיין? ולמשל עד היום לא חשבתי ללמוד האותיות, אע"פ שכבר שנים שראיתי המדרש או הסיפור על ר"ע ששאל על האותיות למה זהו כך וזה כך? ולמה לא שאלתי אז את עצמי למה זהו כך וזהו כך? ולמה עכשיו חשבתי שיש לנו לעיין על האותיות אולי יהיה לנו הסבר למה זה נקרא א' וזה ב' ולמה דוקא האות א' הוא א' ולמה לא שהאות ב' יהיה א', והאות  א' שיהיה אות ב'? וכדומה? ולפי מה שזכור לי ממה ששכתבו משם באותיות דר"ע ואולי שם כבר כתוב על כל האותיות אני לא זוכר אבל נפל לי ברעיון כמה רעיונות למה כל אות היא דוקא כך, וגם ממה שאחז"ל במסכת שבת שהילדים אמרו מה שלא אמרו החכמים כבר מימות יהושע בן נון סימנים והסברים על האותיות וגם משם מה שזכור לי כתבתי קצת להבין כל אות וצורתו וגם אולי על הסדר למה הסדר נקבע בסדר כזה

א' צורתו לכל הקצוות ללמד שהקב"ה מלא כל הארץ וכבודו בשמים ממעל ושמו אלף לרמז על אלופו של עולם! וכן במופל ממך אל תדרוש, ואל תחקור רק ממה שברא הקב"ה בבריאת השמים והארץ,

ועל כן אח"ז יש האות ב' שצורותו מרמז על העולם שנברא כצורת בית וכמו שאמרו באות ה' רק האות ה' פתוח מלמטה וזה מהצד, לפי ששם מרמז שירד למטה לשאול אם יחטא, וכאן מרמז על בנין הבית, בנין העולם וכל העולם, וכמו בית של אדם ששם הוא חי, ונכנס לביתו והבית משמש לו לצרכיו ויוצא ונכנס לביתו כמו כן בכל העולם,  והבית קטנה מאוד לערך כל העיר שגר בה, וכ"ש לערך המדינה כולה, וק"ו בן בנו של ק"ו לגבי כל העולם כולו, כמו כן יש לדעת שכל העולם שאנו גרים וחיים בו לגבי החלל וכל הכוכבים הוא כמו בית קטן נגד כל העולם,

ועכ"ז עליך לדעת לקיים המצוות ורצון של הקב"ה שראשית כל יש לו  לעשות חסד לפי שעולם חסד יבנה וזהו האות ג' שרץ ברגליו לעשות חסד כמו שאחז"ל במס' שבת, ועמו יחד האות ד' רמז להדל שעומד בפתח של הבית, וכמו פתח הוא צורת האות ד' והאות ה' מרמז על הרשעים המחריבים העולם שנברא בצורת ה' שירדו למטה לשאול, והאות ו' כמו פטיש אות החיבור לחבר דברים על ידי פטיש שחבורו חזק וקיים, שכל אחד נמשך אחרי חבריו למי שהוא מתחבר ולמה שהוא עושה ועוסק סופו להיות כך והאות ז' כעין חרב לפיששבת הוא החרב שכל מחלליה מות ימותו, וכמו כן: "על חרבך תחיה"! ששבת היא כמו החרב של בנ"י שממנה ניזון ומתפרנס וחי חייו כמו שכתוב: "ויברך א' את יום השבת ויקדשהו", ושבת היא מקור הברכה! ושבת היא מעין עולם הבא והשומר שבת יש לו חלק לעולם הבא, ומי שאינו שומר שבת אין לו חלק לעולם הבא! ואין לו חלק בבני ישראל, והרי הוא כגוי גמור וכמ"ש הרמב"ם! וכי כשיצחק אמר לעשו "על חרבך תחיה", התכון שירצח הבריות? מהסתם כיון שיצוד חיות ויתן ליעקב לאכול וכמו שעשה לאביו, או אולי התכוון שיגן עליו בכוחו מכל השונאים את יעקב ויצילהו מכל צרה וצוקה כעבד נאמן ומסור לרבו ובזכות זה יחיה גם הוא! וכמ"ש רש"י עה"פ: "ויקח וגו' ואת המאכלת" וגו', [בראשית כ"ב, ו'],  "זאת נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלים מתן שכרה", ואולי יצחק אבינו התכון לומר לעשו שבזכות העקידה גם הוא יחיה אם יעבוד את אחיו יעקב, ויהיה לו לעבד נאמן, וכמו שא"ל: "ואת אחיך תעבוד", והאות ח' פתוח כולו למטה לרמז שכל מה שיזכה לגן עדן או לגיהנם זהו אחר שמת ונקבר בהארץ בהאדמה מתחת, שהאות ח' מספרו שמנה שמסמל עולם הבא אחר ז' ימי הבנין של חיי עולם הזה, ואם זכה אחר שעשו לו ציון על קברו שזה כצורת ח' יזכה לחיי נצח בגן עדן, או ח"ו שירד אז לשאול מטה, והאות ט' לא ידעתי בדיוק מה לומר עליו, ואולי י"ל לפי שהוא מרמז על אחר כלות ימי חייו, שאחז"ל בן ק' כמת ובטל מן העולם, וא"כ האות ט' מרמז על אחר התשעים ותשע שנות חייו וכאילו הקצה הראש של האות ט' זוקף למעלה וכמו כן המספר ט' הוא המספר הכי גדול, כאילו אומר המקסמים של החיים,  ואם הוא צדיק כמו שצריך להיות, וכמו שכל אחד יכול להיות, ואז יזכה לגן עדן שמרומז באות י' וכמו שאחז"ל שעולם הבא נבראה באות י' לפי שצדיקים שבה הם מיעוטים, ועל כן נברא העולם הבא עם אות י' שהוא הקטן של כל האותיות,  והוא צנוע כמעט שלא נראית, וכמ"ש הרמב"ם על התנהגותו של החכם שהוא צנוע, ואינו מסתובב ברחובות והוא עניו, וכל זה מוכיח הצורה של האות י', וא"כ הם הולכים יחד האות ח' ט' וי' וכמו האות ה' מרמז על חיים בעולם הבא אחר חייו בעולם הזה, שהרשע יורד לשאול מטה, ושם הוא מבלה כל ימות חייו שהיה לו לחיות בגן עדן וליהנות מזיו השכינה, והוא שם סובל ייסורים מרים וקשים כל ימי חייו, כמו כן האות י' מרמז על הצדיק שזוכה לגן עדן אחרי חייו בעולם הזה, וא"כ האות ו' מרמז שמחובר לתורה ולצדקה ולשבת יזכה לאחר חייו שזהו האות ח' והאות ט', לגן עדן שזהו האות י', והאות כ' כף הדמיון שכל אחד מדמה עצמו להיות כך או כך, ועל דרך זו הוא הולך ובונה את עולמו וחי חייו ומתחלה הוא כף כפופה שלא ברור עדיין מה יהיה ממנו, ולבסוף נעשה כף פשוטה שכך הוא מציאתו וזהו זה, ועל כן האות ל' אחר האות כ' שהוא הולך ללמוד להיות מה שבחר לעצמו, או ת"ח או רופא או נגר כל אחד כפי ענינו, ולמה עושה כן לפי שצריך לחיות וזה בא האות מ' והאות ם'  מ' פתוחה ום' סתומה שכל ימי חייו לפני שמת הוא כמו מ' פתוחה, שהוא צריך למ'זון ולמ'חיה ומ'כניס ומ'וציא וע"כ מוכרך הוא ללכת לעבוד כדי שיהיה לו מ'מה להתפרנס והבן, וכן האות מ' והאות ם' הם מסמלים מצב החחים והמות, מ' פתוחה בזמן שעדיין חי וכדי שלא ימות מרעב וחוסר הצטרכות הוא מ'חפש מ' זון ומ'חיה ומ'כניס ומ'וציא והכל מרומז בהאות מ' פתוחה, והאות ם' סתומה מסמל זה כשמת ואז הכל נסתם' כצורת האות ם' סתומה, וכמו שאומרים בברכת אשר יצר: "שאם יפתח א' מהם, או ייסתם א' מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה א'!",    וד' דברים צריכים חיזוק, החכם בלימוד תורתו, ותפלה, ואומן באמנותו, וחיל במלחמה, וכמו שאחז"ל ד' דברים צריכים חיזוק וכפרש"י שם, ועל כן  בא אחר זה האות נ' דוגמא העול של השור שניתן עול צווארו, וזה דומה להאות נון כפופה, והאות נון פשוטה כמו כלי המחרישה בעצמו, והאות ס' לפי שהקב"ה סומך נופלים, וגם מי שאין לו כלום ושב בתשובה הקב"ה נותן לו משלו אם עכ"פ ששב לפני שמת, וגם כאן האות ס' הוא האות החמישי אחר האות י', וכמו באות ה' ובאות י' מסמל המצב של אחר ימי חייו כאן בעולם הזה, כמו כן האות ס' לפי הסבר זה, וכן לפי שבדך כלל בתחילת הליכתו של האדם ללמוד ולהתפרנס אין לו משלו עדיין כלום וצריך סעד לסמכו, וכמו האות ה' החמישית מסמל מה שקורה אחר המוות וכמו כן האות י' זה לרשע וזה לצדיק כמן כן האות ס' הוא אות חמישי אחר האות י' והוא מסמל החיים שאחר המוות לבעל תשובה ששב, אפילו אם לא שב רק בדקה אחרונה של חייו, והאות ע' לפי שיש לאדם שתי עיניים כמו שיש להאות ע' שתי ראשים, ויורד בשיפוע למטה לרמז שהעין אינו שבע לעולם, וכל זמן שהוא חי הוא רוצה עוד ועוד, אם זה כסף או כבוד או תורה או מצוות ורק אחר שמת הוא מפסיק להשתוקק עוד להבלי עולם הזה, וכמו שאחז"ל לאלכסנדר מוקדון שנתנו לו העין מגן עדן, ולא היה כסף בעולם שהיה מכריעו רק קצת עפר,  והאות פ' ג"כ רמז לשתי פיות שרשב"י אמר שצ"ל רק העולם לא יחזיק מעמד לכל הרשעת שהפה ידבר, אבל מהראוי שיהיה שתי פיות א' לדברי תורה, וא' לעניני חול, והצורה של האות פ' דומה קצת להפה, והנה אין כוחינו אלא בפה ללמוד תורה ולהתפלל, וכמו שאמר יעקב אבינו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ומתרגמינן: "בצלותי ובבעותי" וכן יצחק א"ל ליעקב: "הקול קול יעקב" וכן כתוב: "ויחנו ברפידים,[שרפו ידיהם מעסק התורה], מיד ויבוא עמלק"! והנה האות ז' הוא החרב והשבת והכוח של בנ"י וכמו כן הפה והאות ז' הוא השביעית מהתחלת סדר האותיות, והאות פ' הוא השביעית מאחר האות י', אם נאמר שהאות י' שייך לגמר של האותיות מא' עד י',   וכמו כן שתי אותיות של האות צ', לרמז על  א' שהיה  צדיק מעיקרו, וא' שהיה רק צדיק בסוף, שסוף חייו שב ונעשה צדיק, והצורה של האות צ' שנושא על עצמו העול של האות י' היינו העול תורה ומצוות, וכמו כן האות צדיק יש בו הרמז של שתי העיניים של האות ע' וגם קצת מצורת האות פ' וגם שכמו מוטה לרמז על מה שכתוב: "ויט שכמו לסבול", שכתוב על יששכר שקבל על עצמו העול תורה בשלימות ועל כן מושבו ורגלו רחב שאינו נופל למטה לגיהנם רק עומדת לעד ולנצח נצחים בעולם הבא לחיי עד! ואחז"ל שהאות ק' מרמז על קדוש על הקב"ה שהוא ית"ש קדוש! ויש לפרש גם על הצדי"ק שמחובר להקב"ה שהוא קדוש וממיא גם כן נתקדש בקדותו של מעלה ועל כן מחברים האות ק' להאות צדי ונעשה צדיק!

ואח"כ האותיות ק' ר' ש' כעין ממה שאחז"ל במסכת שבת דף ק"ד. ע"ש, שאם ח"ו לא יהיה צדיק רק ההיפוך רשע אז מתחילה הקב"ה מבקש ממנו שישוב בתשובה ויקשור לו כתר שאז הוא כמו קוף בפני אדם שמתבייש מה שבלה כל ימיו בשטותים והבלים וח"ו עבר עבירות ואין לו  תורה ומצוות משל עצמו מה שקיים ולמד ועשה, מ"מ יש לו כתר ששב בתשובה, וע"כ צורת האות ק' שיורד למטה ולמעלה יש לו כתר, ואם ח"ו לא שב ונשאר ר' היינו ר'שע, אז יר'ד לגיהנם, מלשון של ר'ד!  וגם כמו שמרמז האות ש' שמלמעלה יש לו הג' ראשים, שהשתמש בכל חושיו לדבר שסופו רק יורד לש'אול מטה, והיינו כל כוחות הנפש והלב והרכוש, או פיו ואזנו ועיניו, שאם היה עושה באחד הטוב היה מחזירו למוטב כמו שאחז"ל האור שבה היה מחזירו למוטב, אם היה שומע באזניו שיעורי תורה או לומד בפיו כל הזמן תורה או בעיניו לשמור עיניו מכל דבר רע ולהתחבר עם הצדיקים היה נמשך מזה לטובה ולא היה סופו כל כך מר ורע, ואולי על כן רק האות ש' יש לו שני הברות שונות וזה לא כמו האותיות בג"ד כפ"ת שהם אותו אות רק רפוי או מודגש, וכאן האות ש' ימנית הוא אות אחרת מהאות ש' שמאלית שש' שמאלית הוא במו האות ס' ומשמתשים זה לזה הרבה וכאילו הוא אות אחר לגמרי והיינו כמו בעל תשובה שאינו אותו איש רק איש אחר לגמרי וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה, ואם נשאר ברש'עו הוא ש'נוא ואם הוא ש'ב בתש'ובה, אז יש לו הס'עד לס'מכו, וכנ"ל בהאות ס', שהאות ש' שמאלית מתבטא ממש כמו האות ס' להרבה מפרשים,

ואח"כ האות ת' ות' והיינו ת'חיה ת'מות וכמו שאחז"ל על זה במסכת שבת דף נ"ה. ע"ש, והיינו בסופו של כל האותיות כל אחד מגיע למה שמגיע לו, או חיים נצחיים או ח"ו מיתה עולמית, וכן אמרו חז"ל שם, וגם שם בדף ק"ד. שחותמו של הקב"ה הוא אמת והאות ת' מרמז על זה והיינו בסוף רואים האמת' לאמית'ו מי היה צדיק באמת' ומי היה רשע באמת'! והכל בדין גמור בלי שום בלוף ח"ו! ובעודו בחיים כל אחד יראה שיגיע לו האות א' היינו אלופו של עולם, לזכות ליהנות מזיו אור השכינה בגן עדן עם הצדיקים לעולם ועד!  וכמ"ש: "לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר"! ועיין? ובאתי לכל זה רק לפי שחשבתי שיתרו חשב ולמד על כל דבר מה שצריך ללמוד, וכמו כן ר"ע וכנ"ל והבן ועיין?

משפטים

ונקב המכה", עיין בבעה"ט ג' במסורה כאן ונקה האיש מעון, שכתוב בסוטה שבעלה נקי מעון ובדוד כתוב "מי שלח ידי במשיח ה' ונקה" ע"ש שמסביר זה כדרכו בקודש, ולענ"ד י"ל גם באופן אחרת קצת שכאן נקה האיש מזה שהכהו אבל זה לא אומר שהוא נקי לגמרי לפי שהכהו וצריך ךלשלם לו וכמו כן לפייסו וכמ"ש הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק! רק הוא נקי מזה שלא הורגים אותו כלומר אין עליו חיוב מיתת ב"ד! וגם שם בנקה האיש מעון אחז"ל שרק אם האיש נקי מעון שלא חטא רק אז המים בודקים את אשתו, וא"כ גם שם אומר שצריך להיות נקי לגמרי מחטא אבל זה לא אומר שאין עליו עוד חטאים שבעיקר צריך להיות נקי מחטאים של זנות ואז המים בודקים את אשתו אע"פ שאינו נקי לגמרי, ואולי יש לפרש כמו כן שם בדוד המלך שהיה לו הצדק להרוג את שאול המלך לפי שהתורה אמרה בפרשתינו בדין של אם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים שזה כמו שהרג איש שכבר היה מת! "הבא להרגך השכם והרגו"! ועכ"ז פחד דוד מלהרגו לפי שהיה משיח ה'! וחשד שלא יהיה נקי לגמרי מעון אם יהרגנו! וא"כ כל אלו ה' ונקה באים לעורר על זה שיהיה נקי לגמרי שלא מספיק שלא חייב מיתה עדיין צריך לנקות עצמו ולפייסו בממון ובדיבורים וכן בבעל של הסוטה יש לו עדיין לחפש ולפשפש במעשיו וכמו שרש"י כתב שם לפני פרשת הסוטה שאם אינו נותן תרומותיו  ומעשרותיו כראוי להכהן ולהלוי  אז יצטרך להביא אשתו אל הכהן לפרשת סוטה, ואם כן אינו נקי לגמרי מעון שיש לו עון אחר רק מעון זה הוא צריך להיות נקי לגמרי! והבן ועיין?

 

"כויה תחת כויה" [שמות כ"א, כ"ה], ופרש"י: "אומדים כמה אדם כיוצא בזה, רוצה ליטול להיות מצטער כך", וחשבתי שיש לעיין בזה שכאן משמע שזה מובן ויש על זה מחיר שבן אדן מקבל כסף שיצערוהו בכך או בכך, וראינו שהיה פעם אוכלי אדם שבן אדם מכר עצמו להם ווהם קבלו כסף ועבור זה היו אוכלים אותו, והגמרא מספרת שריש לקיש מכר עצמו להם והרגם בסוף והקשה ר' יעקב גלינסקי זצ"ל למה עשה ריש לקיש כן אולי לא יצליח להרגם, אולי יחזרו מזה שהסכימו לתת לכל אחד משאלות לבו האחרונה לפני שהרגוהו, כ"ש כאן שראו שריש לקיש  הרגם אחד אחד, זה אחר זה, למה לא הפסיקוהו באמצע לומר שלא נותנים לו לגמור משאלות לבו, הרי הבינו טוב שזהו הסוף שלהם ע"ש מה שהוא אומר על זה, ולענ"ד ריש לקיש עשה כן לפי שרצה להרגם ומסר נפשו להציל העניים ואולי היו שם הרבה יהודיים גם כן וכמו שמצוי שיהודיים לוים כסף מחברת המפיא והם הורגים אותו אח"כ כשאין לו מה לשלם להם והם גובים כספם מחברת הביטוח חיים שהם מכריכים לכל לוה לעשות ביטוח חיים וכבר כמה וכמה יהודים נהרגו מזה ומזהירים האדם לא ללוות כסף מהמפיא והוא חושב שיצליח לפרוע חובו להם ובסופו של דבר זה עולה עוד ועוד שלווה עוד ועוד מהם עם הרבית הגבוה שהם מחייבים אותו ובסופו של דבר אין לו מה לפורעם והוא מת או נהרג על ידם או על ידי עצמו שתולה עצמו בביתו והם גובים חובו מחברת הביטוח חיים שיש לו הביטוח, ויש לומר שכל מר נפש ואין לו ממה לחיות, או שריש לקיש עשה כן כשהיה עדיין ראש של הגנבים וראה שהרבה מאלו שהוא גנבם עשו אחר כך כן לפי שהיו להם הרבה חובות וריש לקיש לקח מהם כל מה שיש להם, וריש לקיש לא רצה שיהיה עליו טענה בשמים על הרצח שגרם להם אחר כך ורצה שיהיה עליו רק הטענה של גניבה ועל כן רצה לסלקם מהעולם שלא ימשיכו להרוג אלו שהוא גנבם, ולא קשה למה סיכן נפשו על זה כיון שאז היה עדיין ראש של הגנבים, וכן לטובתו שלא ירצו בני אדם להרגו לפי שהוא גרם למיתתם של מורישיהם ושל חבריהם, ובכלל לא קשה על ראש הגנבים למה סיכן נפשו שזהו כל עבודתו למסור נפשו על הגניבות ועל הגזילות שהוא גונב וגוזל וכמ"ש בפרשתינו: "אם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים"! או שעשה כן אחר ששב והיה כבר צדיק גדול ועשה כן לתיקון נפשו ולכפרה על העבר מה שעשה, או שידע שיש לו הכח ללחום עמם וגם שלא ירצו לתת לו משאלתו האחרונה הוא יכול להתגבר על כולם וכמו שאחז"ל עליו כשגנבו הכסף מר' יוחנן רבו שריו"ח א"ל הלב תלוי בכיס והם גנבו ממנו הכיס שיש בו הכסף שלו וריש לקיש רדף אחריהם והחזיר לו לר' יוחנן כספו, ור"ל היה גבור עצום והם פחדו ממנו ועיין?

"לא תבשל גדי בחלב אמו"

ר"ל שניכר ונראה כאילו בזה סיים  הקרא המצוות שהקב"ה נתן לבנ"י על ידי משה רבינו בשעת מתן תורה וכאילו בזה יש כל ראשי הפרקים של כל התורה כולה, ועל כן בפ' כי תשא בלוחות השניות חוזר עוד הפעם לפרש רוב אלו המצוות שכתובים כאן רק המצוות של בין אדם לחבירו לא צריך לחזור ולפרשם, לפי שאין הו"א לומר שלפי שחטאו בעגל ישתנה הדין של בין אדם לחברו, אבל בין אדם למקום יש צד לחשוש שעכשיו אין הקב"ה חפץ בנו כל כך, ולא צריך לחוג ג' רגלים בשנה וכדומה, והנה סיים הקרא באיסור של בשר בחלב, וחשבתי שאולי על כן יש כל כך חומרות באיסור בשר בחלב, לפי מה שכתוב בשו"ת מן השמים, על כל החומרות שיש בחג הפסח לפי שזוהי מצוה ראשונה שבנ"י קבלו עליהם בשמחה, ועל כן החמירו בה הרבה ע"ש! וא"כ כמו ששמעתי מהאדמו"ר מבאבוב זצ"ל שאמר בשם רב א' עה"פ: "כי הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" שכל יהודי חייב לקיים כל התרי"ג מצוות וכל אחד משתדל לקיים כל מה שביכלתו, אבל לא יכול לקיים מה שאין ביכלתו לקיים, ועל כן יש עצה שיקיים לכל הפחות הראש והסוף של כל המצוות, בהידור רב ובמסירת נפש כמעט,  ובזה יהא חשוב כקיים כולם, והיינו מצות פריה ורביה שהיא המצוה ראשונה שבתורה, ומצות כתיבת ספר תורה שהיא המצוה האחרונה של התרי"ג מצוות, לפי סדר המקראות הכתובים,  וזהו שכתוב "הוא ישופך ראש שזוהי המצוה הא' שבתורה המצוה של פו"ר שבזה כולם מהדרים לקיים, וכמעט ממש במסירת נפש מתחתן ומקים בית ומגדל בניו ובנותיו לתורה ולמצות ולהשיא בנוי ובנותיו במסירת נפש, אבל המצוה של כתיבת התורה לא כל אחד מקיים כל כך, וזה מה שכתוב ואתה: היינו הנחש  שהוא השטן! תשופנו עקב! מסוף של התורה שם יש לו אחיזה שהצליח לעשות שלא יקיימו כל אחד המצוה הזו של כתיבת ספר תורה, עיין בדבריו הקדושים ז"ל,     ואם כן חשבתי שבדך זה יש לפרש על מצות בשר בחלב גם כעין זה, שמצוה ראשונה שבנ"י קבלו היתה המצוה של איסור חמץ בפסח וכנ"ל מבעל שו"ת מן השמים,  והמצוה האחרונה שקבלו אז במתן תורה היתה האיסור של בשר בחלב, ועל כן על אלו ב' מצוות יש הרבה חומרות מהחז"ל שיהא נחשב כקיים כל התורה מאהבה, וכמש"ש בשו"ת מן השמים שאגב החביבות החמירו בה הרבה ע"ש, חשבתי שאולי י"ל כן גם על איסור בשר בחלב, כ"ש שכאן כתוב שבנ"י אמרו: "כל אשר דבר ה'  נעשה ונשמע"! שקבלו התורה מאהבה! ובזה שהחמירו בה הרבה מוכח שאכן קבלו התורה מאהבה, ולא שסתם אמרו נעשה ונשמע! בלי כוונה אמיתית ח"ו לקיימם ח"ו, או בלי רצון טוב לקיים התורה מאהבה. ועיין?

"ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה",  [שמות כ"ד, י"ח], אולי י"ל שמשה רבינו הרי פרש מאשתו לפי שהיה תמיד מוכן לדבר עם הקב"ה, ואם כן למה היה פרוש מאשתו כל הל"ח שנה שהקב"ה לא דיבר עמו? ואולי יש לומר שגם אז לפעמים היה בא לו הדיבור מהקב"ה, או שהיה מצפה אולי ישוב ה' וכן ידבר עמו, או י"ל שיש ק"ו וכ"ש בזמן שבנ"י הם כמנודים שיש לו לפרוש מאשתו, וי"א שכל בנ"י היו פרושים מנשותיהם כל הל"ח שנה לפי שהיו מנודים  מהקב"ה, ואולי י"ל עוד לפי שמשה רבינו היה סמל התורה, שהתורה היא כמו הקב"ה בעצמו כביכול, וכמו כשהקב"ה דיבר עמו היה פרוש מאשתו, כמו כן תמיד היה משה רבינו יחד ואחד עם התורה, והיה פרוש מאשתו בדיוק כמו בזמן שהקב"ה דיבר עמו תמיד, שזה שלמד התורה של הקב"ה, היה אצלו כמו שהקב"ה מדבר עמו בלי שום הבדל זמ"ז והבן ועיין?

ואולי י"ל עוד לפי שמשה רבינו היה בחינה של: "שכינה מדברת מתוך גרונו"! ואולי זה היה תמיד וכסדר גם בכל הל"ח שנה שלא היה הדיבור מיוחד אליו ועמו מ"מ מדרגה זו ששכינה מדברת מתוך גרונו לא הופסק ממנו כל הזמן! ועל כן היה פרוש מאשתו גם כל הל"ח שנה שהיו בנ"י כמנודים מהמקום בהוב"ש! ועיין?

תרומה

"דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" ממש פחד! הקב"ה מגודל אהבתו לבנ"י מבקש כביכול כמו עני העומד בפתח תנו לי נדבה! ממש מבהיל, כדי שבנ"י ירגישו טוב שהם נתנו הנדבה למשכן של הקב"ה! ועיין?

"ועשית שלחן וגו', ועשית מנרה זהב טהור" וגו', שמעתי שהרמב"ן כתב שיש רמז לחנוכה ופורים בפ' המועדות בפ' אמור לפי שכתוב אחרי המועדים הפ' של הדלקת הנירות של המנורה בבית המקדש שזהו רמז לחנוכה, ואח"כ כתוב שם המצוה של לחם הפנים שמרמז על מצות סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים שיש בפורים, וחשבתי לומר שעל כן כאן תיכף אחר הציוו על עשיית הארון כתוב לעשות השלחן והמנורה לרמז שגם אלו המועדים שחז"ל תיקנו כל זה הם בגדר של קיום התורה ומהתורה באה לחז"ל לתקן אלו המועדות ונכללים בעצם שך התורה, ועל כן תיכף אחר הארון שזהו התורה בא הציוו על השלחן והמנורה שהם מרמזים על פורים וחנוכה וכנ"ל, ואח"כ חשבתי שאולי י"ל שיש רמז בכלים של המשכן לכל המועדים והחגים של התורה והנה יש לפרש הארון על חג השבועות זמן מתן תורתינו, והמזבח החיצון על חג הפסח, שאסור היה להעלות חמץ על המזבח וכמו כן מיוחד בפסח הקרבן פסח שיש על זה חיוב כרת המבטל קיום המצוה של קרבן פסח ואמרו: "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו" וגו', והיה שם כמעט כל הכלל ישראל בזמן הזה של ערב פסח וליל הסדר וכל זה משתייך במיוחד למזבח החיצון.

ויריעות המשכן מרמז על חג הסוכות שעיקרו של המשכן היינו יריעות המשכן כמו שכתוב כמה פעמים בקרא, ועיקר של הסוכה הוא הסכך, וכמו במצות סוכה הטעם "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים"! והיינו שהקב"ה אתנו כל הזמן ונותן לנו כל הצטרכותנו ומיוחד חג הסוכות בשמחת בית השואבה ששואבים שם רוח הקודש! לפי שהקב"ה שורה ומשרה שכינתו בתוכינו!

ומזבח הפנימי מרמז על שמיני עצרת כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אומר לבנ"י: "עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם"! וזה מרמז המזבח הפנימי שלא העלו עליו שום עולה או מנחה ונסך כמ"ש: "לא תעלו עליו קטרת זרה, ועולה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו" [שמות ל', ט'],  וכן עיקר גילוי האהבה היתה בהקטרת שהיא החביבה מכולם וכמ"ש רש"י בפרשת קרח שמשה רבינו אמר לקרח וכל עדתו: "הא לכם תשמיש חביב מכל! היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות"! [במדבר ט"ז, ו'], ומתחילה לא חשבתי לרמז על ראש השנה ויום כיפור לפי שהם ימי דין ולא ימים של שמחה יתירה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ואולי י"ל שהפרכת מרמז על יום כיפור שאז נכנס כהן הגדול לפני ולפנים והזה על בין הבדים ועל הפרכת לכפר על בנ"י, ויש בהמלה פרכת האותיות של כפ"ר, והפרכת הבדילה בין קדש הקדשים לבין הקודש, לפי שהעבודה ביום כיפור היתה בשתי המקומות, בקודש ובקודש הקדשים.

וכמו כן אולי י"ל רמז על ראש השנה על יריעות עזים ועורות אילם מאדמים ועורות תחשים באופן כזה שגמטריא של: "עז" ו"תחש" הם:  785  ו"ראש השנה" גמטריא   861  וחסר מנין של 76   להשוותם זל"ז,  והנה המילים של: "אילם מאדמים" הם גמטריא של  216  והמילים: "אלו י' ימים" הם גמטריא של  147  וחסר מנין של 69 להשוותם זל"ז, ואם נצרף הכל יחד כך: "עז תחש אילם מאדמים" יוצא מנין של 1001  והמילים "ראש השנה, אלו י' ימים" עולים למנין של: 1008  וחסר מנין 7 להשוותם זל"ז, וי"ל שהשמנה מילים של: "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור" עם הכולל של המספר 7 יחד עם כל המילים הם  שמנה, נמצא שהם שווים זל"ז. ועיין? ואולי י"ל רמז לראש השנה בלחם הפנים, לפי שאחז"ל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, אבל לפני זה כתבתי שהשלחן מרמז על פורים? ואולי השלחן מרמז על ראש השנה ולחם הפנים על פורים? כמו שאומרים על דיון שצריך בירור לשום הכל על השלחן! שכולם יראו והכל יהיה בגלוי כל מה שעשה! כמו כן בראש השנה עוברים לפניו ית"ש כל בני העולם כולו כבני מרון וכולם נסקרים בסקירה אחת! וכמ"ש: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"! וגם לחם הפנים מורה על זה שיש לו פנים מכאן ומכאן שאפשר לראות מצד זה כל מה שיש בצד השני! כלומר: "הכל גלוי וצפוי ורואים הכל"! או ר"ל שיש רמז במשכן על ראש השנה בזה שבכל יום היו תוקעים בחצוצרות ובקול שופר! שזה ממש כמו בראש השנה כמ"ש: "יום תרועה יהיה לכם"! ובמקדש תקעו גם בשבת! גם בראש השנה שחל בשבת תקעו כמו בכל ראש השנה במקדש, וכמו כן אולי י"ל שהכיור רמז לראש השנה במה שכתוב הרמב"ם במצות תקיעת שופר שיש בה רמז "לעורו ישינם  מתרדמתכם! אלוי השוגים כל השנה בהבל שאין בו ממש"! שיתעוררו לשוב מדרכיהם הלא נכונים וכמו כן שמעו בכל בוקר קול של המוכני שעשו להכיור עד יריחו בכל בוקר שזה רמז להתעורר מהשינה ולרחוץ ידיו ורגליו, וכתוב על זה בתורה "ולא ימותו" שאם ישוב לא ימות רק יזכה לשנה טובה ומבורכת ולחיי עד בגן עדן וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה, וכן יש בזה רמז  כמ"ש: "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם" וגו', ויש שם עשרה לשונות של תשובה נגד עשרת ימי תשובה שהם מר"ה עד יוכ"פ, וא"כ רחצו הולך על ראש השנה! שלזה מרמז הכיור! ועיין?

 

"בתים לבדים" אולי יש לעורר שהרי הטבעת היתה קטנה בכמותה מהבדים הרבה מאוד ועכ"ז היא מתאים להקרא בית להבדים, ויש ללמוד מזה למה שאחז"ל כששרתה אהבה ביניהם היו מסתדרים גם כששכבו על חודו של הסכין, ויש מספיק מקום וזה טוב לכולם ומסתדרים וחיים בטוב יחד, אבל כשהשנאה התגברה ביניהם, אז גם בית של ששים אמה לא מספיק לשניהם!

וכן צ"ל כמו שר"ח אמר: "דיינו שהיא מגדלת בנינו ומצילות אותנו מהחטא"! שגם שהוא רואה או שהוא טוען שהיא לא מתאים לי, ולא יכולים לחיות כך, וזה לא בסדר, וכן הרבה טענות כאלו וכיוצא בהם! העיקר לראות אם יש העיקר שהיא נושאות בעול של כל הבית, וטבעת הקטנה הזו נושאות כל השלחן וכל המזבח וכל הארון עם כל הבדים ועם כל הכלים! האמא והאשה עקרת הבית נושאות העול של הבית! ובלי הטבעת לא היינו הולכים ונושאים הכלים! ולא היינו יכולים להשתמש עם כל הכלים שיש לנו ארון שלחן ומזבח! ותראה כמה שהיא קטנה כמה גדולה התוצאות והעזרה והתועלת שיש ממנה! ועיין! והבן!

ואולי י"ל עוד שכשיש אשת חיל היא יכולה להסתדר ולעשות מדברים קטנים דברים גדולים, וכמו ששמענו מנשים בהמחנות שמקליפות של תפוח אדמה הכינו קוגיל לבניהם, והיאך שהצליחו לגדל בניהם בתנאים הכי גרועים כמעט עלי תבל! ובכל מקום שיש בלגן גדולה ובאו משפחה להיות שם ויש בינהם אשת חיל אחת, היא כבר תעשה מהמקום ההוא מקום טוב ונכבד לשבת ולשהות שם משך זמן רב כמו שהם צריכים לשהות שם, והכל מסתדר! וגם זה רמז בהמילים: "בתים לבדים"!

"ולכתף השנית חמש עשרה קלעים" וגו', לא כתוב חמש עשרה אמה כמו שכתוב בשאר הצדדים, וצ"ע למה לא? ומ"ש זמ"ז? ואולי יש לומר שאחז"ל שהעולם נברא כמו צורת אכסדרה שצד צפון פתוח לכל מי שרוצה לצאת שיכול לצאת ולהפסיד כל חיי עולם הבא לנצח! וכמן כן אמרו שעולם הזה נברא באות ה', שפתוח למטה מה"ט שכל א' יכול לרדת לשאול מטה ברצונו לבחור בהרע ולא לעשות מה שמחויב לעשות לכבוד הקב"ה מלך העולם בהוב"ש!  אבל גם כן פתוח מהצד קצת, שאם רצונו לשוב בתשובה יכול לשוב, ומקבלין אותו בתשובה ומסייעין לו לשוב! ובזה שלא כתוב כאן חמש עשרה אמה רק חמש עשרה ולא אומר מה חמש עשרה? וי"ל חמש עשרה טפחים, כאילו כתוב שנשאר פתוח שם, והרי כתף השנית הוא הצד של צפון! וכמו שכתוב כאן לפני זה בפאת נגב תימנה מקודם, ואח"כ "וכן לפאת צפון באורך, קלעים מאה אמה" וגו', הרי נחשב כאן צד דרום בראשון, ושני צד הצפון, וא"כ י"ל שגם כאן הוא כך, וכאילו בא הרמז שכל הרוצה לצאת מעולמו יכול לצאת, וכל הבא להיטהר לשוב בתשובה מקבלין אותו, והדרך תמיד פתוחה לפניו לשוב, וגם אח"כ כתוב: "אורך החצר מאה באמה, ורוחב חמשים בחמשים, וקומה חמש אמות", הרי לא נזכר ברוחב המלה אמות! אע"פ שגם אם היתה פתוחה עדיין שפיר שייך לשון חמשים בחמשים אמה, כיון שיש שם הקלעים לצד של אורך החצר, מ"מ בשביל הרמז לרמז על כל הנ"ל! אולי? ועיין?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורים

בספר והגדת על המגלה מביא שם סיפור מבעל עגלה שהציל ד' צדיקים ממות במסירת נפש, וזכה עי"ז לגן עדן, ולא הבין מה לומדים שם, וביקש סוס טוב ובריא עם עגלה טובה  ושישלמו לו טוב עבור הנסיעות, וכך הוא מסתובב שם עם הסוס הטוב יחד עם העגלה הטובה שקיבל לשכרו וכאילו אנשים באים ומשלמים לו, וזה סיפור שאומרים כדי לעורר אותנו לא להיות כמו בעל העגלה ההוא! עכ"פ לענ"ד הסיפור הזה אינו אמת, לפי שלא שוחקים שם בעולם הבא מאחד שזכה לגן עדן, ממעשה הטוב שעשה כאן בעולם הזה!  ואם מגיע לו חלק לעולם הבא, אז יקבל גן עדן כמו שמגיע לו! ויהנה מהרוחניות שיש בגן עדן! ולא ממה שיסתובב כל ימיו עם הסוס והעגלה? ועיין?

פ' פרה

בספר שיחתן של עבדי אבות מסופר שם על הדברי חיים שבא להר' ר' צבי הירש מרימנוב על שבת פ' פרה וזה היה כמו הפתעה להר' ר' הירש ז"ל, והדברי חיים ז"ל אמר לו למה בא, לפי שיש לו קבלה שבשבת פ' פרה צריך להיות אצל צדיק הדור ועל כן בא אליו על שבת פרשת פרה, וכתוב שם שהר' ר' הירש קיבל זה בתו הפשטות, וענה שוודאי כן צריך להיות, ומציין שם בפלא כאילו שזה חידוש גדול שהר' ר' הירש לא ענה להד"ח שמה אני שכבודי יגיע אלי לשבת פ' פרה, אני הייתי צריך להגיע אליך, או שיש הרבה צדיקים אחרים שהם הצדיקי הדור, לא אני, וכדומה מעניינים כאלה, כך זה מובן היאך שזה כתוב שם ע"ש, ואולי יש לפרש שהר' ר' הירש כיון בזה שענה שכך צריך להיות, בוודאי! לפי שהד"ח הוא הצדיק הדור, ועל כן קיבלו בפשטות שהבין שהדברי חיים בא אליו לשבת פ' פרה, כדי שהר' ר' הירש יהיה עי"ז אצל צדיק הדור בשבת פ' פרה, והבן טוב ועיין?

 

ויקרא

אמור                  איסור אכילת  חדש

בספר שיחתן של עבדי אבות בדף מ"ז מסופר שם על הדברי חיים שאמר לרב גדול שהחמיר לא לאכול חדש שאם לא יאכל עמו החדש יכריז עליו שהוא זקן ממרא, לפי שלא מקבל הפסק שפסקו בשמים שיש לסמוך על הב"ח באיסור חדש בנכרי ושם כתוב בנכרי בחו"ל בזמן שההיתר של הב"ח הוא מהנוכרי גם בארץ ישראל שלא חילק בין חדש בחו"ל לחדש של ארץ ישראל וכפסק של רוב הראשונים שחדש בחו"ל הוא איסור תורה ממש! וכנראה שבעל המספר טעה בזה ועיין? ועכ"פ לא ממשיך שם לומר אם הרב קיבל הפסק של הדברי חיים לאכול החדש או לא, ולענ"ד לא כל כך נפ"מ להלכה בזה כיון שוודאי שזהו איסור גמור לאכול החדש בחו"ל ומנכרי ואין לנו שום היתר שיש לסמוך על זה למעשה, כל שכן לא בוודאי חדש וזהו איסור תורה ממש לרוב רובי מהפוסקים ובכללם השו"ע והרמ"א ושאר פוסקי הדורות ונו"כ של השו"ע! והנה גם האבני נזר חלק על חמיו בזה ואסר לאכול חדש בחו"ל מהנכרים, ועכ"פ לא הבנתי בכלל הסיפור ההוא וכי תורה בשמים הוא ומה זה שבהא להורות להקל לפי שציננו הגיהינום עבור הב"ח א"כ הפסק של הב"ח הוא אמת, וכי עבור זה כל מה שפסק הב"ח יהיה להלכה, בלי שנלמד מה שאמר ונבין, וכי אין כזה דבר שחולקים על הב"ח, וזה ממש נראה ונשמע כמו פורים תורה! וחלילה לומר על הדברי חיים דיבורים כאלו וגם אם זה קרה כך, אין זה לא להלכה ולא למעשה רק לסיפור בעלמא, ובתנאי שלא לסמוך על זה וכמו שיש הרבה קשי'ז על הרבה סיפורי מעשיות, יש גם על זה קשיה, וחלילה וחלילה לא נלמד מסיפור הזה הלכה למעשה חלילה וחלילה! ולענ"ד היה הרב ההוא צ"ל להד"ח, שהד"ח פוסק עכשיו כמו ר' אליעזר שאמר מן השמים יוכיחו שאני צודק, אבל להלכה קבלנו מה שר"י ענה לו שתורה "לא בשמים היא"! ואין הלכה ממה שיצא בת קול, וכולם שמעו הפסק הלכה מהשמים שהלכה כר' אליעזר בכל מקום, ולא קיימו הפסק ההוא, אדרבא החרימו את ר' אליעזר, ולא את ר' יהושע! והיה צריך הרב ההוא  לרמז בזה להד"ח שיש להחרים את הד"ח!  אם יגיד דבר כזה! לפי שעל פי הלכה חייבים להחמיר לא לאכול חדש גם בזמנינו וגם בחו"ל וגם מהנכרים! וחלילה לפחד מהאיים של הד"ח שיכריז עליו שהוא זקן ממרא! ועוד שבזה שלא אכל אינו עדיין כזקן ממרא! ואע"פ שיש בירושלמי ששמואל הכריח לרב שיאכל שאם לא יכריז עליו שהוא כזקן ממרא, אולי רב שאני שפסק כן להלכה לכולם, וי"ל שהרב החמיר לעצמו ולא פסק כן לכולם, שהרי לא מחה בהד"ח שאכל מהחדש! הרי לא פסק שזה איסור גמור לכולם, וכן לא קם משם בשעה שהרב אכל החדש הרי היה חייב למחות בו ולצאת מהשלחן של הד"ח אם הוא ס"ל שזהו איסור גמור! הרי לא פסק כן לכל העולם, רק על עצמו החמיר לא לאכול חדש גם שהרבה מקילים על זה, וכי עבור זה הוא זקן ממרא! וגם הד"ח בעצמו כתב בתשובה שמותר להחמיר חומרו'ז ואין זה בכלל מוציא לעז על הראשונים, שם כתב כן בעניין המצות של המאשי"ן, שיש מחמירים הרבה חומרו'ז במצות, וכי זה מוציא לעז על האחרים! ודאי שלא! א"כ ה"ה והה"ט באיסור של חדש! כ"ש וק"ו ובן בנו של ק"ו שהרבה חלקו והפריכו כל מה שהב"ח כתב להתיר, עד שבכלל לא מובן הראיה של הב"ח, וגם הד"ח לא אמר לו הסבר למה הב"ח צודק, רק שכך פסקו בשמים! הלא זהו ממש פורים תורה! שהאוסרים באים עם תורת אמת על פי התורה הקדושה למה שזה אסור על פי תורה!  ואתה בא עם תורה שכך פסקו בשמים! בתמיה! הלא אין לך טענה גדולה על החסידות אם זה נקרא תורה! וזה נקרא פסק הלכה!  וזה נקרא זקן ממרא! הלא הפוסק כך הוא זקן ממרא! וכמו שטעה בעל המספר בין חדש בחו"ל ובארץ וכנ"ל כן יש לומר שטעה בכל הסיפור! ובכלל לא ידוע מה היה שם? ואם בכלל היה סיפור כזה? ונראה שכל כולו מופרך לגמרי בכל מכל כל! וסיפור כזה אסור לספרו וכ"ש לא לכתבו ועוד יותר כ"ש לא להדפיסו! ועוד יותר לא להדפיסו לספר לזיכרון עולם חלילה וחלילה! וחייבין למחות נגד סיפור כזה כמו שחייבים למחות על מחללי שבת בפרהסיה! ועל כל עוברי עבירה ועוד יותר מזה, לפי שעל עוברי העבירה אולי לא חייב למחות! אבל על חילול השם כזה חייבים למחות בכל התוקף!  ולא לתת לספורים כאלה שיסתובבו בין שומרי תורה ומצוות! חלילה וחלילה! רק אצל הגויים מותר אולי לספר עובדה כזו! ועדיין צ"ע אם זה מותר! שלא יבוא חלילה לספר כן ליהודי חלילה וחלילה! וכמו שאסור למכור לגוי דבר של איסור שאינו ניכר מהחשש שמא ימכרנו אח"כ ליהודי! כמו כן סיפור כזה שהגוי ימכרנו אח"כ ליהודי, ויהיה חילול השם חלילה וחלילה!  ע"כ גם לגוי אסור לספר סיפור כזה!  וכ"ש לא בפורים וכ"ש לא בכל ימות השנה! ואם להאמין לסיפור כזה או חלילה לקיים להלכה סיפור כזה זה מה שנקרא חסיד! או חסידות, אז יש לפרסם שאסור לכל מי שהוא יהודי  אסור לו חלילה  להיות חסיד שוטה כזה! והבן טוב, לפי שזהו הלכה למעשה ממש וחמור הוא מאוד מאוד!  שחלילה וחלילה מי שמאמין לסיפורים כאלה יש לומר שאין לו חלק בתורת משה רבינו והוא כמו כופר בתורה! שאין לו חלק לעולם הבא וכמו שפסק הרמב"ם הקדוש בהלכות תשובה ע"ש! ופעם אמר לי רב אחד שאם חסידות זהו כמו שכתב בספר פלוני, אז חסידות זוהי ממש עבודה זרה!  ממש בדיוק כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז מהו העוון של עבודה זרה! וחסידות ההיא היא ממש ע"ז! כמו כן חייבים לומר שחסידות כזה, שעבור סיפור שאמרו משתנה ההלכה ולא משגיחים על מה שיש לנו התורה מחז"ל הקדושים תורה כזו וסיפור כזה היא כפירה בדת תורתנו הקדושה, וזהו נגד עיקר  הט' מהי"ג עיקרים של אמונה בתוה"ק שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מהבורא ית"ש! שמי שאינו מאמין בכל הי"ג עיקרים אין לו חלק לעולם הבא! וכמ"ש הרמב"ם ז"ל! והבן טוב! כי קצרתי!

בחוקותי

"ואם בחוקותי תמאסו" פרש"י שזוהי שבע עבירות שאחת גוררת את השנייה, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע  אחרים מלעשות, כופר במצוות, כופר בעיקר!

חשבתי לומר על זה סימן לפי סדר הימים:

א' – "לא למד", ביום א' נברא "האור כי טוב", "ואין אור אלא  תורה", כמ"ש: "כי נר מצוה ותורה אור"! וכן האות אל"ף פירושו ללמוד.

ב' – "לא עשה", ביום ב' היה הסיפור עם הרקיע שהיה מתרופף כל יום הראשון ואולי זהו לפי שלא רצו המים התחתונים להיפרד מלהיות תמיד לפני הקב"ה, וכמו שאחז"ל: "מים התחתונים בכו שאנן בעינן למיהוי קמי מלכא"! וכמו המים העליונים, שהיו שניהם תמיד שווים לפני הקב"ה! לפני בריאת הרקיע שנאמר: "ורוח א' מרחפת על פני המים", ועכשיו המים העליונים יהיו לפני הקב"ה, ואנן בעולם הזה ששם חוטאים ועושים פשע ורשע! ולא רצו שיברא הרקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים,  ורצו שלא יהיה העולם בכלל! והיינו הסימן שלא עשה.

ג'- "מואס באחרים העושים", ביום ג' מצינו שהקב"ה צווה על הארץ להוציא אילנות של: "עץ פרי" והיינו שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא: "עץ עושה פרי", ולא עץ פרי ממש! נמצא שיש כאן ב' אופנים להסביר המואס באחרים העושים, או שהקב"ה כמו מאס בארץ לפי שחטאה ולא עשתה כמו שהיא נצטווה וכמש"ש רש"י שעל כן בחטא האדם שאכל מעץ הדעת נתקללה הארץ גם כן ונפקדה על עוונה, וזה כמו שהקב"ה מאס בארץ שהיא הייתה צריכה לעשות עץ פרי ועשתה עץ עושה פרי, וכאן זה רק סימן, לפי שהפשט שמואס באחרים העושים טוב, וכאן הפשט שלא עשתה טוב, מ"מ לסימן חשבתי שיש לאומרה,

או י"ל כמו שהארץ מאסה באילנות שהם צריכים לעשות פירות, והאילנות הם העושים הפירות, וכאן הם עושים טוב, והארץ מאסה בהם, והוציאה רק עץ עושה פרי, ולא עץ פרי, נמצא שביום ג' היה המואס באחרים העושים".

ד' – "שונא את החכמים", ביום ד' מצאנו ענין שנוגע לעניין שנראה כמו ששונא את החכמים, והיינו לפי שביום ד' ברא הקב"ה השמש והירח והכוכבים, ומצינו ביום המוות ש:"אין שלטון ביום המוות", וכתוב: "ויקרבו ימי ישראל למות", ופרש"י לפי שלא הגיע ימיו לימיו של אביו ובכל מי שמת לפני אבותיו כתוב ויקרבו, ורש"י לא הסביר למה כתוב שם ויקרבו? ויש לפרש שזהו כמו מלחמה וקרב בין היום ובין הצדיק, לפי שהצדיק טוען שעדיין לא הגיע זמני למות! ורוצה לחיות עוד על האדמה לקיים המצוות ולעבוד להקב"ה, ואביו חי יותר מזה ומגיע לי יותר זמן לחיות! ויש כאן מלחמה גדולה בין משה רבינו לבין היום! ובין יעקב אבינו לבין היום וכן בדוד המלך ע"ה! והשמש אומר שלא יכול לשקוע כל זמן שהוא עדיין חי ולא מת, ובסוף, השמש גובר, ותמיד היום נוצח הקרב! ונפטר זה שהיה אמור למות ביום ההוא, אע"פ שהיה קרב, ומובן שכל זה לא שייך באיש פשוט שאין טענתו טענה בכלל ואין בכלל קרב בינו לבין השמש! ורק אצל צדיק כמו אצל יעקב אבינו ע"ה, ומשה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה! בהם שייך לומר שיש להשמש קרב! ומלחמה מי ינצח הוא או הצדיק ועל כן יש לפרש שמצינו דוגמא ומשל בעניין של: "שונא את החכמים" ביום ד' לא שהשמש ח"ו שונא החכם! אלא כיון שעל פי רוב כשיש מלחמה וקרב בין א' להב' היינו משנאה ששונאים זה את זה, וכעין שאחז"ל עה"פ: "על כן יאמר בספר מלחמות ה', [במדבר כ"א, י"ד], אפילו רב ותלמידו, אב ובנו, נעשים שונאים זה לזה, ולא זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה" וכמש"ש: "את והב בסופה", ה"נ זה כמו שנאה ושייך עכ"פ לתת הסימן של: "שונא את החכמים".

ה' – "מונע את האחרים לעשות", י"ל ששייך ליום ה' לפי שביום ה' הקב"ה "הרג את הנקבה [הלוויתן], ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם" והרי זה דוגמא של מונע את האחרים מלעשות.

ו' – "כופר במצוות", י"ל ששייך ליום ו' לפי שהנחש הסית לחוה לאכול מעץ הדעת, שלא יקרה לה כלום אם תאכלו מעץ הדעת, והיינו  כמו שהיה כופר במצוות.

ז' – "כופר בעיקר", יש לפרשו על יום ו' גם לפי שאחז"ל במסכת סנהדרין דף ל"ח: שאדם הראשון היה כופר בעיקר, וכן יש לפרשו על יום ז' שהוא שבת,  לפי שמי שמחלל שבת דינו כגוי וכמו שעובד עבודה זרה, והרי הוא נחשב  ככופר בעיקר.

במדבר

קרח

"ואת טפם", ופרש"י שכאן נענשו גם יונקי שדים לפי שעון ועונש של מחלוקת קשה וחמור מאוד ע"ש, ול"ה כל כך לפי שאחז"ל במסכת שבת ובעוד מקומות,  שילדים נענשים ומתים בעוון אביהם, ורק כשהוא כבר גדול אינו נענש בעוון אביו, אבל קטן כן, וא"כ מהו החידוש כאן שגם יונקי שדים מתו? ואולי י"ל שזהו רק כשהאבא נשאר חי, אז בניו מתים בעוונו, אבל אם הוא נענש על חטאו ומת,  אז לא צריך גם בנו  למות עבור עוון אביו, וע"כ צ"ל  שמת עבור עוון של עצמו, לפי שהטף יצא לקראת משה, כמו שיצא האב, והטף מת עבור חטא של הטף, ולא עבור שאביו חטא! ועיין?

חוקת

"אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" וגו', ואחז"ל שמשה רבינו ע"ה פחד מעוג ולא מסיחון, לפי שלעוג היה לו הזכות ששימש לאברהם אבינו ע"ה, שכתוב: "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי" וגו',  ופעם ר"ל שזכותו של אברהם אבינו מתיחס הרבה עם החסד שאברהם אבינו ע"ה עשה, ולמד לעשות כן משם בן נח, לעשות חסד, לפי  שבזכות החסד ניצלו מהמבול, שעשו חסד יומם ולילה עם כל הבריות שהיו בהתיבה, והיה קשה לי מאיזו  זכות ניצל עוג? ור"ל למה לא אמרו בפירוש שסיחון ניצל מהמבול, ואמרו שסיחון ועוג אחים היו, וכתבו תוס' שלפי"ז צ"ל שגם סיחון ניצל בהמבול, ויש לשון חז"ל שהמבול לא הגיע לקרסולם של סיחון ועוג, אבל יש מדרש שעוג ישב על גבי התיבה ובכך ניצל מהמבול, ושם נזכר רק עוג ולא סיחון? ור"ל שאולי סיחון היה אז ילד קטן או רק תינוק, ועוג הצילו מהמבול ואחזו בידו יומם ולילה,  וכמו כן האכילו כל הזמן, ואם היה עוזבו היה נופל להמבול והיה מת והיה עוג חייב להיזהר על חיים של אחיו הקטן יומם ולילה, ועשה חסד כל היום וכל הלילה וכמו שנח ובניו לא ראו שינה כל הזמן ועשו חסד יום ולילה, ובזכות זה ניצלו מהמבול, וקשה לומר שהרשע עוג ינצל בלי שום זכות, ואם הצדיקים היה צריך להם עוד זכות של חסד חוץ מכל הזכויות שהיו להם מלפני זה! כ"ש שלעוג היה צ"ל לו זכות מיוחד של חסד כדי להינצל! וזה היה החסד שעשה עם אחיו כל היום וכל הלילה, ואולי יש לפרש שזה היה הזכות ששימש לאברהם אבינו היינו מדתו של אברהם אבינו ע"ה מדת החסד! שבזכות החסד ניצל מהמבול וזכות זה היה לעוג ולא לסיחון שהוא היה אז רק תינוק, ועל כן לא נזכר תמיד רק עוג, וסיחון ניצל רק בזכות של עוג, ועל כן היה משה ירא מעוג ולא מסיחון, לפי  שחשש ופחד מזכותו של עוג!  ואולי יש לפרש עוד שעוג חשב למה זכה להינצל מהמבול בזכות החסד שעשה עם אחיו, כמו כן עכשיו היה בטוח שינצל בזכות החסד שעושה עם אחיו, לנקום נקמתו ממה שמשה רבינו הרגו, ולא חשב שזה שסיחון התחיל עמו המלחמה, וממילא לא מגיע לו לנקום נקמתו! אדרבא דמו בראשו שהתחיל ללחום עם משה רבינו ע"ה! או שלא ידע כל כך מזה, או שרק עשה עצמו כאילו שלא ידע מזה! וכמו פרעה שעשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף! ואשר על כן עשה מה שעשה ונענש על זה אח"כ! כמו כן עוג עשה עצמו כאילו שלא ידע, ונענש על זה ולא עמד לו זכותו ששימש את אברהם אבינו ומה שעשה חסד עם אחיו כל הי"ב חודש בזמן של המבול, ואולי מזה פחד משה רבינו ע"ה מזכות החסד שיש לו לעוג! וכמו שיעקב פחד מעשו מהזכות של מצות כיבוד אב שהיה לו לעשו הרשע!

והנה עוג חשב להרוג את כל כלל ישראל ברגע אחת ולמעשה הוא וכל עמו נהרגו באותו רגע שמשה רבינו ע"ה הכהו, כנלענ"ד, לפי שכל עמו שיצאו ללחום עמו מתו יחד עמו תחת ההר שעקר ואחזו על ראשו! ועיין בהפסוקים, שיש לפרשו באופן זה שכתוב שם: "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד" וגו', ופרשי"ש שמשה הרגו, ואם כן, לא בני ישראל הכהו אלא משה לבדו  הכהו ולמה כתוב ויכו אותו שמשמע שכל בנ"י הכהו? ואולי יש לומר שמשה הכה את עוג, ובנ"י הכו בניו ועמו, אבל יותר היה נלענ"ד לפרש שבנ"י חשבו שמשה רבינו ילחם עם עוג, והם עם בניו וכל עמו, וכך רצו לעשות, אבל הקב"ה עשה שעל ידי זה שמשה הכהו ומת, ממילא כבר מתו כל עמו עמו, ולא נשאר לבנ"י רק זה שרצו ללחום עם עמו, ועל כן זה כתוב יחד במלה אחת ויכו אותו וגו', ופרש"י משה הרגו, ובזה כבר מתו עמו יחד כל בניו וכל עמו שיצאו ללחום עם בנ"י, ואח"כ הרגו רק הנשים והטף שאינם בני מלחמה בכלל. ועיין?

 

וילך האזינו

"ואעידה בם את השמים ואת הארץ"

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" וגו', ופרש"י למה העידה בם את השמים והארץ, לפי שמ"ר אמר: "אני היום כאן ומחר בקבר", ומי יעיד בבני ישראל אם משה רבינו התרה בהם, אבל השמים והארץ קיימים לעולם ואם יעברו יעידם בם שהתרה בהם שלא יעברו על התורה ע"ש,  וצ"ע לענ"ד זה שרש"י כתב שמ"ר אמר: "אני היום כאן ומחר בקבר" אם רק מ"ר יכול לומר כן לפי שהקב"ה א"ל שימות, ועל כן זה לא נחשב ח"ו כמקלל את עצמו, אבל סתם יהודי אסור לו לומר מילים הללו: "אני היום כאן, ומחר בקבר"! שהרי בזה חלילה קילל את עצמו שזהו איסור גמור מהתורה לקלל את עצמו! או שזה בדרך של פחד ואימת הדין וכמו שר"א אמר: "שוב היום שמא ימות למחר"! או אולי זה כמו שאמרו: "יש מחר לאחר זמן" ומחר יכול להיות בעוד אלף שנה! ואולי זה לא נקרא שקילל את עצמו, עכ"פ לענ"ד צ"ע על זה, ולענ"ד זה נוגע למעשה, לפי שמשתמשים בביטוי הזה שכתב כאן רש"י על מאמרים ופתגמים של מצב החיות של האדם שמהו האדם "היום כאן ומחר בקבר"! ולענ"ד צע"ג אם מותר לאומרו? או שאסור באיסור תורה לאמרו! ועיין? וראיתי במסכת ברכות דף י"ח. שר"ח אמר לר"י שירים התכלת מע"ג הקברים לפי שהמתים לא יתלוננו: "מחר הם באים אצלינו, והיום הם מלעיגים עלינו" ע"ש הלשון, עכ"פ כתוב שם לשון כזה שמחר הם באים אצלינו והיאך ר"ח היה מותר לו לומר מילים כאלו? סימן שזה לא נחשב לקללה שח"ו קילל את עצמו ואת ר"י שהיה עמו שם, או אולי הכוונה שבאים מחר אצלינו להתפלל על צרתם אבל לא הבנתי שזהו הפשט אלא ר"ל שאחר זמן גם הם יהיו כמונו מתים, וקבורים באדמה, וא"כ למה הוא מתגאה עלינו היום, כל זמן שהוא עדיין חי? ואולי זה לא ראיה כל כך, לפי שיש לפרש לא שר"ח אומר כן, אלא ר"ח אמר לר"י שהמתים אומרם כן, והם יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל אנו שחייבים לשמור התורה, אולי אסור לנו לומר כן? אולי? ועיין?

 

 

 

ר"ח

"זמן כפרה לכל תולדותם"   [בתפלת מוסף של ר"ח], צ"ע למה ומנין יש הכפרה במיוחד בר"ח? ופעם שמעתי וואר"ט שר"ל לכל אלו שהם כאילו עבד ע"ז כמו שאחז"ל כל הכועס כאילו עבד ע"ז או יהא בעיניך כאילו עבד ע"ז, וכן כל המתגאה וכן כל המשנה בדיבורו או מי שאינו מלווה לעני בשעת דחקו מחשש שלא יפרענו לו החוב על כל אלו שהם כאילו על זה יש כפרה בר"ח וזה מה שנקרא "לכל תולדותם", וצ"ע שזה רק וואר"ט ולא עצם הפשט בכלל? וכן גם על זה צ"ע מנין בא הכפרה לזה בר"ח? ואולי יש לומר כיון שאמרו ז"ל שר"ח הוא יו"ט עבור הנשים ולא עבור האנשים, וזהו לפי שהאנשים עשו העגל ונתנו מזהבם עבור עשיית העגל, אבל הנשים לא נתנו מזהבם לעשיית העגל, על כן יש להם יו"ט של ר"ח ליו"ט להם לבדם ולא שייך זה לאנשים, ואע"פ שתוס' כתבו שעל כן יש ד' קרואים בר"ח כיון שר"ח הוא יו"ט להנשים וממילא גם האנשים ממעטים קצת במלאכתם, מ"מ הכבוד לזה הוא להנשים על זה שלא השתתפו בעשיית העגל, ואם כן יש לפרש שהבעל רואה ומרגיש היאך שהוא מושפל שהגברים עשו העגל ואשתו יושבת כמלכה ואינה עובדת ואינה עושות מלאכה והוא כן עושה מה שיש לו לעשות ומזכיר לעצמו הסיבה לזה לפי שהוא חטא לפני כמה מאות ואלפי שנה בחטא הנורא של העגל ועל ידי השפלות וההכנעה שיש לו בלבבו על זה הוא זוכה לכפרה! ואולי על כן הוי ר"ח: "זמן כפרה לכל תולדותם"! ועיין?

רעמים

אחז"ל שלא נבראו רעמים אלא ליישר העקמימות שיש בלב של האדם, והיינו לפי שהרעמים מעוררים  פחד בשמעו הרעמים,  לא הבנתי כל כך למה אומרים שזה מיישר העקמימות שבלב, אם הדין אומר שאסור לברך על הרעמים רק אחר שגם ראה ברק, שאז יודעים שזה רעם, ולא סתם שזזו והזיזו דברים כבדים שעושה רעש כמו הרעמים, הרי הרעמים בכלל לא ידוע שזה רעמים, ורק אם ראה גם הברק אז יודע מהידיעה שזה רעם, ואם כן היאך זה מעורר פחד בתוכו, עד כדי כך שמתיישר עי"ז העקמימות שבלבבו? ואולי יש לפרש שזה מזכיר לו המבול שהיו שם רעמים חזקים וכמו שכתוב בספר סדר הדורות ע"ש, ועל כן  גם אם זה רק בידיעה בלבד, זה מעוררו לתשובה, או אולי י"ל שכל דבר שעושה רעש לא מעוררו, רק הרעמים, וגם אם לא יודע שזה רעם רק אחר שראה הברק, אבל אחר שראה הברק הוא כבר יודע  שזה רעם, וזה כבר מעוררו לפחד ולתשובה, עצם הידיעה לבד מעוררו כבר לפחד, וזה ענין בטבע של לב האדם, אולי? ועיין?

ואולי זהו לפי שזה מזכיר לו יום הדין, לפי שאחז"ל "גדול יום הגשמים מיום של תחיית המתים", לפי שיום הגשמים הוא גם לרשעים ולא רק לצדיקים, אבל תחיית המתים היא רק לצדיקים, ואם כן זה מזכיר לו ללבו את יום הדין אם יזכה לתחיית המתים או לא ח"ו! וכמו שכתבו על קול השופר שזה מעורר פחד למי ששומע קולו, ואחד מהטעמים כתבו לפי שזה מזכיר את יום הדין של תחיית המתים! חוץ ממה שזה מזכיר לו שבראש השנה הקב"ה דן את כל אחד ואחד אם לחיים או ח"ו למות!

וכן אולי י"ל כעין שכתוב: "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי" [דברים ל"ב, ב], ופרשי"ש לפי שהמטר יש שמצטערים בו אם בורו מלא יין, או להולכי דרכים, אבל הטל כולם שמחים בו, ואין בטל צער להבריות, וצ"ע למה אם כן נמשלה התורה למטר אם יש בו צער להבריות? ופשוט לפי שהמטר הוא חיים לעולם וכמש"ש רש"י כמו כן התורה היא החיים להבריות, וצריך לדעת שיש אחד שזוכה על ידה לחיים, ויש מי שמזה בא לו המוות שלא שמר התורה כראוי, וכמו כן הגשם, לפעמים באים לאנשים רבים  מזה מחלות ותאונות, ומתים מהגשם שירד, וע"כ הרעמים מעוררים פחד שלא יהיה לו הגשם למות ח"ו או לאיזה דבר רע ח"ו!

ואולי י"ל לפי שתמיד אימת הגבוה על הנמוך, אפילו אם חלש למעלה וגיבור למטה, כ"ש אם הגיבור למעלה והחלש למטה! כ"ש אנן החלשים שבחלשים, והוא שהכח והגבורה שלו, ברוך הוא וברוך שמו, הוא ית"ש למעלה כמה פחד זה מעורר! וכמ"ש רש"י עה"פ: "רוכב שמים בעזרך, ובגאותו שחקים" וגו' ע"ש, [דברים ל"ג, כ"ו – כ"ז], והבן ועיין?

 

ראש השנה

"תחל שנה וברכותיה",

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ועל סמך זה תיקן עזרא הסופר ע"ה שיקראו קללות שבתורת כהנים לפני ראש השנה ולפני עצרת, והגמרא שואלת למה עצרת הוי ראש השנה? ומתרצת שקתני בד' פרקים העולם נידון, ובעצרת נידונים על האילן, ע"כ הוי עצרת ראש השנה, וע"כ שייך גם בחג השבועות  לומר: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" כמו ששייך לומר בראש השנה של א' תשרי שבו כל העולם עוברים לפניו ית"ש כבני מרון וכל אחד נידון בו לחיים ולמות, והנה צ"ע למה תיקן דייקא בחג של עצרת? ולמה לא גם בחג הפסח שבו נידונים על התבואה? וגם בסוכות שבו נידונים על המים? ושמעתי פעם פשט שהאילן קאי על הנשמות ועל כן זה משהו מיוחד, וכמו ר"ה לקבלת והשגת וידיעת התורה וכמה תורה ילמד ויצליח ללמוד וכמה חידושים יחדש בהתורה הקדושה, וכדומה ואולי גם קיום המצוות בכלל ראש השנה ההיא! אבל כל זה קשה לענ"ד לומר שזהו הפשט הפשוט! ועוד מהיכי תיתי לומר שדנים בן אדם כמה ילמד או כמה יחדש או איזו הגבלה ללימוד או לקיום התורה! מהיכי תיתי לחדש חידוש כזה! ועיין? עכ"פ חשבתי שאולי יש לפרש שיש עוד ב' פרקים בשנה שנידונים בו, א' בחג הפסח וא' בסוכות, ועל פסח אולי יש לפרש שלא שייך אז כל כך הלשון והענין של: "תכלה שנה וקללותיה", לפי שאז זה רק מתחיל השנה, לפי שאז הזמן של: "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"!  וזה רק מתחיל אז השנה הטובה ושייך יותר רק הענין של: "תחל שנה וברכותיה", ולא שייך כל כך שם: "תכלה שנה וקללותיה", לפי שבכלל לא מסתכלים על מה שהיה לפני זה, כמו זה שמתו בשלשת ימי האפילה, ד' חומשי של בני ישראל שלא רצו לצאת  ממצרים, לא מסתכלים ולא חושבים על זה, וכמו שלא חושבים על אלו שמתו בהמבול ובסדום ובדור אנוש! וכדומה! ועיין? ואז יש רק: ה"לכתך אחרי במדבר! בארץ לא זרועה"! וכולו טוב ויפה! אבל מזמן ההוא עד עצרת עבר כמה וכמה ענינים שעל שבע מהם  אמר אחר כך הקב"ה בחטא המרגלים: "וינסו אותי זה עשר פעמים"! ואחז"ל שהם היו על זה שחטאו והתלוננו בים ובמים ובמן ובשליו, ואמרו חז"ל: "שנים בים, שנים במים, שנים במן, ושנים בשליו, ואחד בעגל ואחד במרגלים, והנה עד עצרת היו כבר שבע מהעשר שעברו עליהם! וכמו כן כתוב: "שבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים"! ואחז"ל: "על שרפו ידיהם מעסק התורה", וכן שם כתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", ואחז"ל שאלו הם הרשעים שפולטן הענן! וכן כתוב במן: "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי"! והיה כבר מצבים שלא היו כל כך טוב! ששייך כבר לומר עליהם: "תכלה שנה וקללותיה"! ועל כן תיקן עזרא על עצרת ועל א' תשרי , ולמה לא על סוכות? אולי יש לומר שזה כל כך קרוב לראש השנה של"צ עוד פעם לומר התוכחה, ועוד שלא שייך כל שך, לפי שאין תמיד שבת בין יוכ"פ לסוכות, ועוד שרוצים שיהיה עוד שבת להפסיק בין קריאת התוכחה לבין היום טוב, כמו שיש פ' במדבר  לפני עצרת אחר שקראו הקללות שבתורת כהנים בשבת לפני פ' במדבר, והיינו בשבת פ' בחוקותי, וכן לפני ר"ה, תמיד יש פ' נצבים שמפסיק בין קריאת התוכחה שבפ' כי תבוא לפני ר"ה, ושיהיה ב' שבתים לפני סוכות אחר יוכ"פ, זה אין אף פעם, שרק שבת אחת יש אם יש שבת בין יוכ"פ לסוכות אבל ב' שבתות אין אף פעם ולא שייך שתהיה ב'  שבתים בין יוכ"פ לסוכות. ועיין?

ועוד ר"ל טעם למה דוקא לפני חג העצרת תקנו חז"ל לקרוא התוכחה, לפי שאחז"ל במסכת ראש השנה בדף י: ובדף י"א. "תניא, רא"א בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות,  בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה  א'- שרה, ב'-  רחל, ג'- חנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל,  ר' יהושע אומר, בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בר"ה נפקדה שרה רחל חנה, בר"ה יצא יוסף מבית האסורין, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, ובניסין עתידין ליגאל", הרי שלכו"ע בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה, וכן שבר"ה יצא יוסף מבית האסורין, וכן שבטלה העבודה מאבותינו במצרים, וכן לכו"ע שיצחק אבינו נולד בפסח! וכן לכו"ע שא' תשרי זהו ראש השנה! שגם ר"י קרא א' תשרי בשם ראש השנה!  והנה י"א שאנחנו פוסקים בזה כר"א לפי שאנו אומרים בהתפלה בר"ה: "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", שזהו לפי שיטת ר"א שבתשרי נברא העולם, והנה מצינו בשרה  שנפקדה בראש השנה אבל כתוב: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" וגו', [בראשית כא,א], ופרש"י והוא מחז"ל בב"ק צב. שכל המתפלל בעד חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שעוד לפני שריפא הקב"ה את אבימלך כבר פקד את שרה ע"ש, ואברהם היה בחברון בפסח שבאו אליו שם המלאכים שהפכו את סדום, ולוט ברח מצוער והלך אל ההר, ושם נתעברו שתי בנות לוט מאביהן וברח אברהם משם לאבימלך מהשם רע שיצא על לוט שבא על בנותיו, וכמש"ש רש"י,  והנה בתמר כתוב כמשלוש חדשים שאז הוכר עוברה ורש"י שם כתב שזו היתה חודש א' שלם, וקצת מחודש א' וקצת מחודש הג', ואז כבר היתה ניכרת כאשה מעוברת ודנו אותה לשריפה, וא"כ י"ל כ"כ על בנות לוט, שאחר חודש ועוד כמה ימים כבר נודע לכולם מזה שנתעברו מאביהן ועל כן ברח תיכף אברהם משם, וא"כ זה ביחד עם פירוש הראשון שעל כן ברח אברהם משם לפי שהפסיקו העוברי דרך לעבור שם, אחר שהחריבו ערי סדום, וא"כ זה לא היה בראש השנה, רק קרוב יותר לפסח, שלמה המתין עד ר"ה ללכת משם?   ויש לומר שהמעשה של אבימלך ותפלת אברהם עליו ועבורו היתה בזמן של שבועות, הרי יש לנו פקידה שהיה לשרה עוד לפני ראש השנה, שלכאורה משמע שזה קרה לפני ראש השנה, והיתה פקידה של קיבל התפלה, וחוץ מזה היתה גם  פקידה של למעשה ובפועל שתיהר שרה, וכמו כן יש לפרש ברחל, שרצתה הדודאים מלאה, ועבור זה נתעברה לאה באותו לילה מיששכר, וזה היה בשבועות לפי דעת הזוהר הקדוש, והטעם שרחל רצתה הדודאים לפי שזו סגולה לילדים. והבן.

וכן בחנה כתוב שאלקנה בעלה עלה מימים ימימה לשילה, עם כל בני ביתו, ופרש"י שם על זה שזה היה  ממועד למועד, שעלה לרגל לשילה וא"כ היינו ג' פעמים בשנה, ושם אחר זה כתוב שכך עשה משנה לשנה, ומשמע שזה היה רק פעם אחת בשנה, ולא ג' פעמים בשנה? וכי לא עלה אלקנה ג' פעמים לרגל כמו שכתוב בתורה! הלא זה מה שרצה להדריך העם ולחנכם כן לעלות לרגל, והיאך י"ל שהוא בעצמו לא עלה רק פעם אחת בשנה, ולא ג"פ בשנה?  ודוחקים בזה שם המפרשים אם זה משנה לשנה או ממועד למועד? והנה שם  כתוב על חנה שפניה לא היו לה עוד, ולמעשה ויזכריה ה' היה רק אחר שבאו לביתם וכמו שכתוב שם, ואם כן מתי נפקדה חנה כשהיתה בשילה או בביתה? וכן אם נאמר שבשילה היה בראש השנה נצטרך לומר שהיה שם מראש השנה עד אחר סוכות, או שנצטרך לפרש כמו שכתב שם בא' מהמפרשים שעם כל בני ביתו בא רק פעם בשנה וזה לא מה שעלה לרגל ג"פ בשנה, וא"כ עלה ד' פעמים בשנה? ובא לראש השנה עם כל בני ביתו וחזר אח"כ עמם, ובא לבד עוד הפעם בחג הסוכות? וכל זה דוחק קצת לפרש כן? לענ"ד? ועיין? אם נפרש שהיה אלקנה בשילה בסיון בחג השבועות, ואז קרה כל הסיפור עם תפילת חנה, ועד שנתעברה בפועל היתה כבר ראש השנה, ונמצא לפי זה שבשלשתם יש לפרש שהיתה שתי פקידות, א' בסיון אולי?  וא' בראש השנה, ועל כן ראו   חז"ל לקבוע ה"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", לשני פקידות הללו של עצרת ושל ר"ה, ועל כן מובן שהקרא קראו משנה לשנה שזו היתה ממועד למועד, רק למה חז"ל קבעו לקרוא בעצרת לפי שאז דנים על האילן, וא"כ כל חג הוא כמו שנה חדשה, וראש השנה, ומחג לחג זהו כמו משנה לשנה! ודוקא ר"ל משנה לשנה שנבין שכאן היתה ה"תכלה שנה וקללותיה", בחג שהיה לפני ראש השנה, של א' בתשרי, לפי שאז בר"ה כבר "ויזכריה ה'" וכבר נתעברה חנה בפועל, ולפני זה היתה הפקידה של קיבול התפלה, שזו היתה בעצרת? אולי?  והנה ביצחק מפורש שנולד בפסח, אבל ביוסף לא ראיתי כתוב שנולד בפסח, וי"ל עליו שנולד לאחר תשעה חדשים, ואם נתעברה רחל בר"ה, אז נולד בסיון והיה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ויש לפרש תיכף כשהיה בן ל' וזה קשה ממה שאחז"ל שזה היה בר"ה והיינו בא' תשרי? אבל לפי מה שכתוב בספר סדר הדורות שפתרון החלום היה לפני שמלך, לפי שאחר הפתרון החזירוהו לבית האסורין, ושם כתוב שהיה שם בבית האסורין לעוד חצי שנה, וא"כ זה היה בניסן, ואולי לאו דוקא חצי שנה, אלא גם מסיון עד ר"ה י"ל שכמו חצי שנה ועיין?   ולענ"ד יש לפרש פשוט למה פרעה עשה כן?  לפי שיוסף בעמדו לפני פרעה ואמר לו שאם תתנהגו כבהמות לא יהיה שריד ופליט מכל מצרים, שעל זה יש הרמז בהחלום של הפרות שכתוב בהם: "ולא נודע כי באו אל קרבנה" שעל כן היה החלום הא' עם הבהמות, אבל אם תמנה איש חכם אז יהיה שריד מכל מצרים, ועל כן היה חלום הב' מהשבלים שמרמז על חכמה, ושם לא כתוב שלא נודע כי באו על קרבם, וכאילו שיוסף הצדיק אמר לו לפרעה בפירוש!  שרק אם תמנה אותי למלך על כל מצרים, רק אז תשארו בחיים! ועל כן החזירוהו לבית האסורין, וכשראה פרעה בתשרי שמתקיים מה שפתר מיהר להוציאו מבית האסורים, ולהמליכו על כל מצרים ואם כן גם אצל יוסף יש לפרש שהיו שני פקידות א' בסיון שאז היה בן ל' שנה, ואם נאמר שבזמן שבועות היתה פקידה הא' לרחל וכנ"ל, ונולד אח"כ יוסף באותו יום לשנה הבאה בחג השבועות, ואז באותו יום כשהיה בן ל' שנה, יצא פעם הראשון מבית האסורים, ובראש השנה יצא לחירות עולם מבית האסורים, וכנ"ל מספר סדר הדורות,

והנה יש לפרש כעין זה בגאולתן של ישראל, שאחז"ל שהיה המכות י"ב חודש, ואמרו שבר"ה הפסיק השיעבוד מאבותינו ממצרים, ואמרו שבמכת דם התעשרו בני ישראל, והיאך זה שהיו עבדים והתעשרו? ולענ"ד ברגע שהיתה המכת דם בפועל באותו רגע הפסיק השיעבוד מאבותינו במצרים, וזה היה בר"ה, רק כל התהליך של הגאולה, מזה שכתוב שמשה רבינו היה רועה הצאן ליתרו, והיה שם במדבר והקב"ה נגלה אליו, כל זה עד אחר שיצאו בנ"י ממצרים היתה י"ב חודש, והרי פרעה אמר "תכבד העבודה" וגו', וכמה זמן זה היה איני יודע? ואולי גם אז זה שהקב"ה א"ל: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה יגרשם ממצרים" אולי זה היה בחג העצרת ועיין? ועכ"פ ר"ל שאולי ראו חז"ל שהיתה שני זמנים של הישועה, גם בענין זה של ביטול העבודה במצרים, א' פקידה של קיבול התפלה, וא' בפועל ממש, וכמו בהריון של שרה רחל וחנה, שהיו על ידי שתי פקידות, וכמו כן ביוסף, וקבעו חז"ל לשני זמנים הללו לקיים לדורות: ל"תכלה שנה וקללותיה, ולתחל שנה וברכותיה", והבן ועיין?

והנה ידוע שהשלש רגלים הם נגד השלש אבות אברהם יצחק ויעקב וחג השבועות הוא נגד יצחק אבינו ומצינו ביצחק אבינו ע"ה שהוא זה שבא ללמד זכות על בנ"י לעתיד לבוא שנזכה לגאולה שלימה שמקבל על עצמו כל מה שיש לקבל, רק שבנ"י יזכו לגאולה, ואם כן יותר יש להבין למה דייקא בחג השבועות יש לנו ה"תכלה שנה וקללותיה", לפי שעל ידי זכותו של יצחק אבינו ועל ידי זכות קבלת התורה נזכה לגאולה שלימה וגם בראש השנה אנחנו מבקשים שבזכות קבלת התורה נזכה לשנה טובה ומבורכת, ומזכירים הזכות שבני ישראל קבלו התורה ושופר של איל בא להזכיר הזכות של יצחק אבינו וגם הזכות של קבלת התורה שהקב"ה תקע בשופרו של האיל שהקריב במקומו של יצחק על גבי המזבח של הקידה בהר המוריה שבכל אלו הזכותים שיש לבני ישראל שיזכו לשנה טובה ולכל טוב סלה ולהגאולה שלימה וביאת גואל צדק, ובנין בית המקדש במהרה בימינו ואולי על כן  משם, היינו מזכות של יצחק אבינו וקבלת התורה באנו לבקש מהקב"ה לקבל שכבר תהיה: "תכלה שנה וקללותיה! ותחל שנה וברכותיה"! ועיין?

ר"ה

ראיתי בקונטרוס תפארת ישראל מהאדמו"ר ממודז'ץ זצ"ל משנת תש"ד, עהת"פ: "זכרינו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבינו בספר החיים, למענך א' חיים", למה מזכירים כאן כמה פעמים המלה חיים? וכן כל אחד בלשון אחרת? ותירץ לפי שהכל הבל וגו' מה שכתוב בקהלת, היינו החכמה והגבורה והעושר אם לא משתמשים בהם לש"ש ע"ש משכ"ש מבעל הנתיבות זצ"ל,  ומסיים שלחיים היינו רכוש וקנינים, וחפץ בחיים היינו גבורה ששייך להגוף שהמילים "חפץ בחיים" הם גמטריה רמ"ח, נגד הגוף, וספר החיים נגד החכמה שתלוי בספר, [וי"ל שכן אחז"ל עה"פ: "מחיני מספרך אשר כתבת" שזה הולך גם על ספר החיים, והיינו שהתורה היא ספר החיים ע"ש,] וכל זה צ"ל למען ש"ש והיינו למענך א' חיים! ע"ש, והיה קשה לי שא"כ מתחילים מהכי טפל ופשוט, ורק אח"כ מבקשים על הרוחניות של חכמה והרי משה רבינו אמר לבני גד ולבני ראובן שהקדימו לומר: "גדרות צאן נבנה למקנינו פה" ורק אחר זה אמרו: "וערים לטפינו", [במדבר ל"ב, ט"ז], שלא נכון לעשות מהטפל עיקר ומהעיקר טפל! והיינו בזה שהקדימו לומר שיבנו גדרות צאן למקנם, לפני שאמרו שיבנו ערים לטפם, כבר עשו מהטפל עיקר ומהעיקר טפל! וע"כ תיקנם משה רבינו וא"ל: "בנו לכם ערים לטפכם, ואח"כ: וגדרת לצנאכם", [שם כ"ד], ואני פעם ר"ל שבדוקא הקדימו לומר גדרות צאן למקנם, לפי שעבור זה הם מבקשים לקחת הנחלה בעבר הירדן, ועבור הערים לטפינו היה יותר ראוי לבוא לארץ ישראל ולקחת שם נחלתם, או כוונתם שמקודם יגמרו מהר עם הגדרות צאן, שלזה לא צריכים הרבה עבודה וגם לא כל כך עיון השכל והלב היאך ומה לבנותם, ורק אח"כ יהיו יותר בישוב הדעת והרוגע לבנות הערים לטפם ולנשיהם, ומ"מ כבר היה בזה טענה עליהם למה הקדימו הטפל, וזה רק כשדברו על זה, כ"ש להתפלל לפני הקב"ה מקודם על הכסף ואח"כ על בריאות הגוף ורק אח"כ על קניני החכמה! בתמיה! היה צ"ל מקודם על החכמה, ואח"כ על הבריאות, ואח"כ על הכסף!

ואולי כיון שר"ל בסוף "למענך א' חיים" לסיים בשבח של הקב"ה, שהרי כאן הם הברכות של שבח , או לפי שכך מהראוי ואומרים כן כמה פעמים גם בהברכות של הבקשות, לסיים בשבח של הקב"ה, כמו בברכת סליחת העון, שמסיימים שם בלשון של שבח: "כי מוחל וסולח אתה" או כמו בברכת הרפואה ובברך עלינו וכדומה, ולא כל כך יפה לסיים שם לפני זה בבקשת הכסף, כי אם בבקשת החכמה,

או ר"ל שזה כמו בושה וכלימה לבקש על כסף ועוד כ"ש בברכה הראשונה של העמידה!  רק מקדימים לבקש על כסף לומר שצריכים הכסף עבור  צרכי הגוף, ובריאות הגוף עבור החכמה, וכל זה עבור למענך א' חיים! שהעיקר שבא לעולם הזה לרכוש קניני רוחניים, שהיינו החכמה וכמו שאמרו: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"! ועל זה שייך  יותר הלשון של: "למענך א' חיים"

והנה ראיתי שהמילים: "כס"ף, רמ"ח, חכמ"ה", הם בגמטריא בדיוק כמו: "זכרינו לחיים מלך", והיינו שגם הכסף שעליו אנו מבקשים זהו עבור הבריאות והחכמה והכל עבור: "למענך א' חיים"!

ושם בקונטרוס הנ"ל ליום שמיני עצרת כתב עה"פ: "ירושלים הבנויה כעי"ר שחברה לה יחדו שהמלה עי"ר בגמטריא ד' פעמים ע' נגד הד' פעמים ע' שמות של הקב"ה והתורה וישראל, וירושלים שבזמן שבית המקדש היה קיים, התאחדו כל הד' יחד והיה יחוד השלם, ועל כן יש האות ע' גדולה בקריאת שמ"ע יחד עם האות ד' גדולה בהמלה של אח"ד', להורות על היחוד השלם של הקב"ה והתורה ובני ישראל בירושלים עיר הקודש!

והנה בזמן של שלמה כתוב: "אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה"! [מלכים א' י, כ"א], ורואים מזה שיש ענין גדול שיהיה כל כך כסף לכל אחד מבני ישראל ואז יש הקידוש השם הגדול בתפארתו, ועל כן כמו שם בקריאת שמע בפסוק ראשון יש הרמז של כל הד'  פעמים של הע' שמות של הקב"ה והתורה ובנ"י וירושלים, כמו כן בברכה ראשונה של תפילת העמידה רמזו זה בבקשת הטובה לכל כלל ישראל, בהמלה זכרנ"ו שגמטריא ,283 ועם הכולל הרי זה ,284 כמנין עי"ר עם  עוד ד', לרמז על הנ"ל ועל כן זה חשוב וטוב ונכון לבקש גם על כס"ף עבור כל בנ"י! והבן  ועיין?

 

וילך

י"ל שהלך לבד וכמ"ש כבר, לא עם משרתו יהושע ב"נ, עוד י"ל שהלך לפייס כל אחד מבנ"י וכמו שאמרו חז"ל במדרש, וי"ל שקמ"ל שמשה רבינו אמר דברים קשים ודברי תוכחה בחומש דברים כמו אשר ציוהו הקב"ה לומר לבני ישראל, וכמו שכתוב בתחילת ספר דברים: "ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם",  ובדרך כלל מי ששומע תוכחה לא נעים לו כל כך, וזה שאמרו גם כן לא נעים לו שיותר נעים לו לומר לחבירו דברים יפים, ועוד לפני שהולך לעולמו ורוצה לגמור עמם בטובה כדי שיכבדוהו אחר מותו ויזכרוהו לטובה, וכדומה מענין כזה,  והנה כאן היה היפוך מזה, ועכשיו י"ל שרצה כבר ללכת לעולמו בנחת ובפרידה מתוך אהבה עם כל אחד והלך לפייס כל אחד וכמו שאחז"ל שם במדרש, וזה מה שקמ"ל כאן הקרא שאחר כל הפיוס אמר לו הקב"ה למשה לא מספיק כל מה שאמרת להם עד עכשיו מתחילת ספר דברים עד כאן! אתה צריך לומר להם עוד דברים קשים ביותר ועוד יותר קשה ממה שאמרת להם עד עכשיו! וכי אפשר להאמין כל זה! הלא רש"י בתחילת פ' נצבים כתב שכבר הוריקו פניהם בשמעם הצ"ח קללות שבפרשת כי תבוא!  ועוד כל מה שמשה רבינו א"ל בפ' דברים ואתחנן ועקב! והנה בא רש"י בתחילת ספר קוהלת ומחדש חידוש גדול שדברים היינו דברים קשים וכמ"ש בתחלת ספר דברים: "אלה הדברים", ומנין שמשה רבינו א"ל דברים קשים? מנין? ממה שמשה רבינו אמר בפ' האזינו!: "וישמן ישורון ויבעט"! וגו',   כל מה שמשה רבינו א"ל בכל ספר דברים לא מספיק קשה! רק מה שא"ל בפ' האזינו! ומשה רבינו אחר כל דברי הפיוס שפייס לכל א' מבני ישראל חזר ואמר כל מה שהקב"ה א"ל לאמור לכל אחד מבנ"י ועוד שימה בפיהם! שישמעו טוב טוב הדברים הקשים הללו! וילמדם את בניהם! ומה שלא כתוב על כל התורה כתוב על פ' האזינו שכתב השירה ולימדה לכל אחד ואחד והזהיר אותם על זו בכל התוקף כי היא חייכם! ור"ל שאולי י"ל לפי"ז:

שעל כן כתוב : "הוא והושע בן נון", ורש"י כתב למה כאן כתב הושע בן נון ולא יהושע בן נון? ללמדך שלא התגאה גם אחר שנתמנה להיות רבן של כל בני ישראל! ואולי י"ל בענין זה הנ"ל, שגם שהיה קשה למשה רבינו לומר כל כך דברים קשים לבני ישראל, אבל ידע שזהו זה! הוא כבר הולך לעולמו וגומר עם זה! וכמו שכתב רש"י א' מהטעמים למה משה רבינו הוכיחם  רק לפני מותו, כדי שלא יתבייש ממנו אח"כ, וכאן יהושע רק מתחיל עם כל בני ישראל! וכבר מתחיל בדברים קשים הללו! וזה קשה מאוד עבורו, וזה כאילו מרגיש בקושי ובקטנות שכך הוא חייב להתחיל הנהגתו עם כל כלל ישראל! אבל הקב"ה ציוה לו לעשותו ולאומרו, והוא אמרו וקיים כל מה שהקב"ה א"ל לאמר לבנ"י! ואולי ע"כ מדגיש כאן הקרא לקראו בשם הושע בן נון וכאילו זה לא הוא זה לא יהושע כאילו יהושע לא היה אמור לומר דברים כאלו, לפי שרק לפני המיתה יש לומר דברים קשים כאלו! וכן כתב רש"י שכך עשה יהושע בן נון לפני מותו, אבל כאן היה ציוה מיוחד שכן יאמרם והוא אמרם, ועיין?

האזינו

סוכות זמן שמחתינו

י"ל לפי שזה סיום של כל השנה שעשינו כמה וכמה מצות מר"ה שעבר עד ר"ה הזה וכן עצם הג' רגלים שזה כמו סיום תקופת החגים שהתחילו בניסן ומסיימים בחג הסוכות ושמיני עצרת ועל כן חוץ ממה ששמח בעצם היו"ט, ככל יו"ט, יש גם השמחה של כלליות כל הימים טובים, וכמו בסיום מסכת, וכן י"ל לפי מה שכתב הטור לחשוב ביו"ט על השמחה שיש לנו ביום טוב, גם אם יודעים שאחר יום טוב יש ימים של חול ושל צער מ"מ זה שמח ביש שמחה ביו"ט, וכמה וכמה שמחה יהיה לו לעתיד לבוא ששם ואז השמחה היא לתמיד ולנצח בלי שום הפסק, ועל כן בזמן ששמח ביו"ט יתן כל אחד ללבו שיעשה כל מה שביכלתו שיזכה להיות בשמחה ההיא, ואולי זה מה שאומרים בזמן שמחתינו שמה יש לנו מכל מה שהיה לנו  בכל ימות השנה רק מה שעשינו מצוות כמו שמחת הרגלים ושמירת השבתות וימים הטובים וכן שאר מצוות התורה ולימודה! ועל כן בסיום התורה אז יש זמן שמחתינו להורות שרק זה מה שנשאר לנו לנצח ומשאר כל טוב העולם הזה לא ישאר כולם, ולא יכול לשמוח בהם שמחה אמיתות,

או י"ל שהיאך שמיחים בעולם הזה שיש לבנ"י כל כך צער וצרות? רק י"ל שהקב"ה משמח אותנו, וזה שמחה שכולו רוחני בלי כל כך הבנה גשמי, וכן אחז"ל שבכל יו"ט היו צרות לבני ארץ ישראל ולא היה כן לבני בבל, לפי שהגזירה היתה על בני ארץ ישראל, וא"כ למה נשארו בארץ ישראל והיאך שמחו ביו"ט בארץ ישראל? רק הקב"ה שימחם, והרגישו הצער שיש מהקב"ה על עונש ועוון שנגזרה עליהם, ושמיחים בהקב"ה שהוא אלהינו ואנחנו עמו ועבדיו ועם קרובו, וגם על זה יש לומר אם בבבל זה שמח, כ"ש שבארץ ישראל יש להיות שמח!

ואולי י"ל שהשמחה היא שמחה על שם העתיד לבוא והשמחה האמיתית שלא יפסק מבני ישראל לעולם ועד! וע"כ בחג הסוכות שהסוכה היא תחת כיפת הרקיע ורואה את השמים שמזכיר לו לראות ולהבין את הקב"ה  היושב בשמים ומלא כל הארץ כבודו, וכן שאין שום מחיצה והפסק כאילו רואה השמחה התמידי והנצחי לעד בלי גבול וסוף, ועל כן גם יהודים במחנות של הצוררים היו יכולים לשמח את עצמם ולחזק רוחם, בזה שיש להם השמחה לעולם ועד, והצער הוא רק זמני וקצר מאוד מאוד, לעומת השמחה הגדולה והחשובה והארוכה מארץ מדה, בלי שום חשבון וגבול,

עוד ר"ל שהשמחה בסוכות אינו כמו בפסח שחייב לראות כאילו הוא יצא ממצרים ואומר הא לחמא עניא דאכלו אבותינו במצרים וצריך להיות שמח בכל מה שיש לו שזה הרבה יותר טוב ממה שהיה שם, וכמו שיש אומריםכמה היה שמח בזה, אם היה לו כזה בהמחנות, ועל כן זה לא שמחה אמיתות שצריך לשמחו במה שהיה פעם בצער וכן בחג השבועות היה אח"כ העגל והצרות והחרבן בית המקדש וביום פקדי פקדתי והיה שבירת הלוחות ולא ממש של קיימא, אבל בסוכות זה כמו שהקב"ה קיבל תפלתו ובקשתו של משה רבינו והקב"ה קיבל אותנו לעמו לנצח וכמו כן בני ישראל קיבלו התורה לנצח בלי לפרוק עוד העול מעליהם ח"ו וכמו כן יש הבטחה שהשמחה תהיה בשלימות ולא יצטרך לשמוח במה שאם היה באושויט"ץ היה שמח בזה שיש לו כך וכך! אלא יהיה כל כך טוב ושמח שבעצם הדבר משמח לעד ולנצח מטובו הגדול ית"ש, שישפיע על כל כלל ישראל לעד ולנצח. ועיין?

פ' וזאת הברכה

"ה' מסיני בו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו" וגו', הקשה האור החיים הקדוש למה לא כתב לפי הסדר שקודם זרח והופיע משעיר ומפארן? ע"ש ואולי יש לפרש לפי שרש"י כתב שאלו הם זכותים של בני ישראל שעל כן הם ראוים לברכה וגם כתב רש"י פירוש ב' עה"פ: "אף חובב עמים" וגו', שגם שהקב"ה מראה חביבות להעמים והגוים עכ"ז בנ"י הצדיקים "תיכו לרגליך ישא מדברותיך וכל קדושיו בידך", ע"ש ויש אולי לפרש שגם כאן ר"ל כעין שאחר שה' מסיני בא לכלל ישראל בגילו פנים גדול כזה! מ"מ אח"כ הקב"ה זרח לבני שעיר שבנ"י היו משועבדים לבני שעיר בגלות שני ואח"כ היו משועבדים לבני ישמעאל, שמרומז בפארן, שהקב"ה הופיע לבני ישמעאל ובנ"י משועבדים תחתיהם! עכ"ז "אש דת למו"! שבנ"י מוסרים נפשם על קיום התורה והמצוות!

"אשריך ישראל" וגו' לענ"ד י"ל שרמז כאן על שבט שמעון שכתוב כאן: "מי כמוך! עם נושע בה'!" והאות ם' מהמלה ע"ם, עם המלה נוש"ע, הם אותיות שמעון, וכמו כן ר"ל לעיל בפסוק: "ובגאותו ש'חקים, מעונה" וגו', שהמלה מענה עם האות ש' מהמלה שחקים  ביחד הם שמען ורש"י כתב שהאות ה' בא תחת האות ל' של תחילת המלה ונמצא שזה כאילו כתוב לשמען! וכמו שכתוב אצל הרבה מהשבטים ללוי אמר כמו כן כאן כאילו כתוב  לשמעון אמר והבן ועיין?

שו"ע

בספר מכון לשבתך על הל' שבת ראיתי שכתב על תנור שטח בטיט שמותר להשהות או להטמין לפי שלא יפתח הטוח ע"ש שדן על תנור שבזמנינו אם דבקו בדבק סביב שיש צד להתיר לפי שעד שיפתח הדבק יזכור וכמו בתנור שטח בטיט ויש שאוסרים לפי שלא עשה היכר אצל הכפתורים שמשם סובב ומבעיר התנור ע"ש שכתב כיון שממילאא לא יעשה שום דבר עד שיפתח קודם התנור לראות אם יש צורך לעשות איזו פעולה בהתנור להקטין או להגביר החום ועל כן יש צד שמותר ע"ש ול"ה כל כך מה שכתב לפי שזה היה נכון בתנור של פעם שלא מבחוץ מה שהולך בפנים ועד שלא פתח התנור אינו יודע מה יש לו לעשות? אבל היום שהאור דולק ורואה מבחוץ אם התנור חם מספיק ואם מה שבפנים שרוף יותר מדאי, או בכלל לא נאפה, או מתבשל או לא מתבשל ולא צריך לפתוח התנור עבור לדעת את זה, וכן גם בהעבר יש מצבים שלא צריך בכלל לפתוח התנור שרואה מבחוץ שהתנור לא דלוק  על החום הנרצה וטעו ולא הדליקוהו בכלל, או שאחד סבב הכפתור למצב לא תקין, ויודע שיש לו לסובבו למצב הנכון ול"צ עבור זה לפתוח הדבק של התנור ואין לו הזכורת שלא יכשל בחילול שבת חלילה וחלילה והבן וצע"ג לענ"ד על מה שסתם כל כך בחלק שיש על מה לסמוך בזמן שכל המציאות אינו כמו שכתב שם! והבן טוב!

שבת

בזמירות לליל שבת

"מה ידידות מנוחתך וכו' ברבורים ושליו ודגים"

ר"ל שהכוונה על שלש מדריגות של שבת, שזוהי שבת של מעשה בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד לבוא, וכנגדם יש הג' תפילות של שבת, בליל שבת נגד שבת בראשית, ובשחרית נגד שבת של מתן תורה, ובמנחה שבת של לעת"ל, וכנגדם לענ"ד הג' אבות אברהם הראשון נגד שבת בראשית, ועל כן הוא לא היה בתוך קושי השעבוד והגלות, והוא היה נשיא א' ומלך על כל העולם, וזה מסמל כמו אדם הראשון בגן עדן עוד לפני החטא בתכלית השלימות, ועל כן עליו כתוב: "בהבראם", "אל תיקרי בהבראם, אלא באברהם", לפי ש"בזכות אברהם נברא העולם", יצחק שסבל הרבה וגם היה עולה תמימה וכל חייו חי כמו עולה תמימה! הוא נגד שבת של מתן תורה! ובשופר של האיל של יצחק היה השופר של מתן תורה, ועוד לעת"ל הוא זה שיענה בני! ולא בניך! בשעה שבאת ליתן תורה לבנ"י אמרת: "בני בכורי ישראל", ועכשיו אתה אומר בני ולא בניך! בתמיה! ובזכותו נזכה להגאולה במהרה בימינו, וכמש"א חז"ל במס' שבת, ע"כ הוא זה שמתיחס לזה שבנ"י קיבלו התורה, לפי שהוא זה שמסמל ביותר קבלת התורה לבנ"י! וכן נעקר הר המוריה ובא להר סיני בשעת קבלת התורה לפי ששם נעקד יצחק אבינו לעולה תמימה! ובזכותו היתה הגאולה במצרים שהתחיל השעבוד מלידת יצחק, ויעקב אבינו שהוא היה בחיר של האבות, והוא זה שבזכותו ניצל אברהם אבינו מכבשן האש! והיה לו צער גידול בנים, וכל מטתו היתה שלימה שלא היה בבניו שום פגם ופסול, כנגדו יש השבת של לעת"ל, ותפלת מנחה של אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחר בארץ שכל הגוים כלים ובנ"י אינם כלים! וזוכים לנחלה בלי מצרים ובלי גבול! הכל מרומז על לעת"ל, ועל כן הברבורים מרמזים על שבת בראשית שאחז"ל שמלאכי השרת היו צולין בשר עבור אדם הראשון בגן עדן ומשרתים אותו!  והשליו נגד שבת של מתן תורה שהקב"ה נתן לבנ"י השליו במדבר ששם קיבלו בנ"י התורה,  והדגים מרמזים על שבת של לעת"ל שאחז"ל על הסעודה של לעת"ל עם הלויתן וכמו שאומרים שנזכה לישב בסוכות של הלויתן עם הצדיקים בגן עדן או לעתיד לבוא! וכתוב: "לויתן זה יצרת לשחק בו" והכוונה על לעתיד לבוא ומרמז על הצדיקים,

ועל זה אומר מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה וכו' וכו' ותפנוקי מעדנים בכל שלש פעמים! לרמז שהשומר שבת כהלכתה ומענגה כפי יכלתו, זוכה לכל הג' שבתות, ונחשב כאילו שמר כל השבתות של כל ימות העולם, משבת בראשית הראשון עד אחר שבת של לעתיד לבוא, וע"כ יזכה לכל העונג הגדול שיש בכל הג' שבתות, שכולל כל השבתות של כל הבריאה כולה מה שרק שייך, אפילו עד אחר מה שעדיין: "עין  לא ראתה, א' זולתיך, יעשה למחכה לו". ועיין?

שו"ת

בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש בטור שלישי בסימן י"ג דן בפת שאפה גוי בשבת אם זה מותר לישראל ומסיק שאם אין לו מה לאכול רק פת זה מותר לאכלו בכל גווני ע"ש, וצ"ע לענ"ד אם ר"ל גם אם הגוי אפאו לצורך ישראל וגם אם הישראל אמר לו לאפות עבורו הפת שגם כן יהיה מותר מהאי טעמא שאסור להיות בתענית ביום השבת, או רק בשאר בציורים שנזכרים שם, שמא ירבה בשבילו, או שמא הביאם מחוץ לתחום, או שמא היו מחובר וחוסר טחינה מערב שבת או שמא עשהו בשבילו ולא בודאי עשהו בשבילו, ואולי יש לדייק שכתב שמותר בכל גווני משמע שבכל ציור זה יהיה מותר וא"כ זהו כמ"ש הרמ"א שמותר לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה עבור שיהיה יכול לאכול עיקר סעודת שבת ויש על זה הרבה חולקין אבל שם נהגו להתיר, וא"כ כ"ש כדי שלא יתענה, ואולי כדי שעי"ז לא יתענה בשבת, זה מותר לכו"ע,  וכמו בחולה שאין בו סכנה שמותר לומר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא לרפואתו, וכן יש כלל "שבמקום צער לא גזרו רבנן", ואולי לא אמרינן זה בכל מקום איני יודע? אבל בהחלט שמשתמשים בזה הפוסקים הרבה,  וא"כ זה שיצטרך להתענות אם לא נתיר לו לומר לגוי שיאפה לו הפת  מותר לומר לו שיאפה עבורו הפת? אבל אם כן זהו רק באין ברירה אחרת, לפי שאם יכול לבקש מהגוי משהו אחרת לאכול, שאין בו כל כך חילול שבת, כמו שיש באפיית הפת, שהתנא סדר של האפייה נקט, שיש בה הרבה מלאכות דאורייתא, ומהיכי תיתי לומר שהתירו לומר לגוי לאפות עבורו הפת, כשיכול לבקש ממנו  שיתן לו איזה פרי שיש לו כבר בבית, וכבר לא יהיה בגדר של תענית וצום וצער כל כך, וכמה וכמה ימים יש, שאינו אוכל פת, רק שאר דברים, שלא נאמר שהתירו לו אמירה לגוי עבור זה, חוץ לפי הדעה הנ"ל שגם על אכילת החמין התירו אמירה לגוי, אבל שם יש הרבה חולקין שאוסרים, וכאן משמע שזה היתר ברור, וכן הלשון כדי שלא יתענה בשבת משמע רק עבור צער התענית והאיסור של תענית בשבת מתיר לו אמירה לגוי, ולא עבור קיום מצות סעודת שבת בפת, ואולי י"ל עוד שזה כמו חולה שאין בו סכנה, וכנ"ל  ועיין?

שם בסימן כ"ט אם מצטרפים לזימון א' או ב' שאכלו חלב, עם אחד שאכל בשר או להיפוך ע"ש, ומכל מה שכתוב שם ל"ה כל כך, לפי שסוף סוף גם זה שאכל חלב הלא לא יכול לאכול בשר יחד עם החלב, ואם כן היאך הם מצטרפין יחד? בשלמא בכהן וזר שהכהן יכול לאכול חולין יחד עם הזר, ויש צירוף ביניהם, אבל בשר וחלב אסור לאכול יחד, ואפילו על שלחן אחד אסור שיהיה בשר, אם אוכל חלב וכן להיפוך, ואולי בתרומה וחולין אין כל כך קפידא והפרדה כיון שהזר נזהר כל ימיו לא לאכול תרומה, ועוד שטעם התרומה הוא כטעם החולין, ואין לו התגברות היצר לאכול דוקא התרומה, לפי שיכול לאכול אותו דבר מהחולין, ועוד שהכהן יכול לאכול יחד עמו החולין, ומה נפ"מ אם האיסור חמור או קל יותר, אם במציאות יש חיוב של הפרדה באכילת בשר וחלב, יותר ממה שיש בשאר איסורים, ויש לומר טעם פשוט לזה, לפי שמבשר אינו בדל ממנו, לפי שזהו היתר עבורו ורק עכשיו אסור לו לאכלו יחד עם החלב, וכן להיפוך החלב והגבינה עם הבשר, ולפעמים בדיוק עכשיו שאסור  לו לאכול החלב והגבינה אז זה בוער לו והוא צריך לזה מאוד! וכן מה שחבירו  אוכל אז מהגבינה, עכשיו זה נראה לו כל כך טעים וטוב! וכך הוא דרך של יצר הרע שרוצה תמיד להכשיל בן אדם בעבירה ועוון, ליפות ולהחשיב ולהטעים האיסור כמה שזה טוב לו, וכמ"ש: ש"טוב העץ למאכל, ותאוה היא לעינים, ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל"! וגו', [בראשית ג', ו'],  וכן בקין כתב רש"י כעין זה עה"פ: "ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו" ע"ש, [בראשית ד', ז'], ועל כן אין צירוף בין זל"ז, לפי שהם מופרדים א' מהב', ואולי זה לא תלוי כל כך בחומר האיסור, כמו שזה תלוי בחיוב ההפרדה זמ"ז? אולי? ועיין?

קשר של תפילין

בספר תפארת חיים מרב חיים פרנק פ"ב אות ז' מקשה ומתרץ על מה שכתב הרב …. הגרי"ז הלוי זצ"ל לפרש דעת הרמב"ם למה עשיית הבית פסול על יד אשה ולא הרצועות, שבשניהם יש האותיות של השם? אלא לפי שבתפילין של ראש, זהו חלק מהלמ"מ שיהיה צורת שי"ן בהבית, וע"כ זה פסול ע"י אשה, אבל ברצועות לא מדין כתיבת אות, יש שם צורת הקשר באופן שיש שם כמו אות ד' בקשר שלו, ע"ש מה שהקשה ותירץ על זה, וממש ל"ה כל הקשיא מעיקרא? לפי שבתפילין של ראש, בהבית יש חיוב לעשות שם כמו אות שי"ן בעצם הבית, וכמו שכתבו, שהצורה באה מעצם עשיית הבית, ולא ממה שעושים אח"כ אות שי"ן בדופן של הבית כמו שאנו עושים, וגם אם נפרש כמו שאנו עושים, גם יש לפרש לפי שהבית על גבו חייב להיות האות, על כן כל הבית הוא כמו חלק מהאות, וחייב שיהיה נעשית על ידי בן שחייב במצות תפילין, ולא ע"י אשה או קטן, אבל אופן וצורת הקשר של הרצועות, אינו שייך וקשור לענין עשיית ותיקון הרצועות, רק לענין היאך לקשור התפילין עם הרצועות שלו, ולא שייך לומר על עשיית הרצועות שאז כותב אותיות, או מכין החלק של האותיות, ואולי זה יותר דומה לעשיית הדיו, שממנו יכתוב אח"כ התפילין, וכי יצטרך לעשות הדיו לשמה של תפילין או מזוזה וכדומה! ועל כן עשיית הרצועות ל"צ להיות עשויות ע"י בר חיובא, וי"ל גם ע"י אשה או קטן!  אולי?  ולא באו לומר שהקשירה בעצמה יכול ג"כ להיעשות ע"י אשה או קטן, והבן טוב, ועיין על כל זה, שאולי יש לפרש כך? ולק"מ, ועיין?

בספר של הקדמה מהרמב"ם לסדר טהרות עם הפירוש נתיבי הדעת בדף ה. בסימן א' הקשה שיש טומאת עבודה זרה שאינה נסמכת  אל חי? ומתרץ שזהו רק מדרבנן, לפי שמהתורה אין ע"ז מטמאה ע"ש, ואולי ל"ק בלא"ה, לפי שטומאת ע"ז בא מזה שבן אדם חי עבד עבודה זרה או שעשאו לע"ז, ובלי החי לא בא טומאה של ע"ז להע"ז! ומה לי אם בן אדם טמא נגע בכלי וטימאו, או עשאו לע"ז ועי"ז טימאו?  והבן ועיין?

בספר איתן אריה סימן א' הקשה על מי שר"ל שטימא לפי שבתולתיה חוזרין ואין רק ספק א' והקשה שם שקטנה הוי אונס וגם הפיתוי של קטנה ה"ז נחשב רק כאונס ולא נאסרה על בעלה ע"ש, ל"ה לל"א שזה קאי על אשת כהן שגם באונס נאסרת על בעלה? ועיין?

 

בספר אבות הפיוט למר שלום שפיגל בדף 21 בשורה 39 כתוב שם: "יתחיל שפתיו",  ולענ"ד צ"ל: "יכפיל שפתיו", ולמטה שם  ר"ל לומר יתחיר מהלשון שכתוב על המעיל ש"היה פי ראשו בתוכו, וגו'  כפי תחרא", [שמות כ"ח, ל"ב], ועיין?

עו"ש בדף 24 כתב לפרש לשון שכתב שם בשורה 75: "נסדר שני במטבע פטדה, לפטור שמעון מעון שטים" ור"ל שזה כמו נוטריקון ע"ש, ולענ"ד לא לזה כיון, ואלו ר"ל שבמספר קטן עולה המנין של המילה פטד"ה בדיוק כמו המילה שטי"ם, או אולי ר"ל שעון זנות בא מפיותוי היצר שמפתהו לחטוא וזה קצת מרומז בהמילה פטדה שחטא בזה שהתפתה לעבור העבירה.

אולי י"ל עוד שרש"י כתב שם שהיו דייני ישראל 88000 וכל א' הרג שנים ויוצא שנהרגו אז מאתיים אלף איש 176 אלף על ידי הדיינים, ועוד 24 אלף מהמגפה ובסך הכל זהו 200 אלף איש שמתו בעון שטים,  והמילים: "במטביע פטדה" בלי האות מ' יוצא מנינו ל'191 ואם נחשוב האות מ"ם  במס"ק יוצא עוד 8 ועם הכולל זהו 200 מרמז על 200 אלף שמתו בעון שטים, ואם נפרש כמו שהקשו שלא היה שם רק 77 אלף דיינים ולא 88 אלף ואז יוצא שנהרגו מהדיינים 154 אלף איש ועוד 24 אלף איש שמתו במגיפה, ובסך הכל היו שם 178 אלף איש שמתו על ידי העון של שטים, שזהו כמו המלה פטד"ה עם השתי אותיות הסמוכות לה מסוף המילה של: "במטב'י"ע"  והיינו האותיות ע' וי' שביחד הם כמנין 80 ויחד עם המלה: "פטד"ה" שהיא כמנין 98 וביחד הם 178, כמנין המתים בעון שטים,  ובזה מובן למה כתב המילה: "מטביע" עם האות י', שהיה יכול לכתבו בלי האות י'? והבן ועיין? כולי האי ואולי?  ועיין?

עו"ש  בדף 24 ובדף 25 שפירש ספיר על יששכר שזה דוחק לומר ספיר כמו סבל ע"ש,  ואולי לפי שהלוחות היו מספיר ע"ש, ואולי יש להוסיף על דבריו, לפי שאבן הספיר לא נשבר ולא מתפוצץ, אלא הקרדום שמכה בו, הוא מתפוצץ, ועל כן זהו רמז שסובל הרבה, ועיין?

עו"ש בדף 25 או שזה דף 26 על גד אחלמ"ה, ול"ה כל כך מה כתב ע"ז? ואולי י"ל מלשון אלח"ם שהיה מוכן למלחמה לטרוף זרוע אף קדקד, וכמ"ש רש"י בפ' וישלח עה"פ: "והיה המחנה הנשאר לפליטה", "על כרחו, כי אלח"ם עמו"! [בראשית ל"ב, ט'], או י"ל שהמלה אחלמ"ה היא כמו לוח"ם ועיין?

עו"ש על שבט אשר ע"ש ובפירוש שם למטה,  ואולי י"ל עוד, שהמלה אשר הוא כמו עשר, שהיה בן העשירי של יעקב אבינו ע"ה, וכמו עושר, וכמו אושר, חוץ ממה שאמרה עליו לאה: "באשרי כי אשרוני בנות", [בראשית ל', י"ג], וגם הר"ת של שמו הוא: "ארצו שמן רב"! וכמש"ש רש"י שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין! [דברים ל"ג, כ"ד],

עו"ש בדף 26 על שוהם האבן של יוסף כתב שם: "כבוד שוהם שת, בראש נזיר אחים, בקדשו שם בסתר וא-ל  שד-י בעזרו",  "בקדשו שם בסתר", ויש לפרש לפי שהמלה שוהם היא כתובה עם האותיות ו'ה' של שם הו-י-ה רק הם בסתר וסביב להם יש המלה שם שקידש שם השי"ת בסתר, וכמו כן המלה שוהם היא כמו המלה ש-ד-י במס"ק עם הכולל, וזה מה שכתוב שם וא-ל ש-ד-י עזרו, וכן בראש נזיר אחים י"ל שהאות ש' של שוהם מרמז על האות ש' של בראש' והאות ם' על האות ם' של אחים' והאותיות ו-ה' הם יחד כמנין י"א כמנין האחים, לפי שיוסף אמר: "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי",  [בראשית ל"ז, ט'],  וזה יוצא לפי הפירוש שכתב שם למטה שר"ל על נזיר מלשון כתר וכליל תפארת על ראשו

עו"ש על שבט בנימין האבן ישפה מלשון יש פה, שלא אמר ליעקב שהאחים מכרו את יוסף לעבד, ע"ש ולענ"ד צע"ג על זה, לפי שהאחים רצו להרוג את יוסף כשעמדו לפניו במצרים והוא אמר להם שהוא יוסף אחיהם, ובא מלאך ופיזרם שלא יוכלו להרגו, ואם כן יש לפרש שבנימין פחד לנפשו שאם יגיד ליעקב שהאחים מכרוהו הם יהרגו אותו, ואולי זה לא כל כך חידש שלא אמר ליעקב שהאחים מכרוהו, ועוד שמהסתם איימו עליו שלא יגיד לו,  ועוד מהסתם אמרו לו  שהטילו חרם שאף אחד לא יגיד זה ליעקב אביהם, ואולי יש לפרש שהחידוש והגדלות מבנימין על זה שיש לו פה ואינו מדבר מזה כלום! הוא בזה שלא דיבר מזה כלום! גם לא עם יוסף אחיו! ולא עם בניו, ולא עם אף אחד בעולם! וגם לא אחר שמת יעקב אביהם! ועשה עצמו כאילו לא יודע כלום מכל זה, ולא שמע כלום מכל זה, והבן ועיין?

ראיתי בשו"ת שער שמעון ח"א סימן ד'  שדן על מי שבירך על הטלית ואח"כ ראה שזו פסולה ולקח טלית אחרת אם צריך לברך עוד הפעם או לא? והביא מכמה וכמה מקומות בשו"ע והפוסקים שדנין בענין כזה ובאופנים אחרות וא' מהם להשוות זה ללקח פרי ובירך עליו ונפל ממנו שצריך לחזור ולברך, או לא וכן במה שמצינו בשופר ונפסל שלא צריך לחזור ולברך, ונפ"מ אם נפסל אח"כ או שהיה כבר פסול ע"ש באריכות,

והנה לענ"ד יש כאן קצת צורך עיון לברר הנידון שלכאורה דן שם כאילו שזו מצוה כשופר או שזה כהנאה וכמו בפרי ונוטה יותר שזו מצוה ע"ש, והנה לענ"ד היום בזמנינו יש לומר שכל כוונת הלובש טלית של מצוה אין לו שום כוונה להנאת הלבישה של הבגד, רק בעיקר על קיום המצוה, לפי שהוא מתלבש בבגדיו שיש לו צורך ללבשם עבור להיות מלובש כראוי, ורק עבור המצוה הוא לוקח הטלית להתעטף בו, חוץ ממה שהוא מלובש בכל בגדיו שיש לו צורך בהם, ואם כן לפי זה הרי זו כמו חפצא של מצוה לבד, ואין לו שום נפ"מ בעיקר, אם זו טלית זו, או טלית אחרת וכמו בשופר שם, אבל לאמיתו של דבר אין בזה שום מצוה, וכל המצוה היא, רק אם לובש בגד שיש לו הנאה ללבשו, עבור להתלבש בבגד ההוא או עבור שעי"ז מתכבד יותר, או מתחמם יותר או בכלל להתעטף בעטיפה לכסות ראשו ורובו בטלית, ואז יש לו חיוב לשום בהבגד ציצית, אם יש להבגד ההוא ארבע כנפות, ואז מברך על זה ברכה: "להתעטף בציצת" ואם כן זה יותר דומה לברכת הפרי, וכמו אחד שרוצה דוקא בגד זה להתלבש בו, והשני רוצה דוקא בגד השני, וזה לא מתאים לו, וזה לא מספיק מכובד עבורו, ולזה כן, וכדומה הלאה מכל אלו החשבונות של הנאת לבישה שיש בין בני אדם, ואם היתה לבישת הטלית כמו שהיתה אמור להיות, היה יותר מתאים מה שכתבו לברך עוד הפעם על טלית השניה, כיון שזו דומה לפרי שנפל, ולוקח פרי אחר לאכלו, אבל עכשיו שאין לנו הציור הנכונה ההיא, ולובשים הטלית רק עבור המצוה, ובכהאי גוונא יש לומר שעדיף לא לברך  עליה בכלל לא, לפי שזו לא בכלל קיום המצוה שעליה נצטוינו בתורה ללבוש טלית עם ציצת!  כיון שעיקר חסר מעצם מציאות המצוה, שאינה רק אחר שלובש מה שמרגיש צורך והנאה ללבוש, רק אז יש לו תוספת של מצוה שישים עליה ציצת, ואז יכול לברך עליה, אבל כאן על מה ולמה יש לו לברך בכלל? ואם כבר כן מברך הרי הוא דומה יותר לשופר של מצוה שלא איכפת לו מאיזה שופר יתקע, והברכה חלה על קיום המצוה שיתקע באיזה שופר שזה רק יהיה, וא"כ לפי המציאות שיש לנו היה צ"ל לא לברך עוד הפעם, והבן ועיין?

בשו"ת חלקת יעקב חלק או"ח סימן נ"ו בסופו הביא ראיה לברך על לולב של ערלה ממה שלא צריך לציין על האילן של הלולב שהם מערלה שלא יכשלו בהם בני אדם הכשירים לקחת מהם למצות לולב, וע"כ שזה לא מכשול, לפי שיכול לברך על לולב של ערלה ע"כ מה שאנה הבנתי משם ואולי טעיתי ועיין? ול"ה כ"כ לפי שהחשש שם שאינשי דלא מעלי יקחו בלי רשות לאכול, וע"ז יש מחלוקת אם יש לציין האיסור עבורם או שאומרים: "הלעיטיהו לרשע וימות"! ורק בשביעית חייב לציין אותם, וע"כ ל"ה מה"ר למצות לולב לפי שלולב הגזול פסול ולא יקל לולב לקיים המצוה בלי רשות הבעלים שממילא לא מקיים המצוה בלולב הגזול וכן אין זה מברך אלא מנאץ ואסור לו לברך על זה אפילו בשאר ימים של"צ להיות לכם! ואין על זה חשש שיגזלו הלולבים ול"צ עבור זה לציין האילן שהאילן הוא ערלה ומה ראיה יש משם שיש לברך על אילן של ערלה ברכת על נטילת לולב?

ואולי שם איירי בהפקר שלוקח הלולב מהפקר ולמה לא צריך לציין על זה? וע"כ שמותר לברך על לולב של ערלה, אולי? ועיין?

שם בסימן נח ששאל אם להתפלל בזמן תפלה וביחידות או אחר זמן תפלה ובציבור וענה לו שנהגו כן מקדמת דנן להתפלל בזה הזמן ואל יפרוש מן הציבור ע"ש ולענ"ד לא חולקין כבוד לרב במקום שיש חילול השם וכשיש צבור שקבעו להתפלל אחר זמן תפלה הרי זה חילול השם וחלילה להצטרף לציבור כזה ולא על זה אמרו לא לפרוש מן הציבור וחייב להתפלל ביחידות בזמן וכמ"ש בשו"ע ולא להתפלל אחר זמן תפלה עם הציבור, ואגב יש לעורר על זה ממה שמביא ראיה שנהגו כן הרבה שנים כבר וכאילו זהו הראיה שיש להתפלל אז, וקשה לענ"ד למה לא מביא הרב דברי הגמרא והרש"י שכתב על זה במסכת ברכות דף כ"ח. שאחז"ל שם: "אמר ר"א כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות לר' יהודה, עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו, מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא? דכתיב דלפה נפשי מתוגה, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, בתולותיה נוגות והיא מר לה" ופרש"ש ע"ז: "מחמת שהעבירו מועדי התפלות וחגים יהיו נוגים ואסופים וכלים", עכל"ק של רש"י הקדוש זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא! וכמעט שנתקיים כל הגזר דין על שונאיהם של ישראל בזמן השואה שנהרגו ונאספו וכלו כל המליוני מליוני יהודים שהיו שם, ולמה אם כן מביא ראיה להתיר ממה שנהגו אז שם, שיש לפרש שעל כן קרה שם מה שקרה! אדרבא יש ללמוד משם, שזו ראיה ברורה שאסור לאחר זמן תפלה, להתפלל שחרית אחר ד' שעות שביום! ואפילו את"ל שזו לא ראיה לאיסור, מ"מ זה מספיק ראיה נגד הראיה שהביא שיש לאחר זמן תפלה שכך בלי שום ראיה מתיר אסורים שמפורש בחז"ל ושו"ע שחייב להתפלל בזמן תפלה, ועדיף להתפלל ביחידות בזמן, ממה להתפלל בציבור אחר זמן תפלה, וכל מה שיותר ויותר עושים נגד התוה"ק זה רק מכביד ומחמיר המצב כמה יש חיוב למסור נפש לקיים מה שהוא על פי תורה ולא תאמר קשר למי שעושה לא כהלכה וכמו שאחז"ל: "אפילו תשעים ותשע אומרים ללקוט ואחד אומר לא ללקוט לזה שומעים שאמר כהלכה" ומליון ומאה מליון שעוברים עבירה, זה לא נעשה היתר על ידי זה! והלכה כזה שאומר כהלכה, אפילו אם אין איש כזה! עדיין נשאר ההלכה חי וקיים! ואי אפשר להזיזה ממקומה! ומהפסק הלכה האמיתית! וחבל לי על הבחור הצדיק ההוא ששאל לרב ההוא וקבל פסק לא נכון כזה, והיה לו לשאול לרב שיענה לו על פי הלכה, ועל פי האמת הצרופה! ולא על פי כל פסקים כאלו לתרץ מנהגים שאינם לפי ההלכה! ומעשה היה אצלי אחר פורים, והתפללתי ערבית והרגשתי שהייתי שיכור בתפלה, והלכתי אז לכמה רבנים לשאול מה עלי לעשות, וכל רב ענה אחרת, א' א"ל לא לחזור ולהתפלל, וא' א"ל רק להרהר התפלה בלב, ורב א' פתח השו"ע ופסק לי כמו שנפסק בשו"ע, שיש חיוב לחזור ולהתפלל, וכך עשיתי אז, וב"ה שעשיתי כמו שנפסק ההלכה בשו"ע, ולא כרב שרק המציא תורה מעצמו,  ואינני זוכר אם א"ל אז גם לברך ברכת ק"ש או רק התפלה של העמידה? ועיין והבן.

ברמב"ם הל' ברכות פ"א הלי"ז כתב לא לענות אמן אחר ברכת אהבת עולם כדי שלא יפסיק בין הברכה לבין מה שמברך עליו ול"ה שהרי עניית אמן נחשב כמו חלק מהברכה עדיין ועל כן חייב הבוצע להמתין עד שיכלה אמן מפי העונים אמן כדי שלא יתחיל לבצוע הלחם לפני שנגמרה הברכה, לפי שעניית אמן הוא עדיין חלק מהברכה, וא"כ אם מצד הלכות אמן היה צ"ל אמן אחר אהבת עולם, לפי שהיא סוף של הברכות של לפני ק"ש,  א"כ עניית אמן זה נחשב כמו שהוא עדיין לא גמר הברכה, ורק אחר שאמר אמן, רק אז זה נקרא שגמר לברך הברכה, ואין זה  כמו אחד  שמפסיק בין הברכה לבין מה שבירך עליו?

ועוד קשה לי שבכלל לא מעכב סדר הברכות? ויכול לקרוא ק"ש, ואח"כ לברך הברכות ק"ש, וא"כ אינה ככל ברכת הפירות או המצוות שאסור לו להפסיק בין הברכה לבין מה שבירך עליו, ואיה"נ שאסור להפסיק בין ברכת ק"ש וככל הדינים שיש במפסיק בין הפרקים או בתוך הפרק, אבל זה גם כאמצע ק"ש ג"כ ולא כמו שאר ברכה שאם בירך ואכל מותר לו לדבר אח"כ אפילו הוא עדיין בתוך משך אכילת הפירות או שאר המאכלים וכן בשתיה יכול לדבר אחר ששתה כבר אפילו שהוא ממשיך לשתות עוד אחר זה שדיבר והפסיק בדיבור ולא שמעתי איסור לדבר באמצע האכילה רק מצד סכנה לא לדבר באמצע האכילה, ולא מצד לכתחילה לא להפסיק בדיבור בין מה שבירך לבין מה שבירך עליו שהיינו עד שגמר כל מה שבירך עעליו, ונכון שכתבו לא להפסיק בין הברכה לבין בדיקת החמץ כל משך זמן של הבדיקה, אע"פ שכבר התחיל לבדוק, ולמה לא יכול להפסיק? ושם כתבו מצד שלא יסיח דעתו מהבדיקה שיש עליו חיוב לבדוק ולא ישכח לגמור בדיקתו, או שזה יותר קרוב לענין של הידור וחומרא ולא מעצם עיקר הדין אבל כאן משמע שזהו מעיקר הדין. ועיין?

הכסף משנה בתחילת הלכות ק"ש כתב, שזמן ק"ש של שחרית שהינו רק עד ג' שעות, זהו רק מדרבנן, לפי שמהתורה כמו בלילה יכול לקיים המצוה כל הלילה, והפירוש של ובשכבך היינו כל זמן ששוכבים, ה"נ ובקומך היינו כל הזמן שהם בקומה, והיינו כל שעות היום, והזמן ק"ש שהינו רק עד ג"ש זהו רק מדבנן, כדי שיסמיך גאולה לתפלה, והתפלה אינו רק עד ד' שעות, ע"כ תיקנו לקרוא ק"ש רק עד ג' שעות, כדי  שיהיה לו מספיק זמן עוד לגמור התפלה, ע"ש שמביא ראיה לזה שלמה מותר לקרוא עד ג"ש? לפי שבני מלכים עומדים עד ג"ש, וכי כל העולם הם בני מלכים? או רובא דעלמא? ול"ל הולכים לפי רוב העולם? וע"כ שמהתורה מותר לקרוא ק"ש כל היום, ומקיים בזה המצוה דאורייתא, והזמן ק"ש הינו רק מדרבנן ע"ש,

וקשה לענ"ד שא"כ למה ומ"ש שחבירים העוסקים בתורה אין מפסיקין לתפלה, לפי שהיא רק מדרבנן, ומפסיקין לקריאת שמע, לפי שהיא מהתורה, הלא גם ק"ש יכול לקרוא אח"כ במשך כל שעות היום, וזה שצ"ל רק עד ג"ש זהו רק מדרבנן? ובזה הם שוים הזמן ק"ש ש"ש שהוא רק עד ג"ש ועצם התפלה, וממילא שיהיה הדין שלא יפסיק לק"ש ש"ש, ויקרא ק"ש אחר שיגמור ללמוד, הגם שאז יהיה כבר אחר הג"ש של היום, וכמו שאינו מפסיק ללמוד עבור התפלה ואינו מתפלל בכלל!

ואולי כאן איירי בהגיע כבר סוף הזמן כמו בערב כבר קרוב לסוף של הלילה, וביום כבר קרוב לסוף של היום, שאם לא יפסיק עכשיו לקור ק"ש יבטל המצוה לגמרי! ןצ"ע אם זה נכון?

או אולי כיון שעצם ק"ש היא מהתורה, ע"כ חייב להפסיק בתחילת חיוב הקריאה לקיים המצוה, כיון שיש חיוב מהתורה על מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה! אלא תקיימנה מיד!

או אולי אחר שחז"ל קבעו לקרוא ק"ש ש"ש רק עד ג"ש א"כ אינו מקיים המצוה רק אז, ואם יעבור הג"ש לא קיים אפילו חלק של המצוה שחייב בה מהתורה, שיכול לקרותה כל משך של היום.

ואולי לפי שיש חשש שלא יגמור לימודו גם במשך כל שעות היום וילמד רצוף עד אחר שיגמור כל שעות היום ויהיה כבר לילה ע"כ חייב כבר עכשיו להפסיק לימודו ולקרוא ק"ש ש"ש, ורק אחר זה יכול להמשיך ללמוד כל יומו וכל הלילה אח"כ עד קרוב לעלות השחר ויקרא ק"ש ש"ע אז לפני סוף הלילה? אולי אם אין חשש שישוך לימודו גם אחר כל הלילה שאז יהיה חייב להפסיק לימודו ג"כ בתחילת הלילה, וכמו שחייב להפסיק בבוקר לק"ש ש"ש? ועיין?

 

או אולי כיון שעצם חיוב ק"ש היא מהתורה, ע"כ חייב להפסיק הלימוד לקיים המצוה כמו שתקנו חז"ל ולא אמרו לא להפסיקו מלימודו רק ממצוה שכל כולו אינו חייב רק מדרבנן, ואפילו שהרמב"ם ס"ל שיש חיוב מהתורה להתפלל, וי"א שהרמב"ם ס"ל שכל אחד חייב כל יום להתפלל מהתורה, וא"כ שוים הם חיוב התפלה לחיוב הק"ש ששניהם יכול לקיים מהתורה כל היום, ושניהם יש חיוב תורה לעשותם, ושניהם רק מדרבנן הזמן הקבוע לזה? וזה שיש סדר מיוחד לתפלה מדרבנן זה כבר כמו סדר של זמן ק"ש שחז"ל תיקנו הזמן שרק עד ג"ש יכול לקרוא ק"ש לקיים המצוה, ולמה לק"ש מפסיקין ולא לתפלה?  ואולי החיוב תפלה מהתורה כבר קיים בזה שבירך ברכת התורה ובקש שם: "והערב נא ה' א' את דברי תורתך בפינו ובפיות כל עמך בית ישראל" וכו', וכבר יצא החיוב תפלה שחייב להתפלל מהתורה, ועכשיו כבר אין עליו חיוב ועול להתפלל רק מדרבנן, וכיון  שכבר אין עליו חיוב תפלה מהתורה, אין מפסיקין לתפלה שכל כולו עכשיו הוא רק מדרבנן, ועיין?

ואולי י"ל שעיקר חיוב ק"ש הוא רק לפני הנץ החמה, וזה שזמן ק"ש הוא רק עד ג"ש שזה מדרבנן, היינו רק באיש כזה שעבר הזמן הנכון, ולא קרא ק"ש לפני הנץ ועכשיו הוא  אחר נץ החמה, אבל מי שקורא ק"ש כעיקר החיוב, זמן זה, גם הכסף משנה מודה שזהו מהתורה, וכמו כן בערב יש חיוב לקרוא ק"ש תיכף בתחילת הלילה ורק אם איחר אע"פ ששם לא כתב הרמב"ם אם איחר ולא קרא ק"ש רק עד אחר חצות, ומשמע שכל הזמן מתחילת הלילה עד חצות שוים הם, וזה רק מדרבנן הזמן שיקרא ק"ש ש"ע לפני חצות, וכמש"ש הרמב"ם בעצמו, ואולי איה"נ בק"ש ש"ע יכול לקרוא כל הלילה, ושל שחרית רק עד הנץ, וזה שיכול לקרוא עד ג"ש זה מין מצוה של ק"ש מסוג ב', וכמ"ש שם הרמב"ם אם עבר ולא קרא ק"ש עד הנץ יכול בדיעבד לקרוא עד ג"ש, ורק על ענין זה כתב הכס"מ שזהו רק מדרבנן, ומצוה זו שיש לקרוא ק"ש מהנץ עד סוף היום זוהי מהתורה שוה, ורק מדרבנן הוי הזמן רק עד ג"ש, אבל חלק זו מהמצוה שיש עליו חיוב לקרוא לפני הנץ, זה חיוב מיוחד גם כן מהתורה, וזה לא יכול לקיים אחר הנץ, ועל זה יש חיוב להפסיק לימודו לקיים חלק זו של המצוה לקרותו לפני הנץ,

אבל זה דחוק מאד לחדש חידושים כאלו בלי שום ראיה ומקור לזה, ואולי יש לפרש זה כעין שכתבתי לפני זה בענין חיוב של: "אל תחמיצנה"! ובאופן אחרת קצת, והיינו לפי שיש חיוב לקרוא ק"ש כמו שזה דיוטגמא חדשה מהמלך שכולם רצין לקראתה לקרותה! וענין זה לא כל כך קל לכל אחד ואחד לקיימו, וחשבתי שעל כן קבעו חז"ל הזמ של ק"ש ש"ש שזמנו הינו רק עד ג"ש, שאז יש הרבה בני אדם שמאוד צריכין להזדרז לקיים המצוה לקרותה בזמן שקבעו לנו חז"ל, ואז הוא מקיים הרצין לקראתה באופן כזה, ועל זה כתב רש"י בפ' בלק שבני ישראל קמים כמו ארי וחוטפין המצוות וקורין ק"ש ומניחין תפילין, וקשה שמניח תפלין לפני ק"ש? רק מתי כל אחד קם כארי? אם כבר מאוחר, ואם לא יקפוץ תיכף ומיד מהמטה ויקום ויקרא ק"ש מיד! כבר איחר המועד והזמן ק"ש ש"ש! ואז אין לו זמן עד שיניח תפילן, ועל כן קורא ק"ש בלי תפילן לקיים המצוה של ק"ש, ואח"כ מניח תפילין ומתפלל כסדר! וחז"ל רצו שכל אחד יקיים חיוב זה, וע"כ קבעו לנו הזמן ק"ש ש"ש שאינו רק עד ג"ש, שאז יש לו הלחץ והדחף וממהר לקרות ק"ש, ומרגיש העול והחיוב וחשיבות של קריאת שמע! וזה נכנס לו בעצמותיו! אבל אם היה לו זמן לקרות ק"ש במשך כל שעות היום, ויעשה קודם כל מה שיש לו לעשות, ואח"כ יקרא ק"ש לא יהיה ניכר שום ענין של רצין לקראתה! אבל בערב שיש אונס שינה וכמו שאחז"ל  ועל פי רוב כולם כבר עייפים ורוצים לאכול ולישן, וכמ"ש: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"! וחז"ל אז אסרו לו לאכול או לישן, וחייב מקודם לקרוא ק"ש ולהתפלל ערבית, אז הוא מקיים הרצין לקראתה באופן זה, ולא ראו חז"ל צורך גדול לתקן עבור אלה המיעוטים שמאחרים לקרוא במשך כל הלילה, ולמעשה גם הם אסורים מעיקר הדין לאכול או לשתות לפני שקוראים ק"ש ש"ע, ואע"פ שהיום יש כבר הרבה היתרים ואוכלים ושותים לפני ק"ש ש"ע, מ"מ זה כבר לא כסדר המקורי שסידר לנו חז"ל סדר היום של כל יהודי, ולפי הנ"ל יש לפרש שעיקר הרצין לקראתה הוא מקיים אם קם וקורא ק"ש בזמן שקבעו חז"ל זמן קצר לפני נץ החמה, ואז היו אמור כל הכלל ישראל לקרוא ק"ש ש"ש! ואז היו מקיימים בהכי מהודר הרצין לקראתה! ועכשיו שלא כולם מקיימים זה, עדיין רצו חז"ל שישאר המצוה הזו בקיומה לשאר העם, ותיקנו זמן ק"ש ש"ש שהינו רק עד ג"ש של היום! ואז יש הרבה שקמים ורצין לקרותה בזמן, והם מקיימים בזה החיוב של רצין לקראתה! רק לפי זה נשאר השאלה לאלה שאינם עומדים לפני הנץ וגם לא מאחרים לקום עד ג"ש של היום, והם הולכים לתומם לבית הכנסת וקורין תמיד ק"ש בין השעות שיש עדיין הזמן לקרותה ואין לו שום לחץ לצורך לזרז עצמו לאיזה צד לא להנץ ולא לסוף הזמן של ק"ש? ולכאורה הם חשובים ורצוים יותר שקמים מוקדם ולא מאחרים כל כך עד סוף הזמן, ועל זה י"ל שיש להם חיוב מיוחד "שימהר לקרוא ק"ש כל מה שרק יכול", גם אם איחר הזמן של הנץ! וכמ"ש בשו"ע והפוסקים, וא"כ כל אחד מבנ"י הם בכלל החיוב ומקיימים המצוה שרצין לקראתה! וחיוב זה יש גם בק"ש ש"ע, וגם על זה לא קשה כל כך על המאחרים לקרות ק"ש אחר תחילת הזמן ויכול לקרותה במשך כל הלילה ועכ"פ עד חצות ולא ממהר כל כך לזה, מ"מ יש לו החיוב של: "ימהר לקרותה כל מה שרק אפשר"! וחז"ל לא רצו להשאיר זה לבד לכולם בין בק"ש ש"ש ובין בק"ש ש"ע, לפי שבמציאות רואים שזה לבד לא מספיק דחף לכל ההמון העם!

ולפי כל הנ"ל מובן שע"כ יש חיוב להפסיק לימודו לקרות ק"ש בזמן, הן לפני הנץ אם יכול, ואם איחר אז גם לק"ש ש"ש עד ג"ש, מטעם זה, שיש עליו החיוב דאורייתא שיש חיוב לקרותה כדיוטגמא חדשה! ומקיים זה בדיעבד גם עד ג"ש ביום! ולקיים מצוה מהתורה מפסיקין אותו לקיימו וכנ"ל. והבן ועיין?

בדין בסיס בשבת שזו כבונה ומקשים שא"כ למה מותר לשום היתר ולל"א שזו סותר? ואולי י"ל שאם שם ההיתר איגלא מילתא למפרע שבכלל לא היתה כאן שום בונה!הולא שסותר מה שבנה, והבן ועיין?

וכן צ"ע מה שהמאירי כתב שאם לוקח ההיתר אין זה מבטל כלי מהיכנו כיון שבא ממילא עי"ז שנטל ההיתר, ול"ה לפי שהרי זה מעשה, לפי שבידיו נטל ההיתר, ולל"א שאז הוא בונה הכלי למקומו שהוא מונח שם, והיום יש נייר שמעכב ההדבקה של המעטפה, וכי אם יסיר הנייר ועי"ז ידבק המעטפה, וכי זה לא נקרא שהדביק המעטפה? ועיין?

בשו"ת חות יאיר סימן רי"א ע"ש שאם השפחה היא זונה הוי מקח טעות, ול"ה כל כך, לפי שבשו"ע חו"מ סימן רל"ב ס"י עיין שם שכתוב שיש בעבד כל המדות רעות ואין זה מקח טעות אם הוא גנב או בורח וכדומה וחז"ל אמרו שעבדא בהפקירא ניחא ליה, והרב מציין מה שכתוב שם בשו"ע וכנראה שמחלק בין זה לזה, אבל ל"ה  מנין לומר שזנות שאני מכל המדות רעות והדעות הרעות שיש לכל העבדים, ולכאורה מהסתם שגם השפחות בכלל זה, ולא אמרו שזה רק בעבדים ולא בשפחות ואולי טעיתי בזה ועיין? ואח"כ ראיתי בפתחי תשובה שם שמביא מתשובת שבות יעקב ח"א סימן קעד שחולק, ומקשה על החות יאיר על מה שפסק שסתם שפחה איננה זונה, ע"ש!

באיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה"

לענ"ד צ"ע אם מותר לגבר ללבוש סרט עבור חגורה, הן לתפלה והן סתם לחגור בו בגדיו, אם יש בזה חשש של איסור: "לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' א' כל עושה אלה" [דברים כ"ב ה'], לפי שסרט אולי מיוחד רק לנשים, לפי שלענ"ד אין הדרך בזמנינו ובמקומינו שגברים יענדו סרט! ויש חגורות שהם מיוחדים לגברים, וכמו כן אשה תהיה אסורה ללבוש גרטי"ל, לפי שזה מיוחד לגבר ולאיש, וכמו כן חגורות שמיוחדים לאנשים, ואין הדרך של נשים ללבוש גרטי"ל, או שנאמר שחגורה וסרט אינם לעצמם בגד או תכשיט רק הם עשוים לאחוז ולחגור הבגד, ועל כן חמור יותר ללבוש חגורה לא לצורך בשבת, שי"א שזו חילול שבת מהתורה! שזוהי משא גמורה, לפי שחגורה על גבי חגורה או סתם חגורה לא לשום צורך של שימוש בו אינו בגד לעצמו רק משא, וא"כ כמו בעל שעונד הטבעת של אשתו כשצריך להביאו להאומן לתקנו ועל כן זה נקרא כדרך הוצאה בשבת, ואינו נקרא שינוי עבור הגבר במלאכת הוצאה בשבת, וחייב עבור זה משום הוצאה, ולא נקרא שהתקשט בטבעת של אשתו ועבר על לא ילבש גבר שמלת אשה, שכולל כל דבר שמיוחד לאשה, לפי שזה לא היה תכשיט עבורו רק משא, וא"כ גם כשלובש החגורה לצורך יש אולי לומר שזה בטל לבגדיו ואינו יש לעצמו, להיות על זה חיוב או איסור של לא תלבש, בין לאיש ובין לאשה? או לא, כיון שסוף סוף השתמש בו לצרכו ואז זה נקרא בגד בשבת, כמו כן זה בגד לאיסור של: "לא ילבש"? ועוד שיש חגורות שהם לנוי וכמ"ש בשו"ע ואולי כל סרט משתמשות גם לנוי והן כמו תכשיט ויופי להאשה, וא"כ גם בלי צורך של חגורה יהיה מותר בשבת לענדו, וממילא יהיה על זה איסור וחיוב של: "לא ילבש" וגו'?  ולענ"ד רוב גרטלי"ך היום לובשים אותו לא לצורך רק עבור סטיגמ"א או סמ"ל של איזה דבר וכמעט שנשכח מאצל הגברים כל ענין האמיתי של החגורה, שהוא עבור להפסיק בין לבו להערוה, או עבור לחגור בגדיו שיהיה מסודר, שזהו: "ההיכון לקראת א' ישראל", והיום לובשים החגורה ללא שום צורך עכ"פ הגברים עם הגרטי"ל וקצת קשה לענ"ד  לומר שאשה שתקח חגורה של גבר עבור להרים בגדה שארוכה מדי שתעבור על זה איסור של לא תלבש, כיון שאין מטרתה בהחגורה להתיפות או להתלבש בבגד של גבר,  אלא שאין לה מה שיכולה להרים הבגד רק בזה, וזה קצת דומה לענ"ד להטבעת שהבעל עונדה על אצבעו עד שמביאו להאומן, שאין כאן מטרה להתיפות רק לא להאביד הטבעת, אשר על כן המקום הטוב ביותר הוא לענדה על אצבעו, וראיתי רב חשוב שעונד טבעת של אשה על אצבעו, כשהיה מסדר קידושין ולפני זה בקבלת פנים שמכין כל מה שצריך להסידור קידושין אז לקח הטבעת ובודקה ואח"כ שמה על אצבעו, שיהיה מוכן אצלו לתתה להחתן, שיקדש בה הכלה כדת משה וישראל, ועדיין לענ"ד צ"ע בזה?  ויש שאלה בפוסקים אם יש חשש איסור שגבר ישתמש עם מטריה של אשה, וכן להיפוך, והרבה מקילים בזה, וראיתי רב שמתיר, ולא זכור לי אם ראיתי אוסרים בזה, אבל שמעתי מת"ח מתווכחים על זה, אם זה מותר או אסור? ואולי זה קשור לענין הסרט והגרטי"ל הנ"ל ועיין?

בשו"ת מהרש"ל סימן צ"ט פסק שהודאת בעל דין הוי כק' עדים ויותר, זהו רק אם התובע הוא תובע בודאי, אבל אם הוא התובע מסופק בתביעתו,  נאמן הנתבע לטעון מה שטען לא לשלם להתובע על פי הודאתו כגון שהודה ששייך לגוי המשכונות ועכשיו טוען שהם שלו, רק לא היה לו ממי ללות ובלית ברירה הלווה ברבית בטענה ששייך להגוי המשכונות ועכשיו אומר האמת שהם שייכים לו ואסור להמלוה לקחת הרבית, ע"ש, וקשה לענ"ד שא"כ לא מועיל העצה להקנות מטלטלים אגב קרקע עי"ז שהמקנה מודה שיש לו ד' אמות קרקע לפי שכל  זה טוב כל זמן שהוא  מודה שיש לו ד' אמות קרקע, אבל ברגע שיבוא לטעון בב"ד שלא היה לו אף פעם ד' אמות קרקע מעולם או אז בשעה שהקנהו לו המטלטלים, ולא היה לו ברירה לפי שאף אחד לא רצה להלוותו כסף והיה דחוק מאוד לכסף ועשה מה שעשה בחשבון שאח"כ יגיד האמת ויוחזרו לו מטלטלותיו? ואפילו אם נאמר שהמהרש"ל לא אמר כן רק אם הוא נתבע ולא כשהוא תובע, הלא י"ל שעדיין לא מסר לו כל המטלטלים וע"כ הקנהו בקנין אגב קרקע, וכשיתבע ממנו המטלטלים יגיד להד"מ וכנ"ל עם הסכמה של המהרש"ל! ועיין?

חתן וכלה

שבע ברכות

"מהרה ה' א' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, וכו' קול חתן וקול כלה" וכו', אולי י"ל בדרך של בדיחתי, שמבקשים מהקב"ה שהקול חתן וכלה יהיה מהר, ממש מהר! ולא נצטרך להמתין כל כך זמן, עד שזוכים לשמוע שפלוני התארס ופלונית התארסה! והבן! ועיין?

חפץ חיים

שמירת הלשון

בשער התבונה כתב ללכת ללמוד ולהתפלל בבית המדרש, ולהיזהר מלדבר ומלשמוע שם דיבורים אסורים ע"ש, ול"ה כל כך, לפי שפעם לא היה בבית המדרש עוברי עבירה, והוציאו לחוץ מי שעבר על איזה איסור שרק יהיה, ולא רק עבור לשון הרע, והיום כל מי שרוצה נכנס לבית המדרש, ומדבר ככל העולה על רוחו, והשומעים לא מוחים תמיד, ועוברים עבירות חמורות, ולענ"ד היה צ"ל לא להיכנס לבית מדרש כזה שיכול להיות שישמע שם ביזוי ת"ח, או מבייש חבירו ברבים, או מדבר לשון הרע, או מתפלל כש"ץ לא כהלכה, או ליצנות או ניבול פה ח"ו! שיותר טוב לשבת לבד ללמוד, אע"פ שאז אינו לומד טוב כל כך, וכמש"ש בשמירת הלשון, ממה שיעבור ועובר ועבר עבירות  חמורות ומרובות ולומד טוב! הרי הלימוד ההוא, היא כמו וכעין מצוה הבאה בעבירה חלילה וחלילה! ופעם אמרו מי שאינו תוכו כברו שלא יכנס לבית המדרש וזה ביטלו אח"כ, אבל שברו לא בסדר, זה לא התירו שיבוא לבית המדרש ואיש אחד יטמא כל הציבור עם כל התועבות שלו, וכ"ש כשיש הרבה אנשים רשעים וע"ה כאלה, ואין איש שם על לב שנטמא בעון לשון הרע, ובעון ליצנות, ובעון חילול השם, ובעון ביזוי ת"ח, ובעון מחלוקת, ויותר מזה שאח"כ הוא בעצמו מתחיל לדבר לשון הרע וליצנות וביטול תורה ועוד מתווכח עם הלץ אם הליצנות הזאת טובה או לא, ולא מרגיש להיכן נפל בפח! וכן נותן יד ותומך לבזיון של הת"ח אם הת"ח מעדה זו ושם הם אנשים מעדה אחרת כאילו מותר ומצוה לבזותם עם כל הלימוד שלו שלא שוה כלום! ואין לך חילול השם ובזיון התורה ובזיון ת"ח יותר גדול מזה! ועוד ששותק להראות שהוא סובר כמוהו! שאם לא, כאילו גם הוא שייגיץ שלא מסכים למה שהוא אמר! וההוא ההוא, הוא רשע גמור! והוא עוד מחניף לו לומר שהוא משהו מיוחד! והרי כל החיים, אולי לא שוה אם עובר עבירות כאלה, ולמה לו להטריח עצמו ללכת לבית המדרש כדי שיירש גיהנום! וכי עבור זה יש חיוב ללכת לבית המדרש! וכי עמי הארצות ינהיגו כל העולם! כולל גם התלמידי חכמים והם יגידו לנו מה לעשות ומה לדבר ומה לשמוע ומה לחשוב ומה לעשות! שיהיה המנין ואנשי בית המדרש רק ת"ח צדיקים ויראי השם ואז יש מצוה ללכת להתפלל שם וללמוד שם תורה ומצוות!  ועיין?

נ"ב בתנאי שבדך ללכת לשם אינו חייב לעבור עבירות כמו כל אלו הנ"ל, וגם לרבות הסתכלות אסורות וכדומה!

נ"ב ולענ"ד נכון להלכה ולמעשה שאפילו רק על עבירה הכי קלה שרק יש בכל העולם, יש לומר שאסור ללכת לשם ללמוד או להתפלל או לשום דבר מצוה אם יעבור עבירה עי"ז, ועיין טוב על זה!

הנה אבן המנוגעת מטמא בביאה שאם אחד נכנס בבית המנוגע נטמא! וכמו שאחז"ל במס' נדה דף נ"ד: ע"ש, והרי י"ל ק"ו וכ"ש אם נכנס לבית עם אחד שמדבר לשון הרע ורכילות וניבול פה וכפירה ואפיקורסות כמה טומאה יש על אדם ההוא וכמה הוא מטמא בביאה! והרי האבן המנוגעת באת מזה שדיבר לשון הרע, הרי הוא חמור יותר שהוא זה שמביא הטומאה ההיא על האבן, אע"פ שאין זה למעשה, לפי שרק אוהל בית המנוגע מטמא וכן רק אם כבר נטמא בנגע צרעת הוא מטמא, אבל מ"מ כתב בח"ח שיש טומאה חמורה ששורה על אדם המדבר לשון הרע, וי"ל שגם על כל עבירה שורה מין רוח של טומאה על זה העובר העבירה ההיא והיאך י"ל שחייב ללכת לשם ולהיות יחד עם הטומאה החמורה ההיא בבית אחד! ועיין?

והנה בתוס' דן היאך הנשים שהם כספק זבות נטהרים לבעליהן אם צ"ל השבעה נקיים בימים הראויה לזיבה ולא בימים של ימי נדתה ומסיים שלרש"י ימי הלידה עולין לטהרתה ולר"ת אם לא ראתה עולין לה גם בימים של ימי הנדות, ע"ש במס' נדה דף נ"ד. בד"ה ולמאי דמשנה הש"ס וכו', הנה תוס' שם מצא תקנה לשיטת ר"ת ע"ש אבל אם נאמר כשניהם יחד כרש"י וכר"ת אין תקנה לנשותינו ע"ש ומה יעשו וכי יעברו עבירות ח"ו! וכי לא יהיה כלל ישראל עוד! אבל תוס' לא הציעה שנעבור עבירות ונעשה מה שעושים בלי לשאול למה ומהו ההיתר לזה!

עילוי נשמה אחר שמת:

והלא כתוב: "אשר אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה", ופירשו שלא יועיל שום דבר אחר מיתתו, ואפילו בנו לאיכול להצילו ממה שמגיע לו, וא"כ היאך מועיל הקדיש והלימוד ושאר מצוות לעילוי נשמת המת?

ואולי זה מועיל שלא יהיה לו גיהינום, אבל שיזכה לשכר יותר גדול, אולי זה לא, ור"ל כדי שיהיה לו חלק לעולם הבא מועל זכות הבן שיהיה לאביו חלק לעולם הבא, ולא זכות בן הבן, וכמו שאחז"ל במס' סנהדרין בפ' חלק ע"ש ובפרשי"ש,  ואולי לפי מה שר"ל יש להבין ואולי יש בזה אמת, שיש לו חלק לעוה"ב, אבל לא יותר מזה!

ובזה ר"ל שלא קשה למה פסק בברכ"י לתת הקדיש למי שיש לו לומר הקדיש על אביו יותר ממי שיש לו לומר קדיש על אמו, לפי שבדרך כלל הנשים מבנ"י הם צדקניות, ול"צ כל כך להקדיש כמו האנשים, וקשה לי שסוף סוף יכולה האם גם כן להרוויח שכר יותר, ומה שהאב ירוויח, תרוויח האם בדוגמה לזה במצבה הרוחני? ומהיכי תיתי לומר שמגיע לו ולא לה? ואולי לא קשה כל כך, לפי שאינו דומה מניעת הרווח, כמו מניעה מצער ועונש בגיהינום, אבל לפי מה שר"ל שעיקר הקדיש וטובה שיש להנשמה מבנו שאומר קדיש ולומד תורה ומתפלל ומקיים המצוות, זהו בעיקר על מניעת העונש בגיהינום, ולא עבור תוספת שכר כל כך, שלזה צ"ע אם בכלל יכול להועיל להנשמה שכבר הגיע לעולם האמת, ולא יכול עוד  להרוויח רווחים רוחניום, מה שלא עשה בעצמו כשהיה כאן בעולם הזה, אבל להצילו מעונש של גיהינום, זה אולי כן יכול יותר לעזור לו, ועל כן יש להעדיף לתת לומר הקדיש למי שיש לומר הקדיש עבור אביו יותר ממי שיש לו לומר הקדיש עבור אמו? אולי?  ועיין?

בשו"ע יו"ד סימן שמ"א בט"ז ס"ק ו' ובפ"ת ס"ק כ' ושא"מ שם במת ומילה מה קודם ושמעתי ממו"צ שפסק כן למול קודם גם כשהאב המוהל ואונן ול"ה לפי שכל זה בזמנם שכולם התפלל במנין אחד ומלו תיכף אחר התפלב בעודם בבית הכנסת אבל היום שנוהגים למול אח"כ באולם ומזמינים אנשים לבוא להברית במיוחד ולא אלו שהתפללו הם כולם בהברית מילה וגם אים מקיימים הזרירין מקדימין למצוות בברית מילה וזה יותר דומה למה שכתב הט"ז שם שאם יכולים לקבור קודם שיגמרו התפלה בבית הכנסת, שיקברו המת קודם, ואח"כ למול הבן בעודם בבית הכנסת, והיום כל היום כמעט הרי הוא כמצה זה שיקבור קודם וימולו אח"כ עם כל המוזמנים להברית שלא יהיו פחות אנשים בהברית מזה שיקברו המת קודם! וכן לא שייך הטעם שכתב החת"ס, שכאילו לא הגיע הזמן לקברו ויכול גם להתפלל אולי וי"א שיכול להתפפל אם אינו עוסק בעניני המת אע"פ שעל זה סיים שלא יתפלל אלא מה שהורה הזקן היינו למול קודם והיינו רק בציור שנהגו אז שם שמלו כל תינוק בבית הכנסת תיכף אחר התפלה וזה כמו סדר היום שמתפפלים ואח"כ מוצאים המת לקבורה כדי לא לעכב התפלה וק"ש בזמנו, ולפי שיש חיוב של זריזין מקדימין למצוות, ע"כ ימולו קודם גם כן ולא נלענ"ד שעבור שזהו טובת המת על זה לבד סמך למול קודם הקבורה ועכ"פ הרמ"א פסק לקבור קודם וגם הט"ז פסק כן באפשר לקיים שניהם והיום זהו המצב שלאפשר לקיים שניהם, כיון שבלאו הכי, נוהגים למול בצהריים, ואחר צהריים, ולא בכלל סדר התפלה, ונכון שיש מקומות ששם הברית הוא תיכף אחר התפלה, ושם שייך הסדר והדינים הללו שכתבו הפוסקים כאן עם כל החילוקים, אולי? לפי שסוף סוף לא כולם נוהגים כן, ואולי חייב באופן כזה שמת לו מת והוא אונן להתנהג עכשיו כשאר אנשים שלא מלים תיכף אחר התפלה, לפי שאין זה דבר מוזר ולא כהרבה אנשים וי"ל שעכשיו יותר טוב או שחייב לנהוג כמוהם,  וצ"ע על זה? והבן! עכ"פ סתם לפסוק בסתמא שהברית קודם לפי שזהו טובת המת, לענ"ד אינו פסק נכון, ולא על זה סמכו לפסוק  כן, רק יחד עם המצב העיקרי של הפסק, לפי שהגיע הזמן למול אחר התפלה תיכף, וזמן של הקבורה הוא רק אחר זה, ומנהג זה לא נהוג היום, וע"כ חוזרים להפסק הלכה של הרמ"א, שלפי שהוא אונן ולא יכול למול ולברך וגם י"ל שזהו בזיון להמת וכפשטות טעם של האיסור שאסור לו להתעסק בשום דבר אחרת עד שיקבור מתו ולא להמציא ענינים שלא אחז"ל אפילו אם נאמר שנתרפא כל המשפחה היינו בהברית מילה, מ"מ מהיכי תיתצי לומר שעבור זה יתחדש דין חדש להקדים למול הבן גם כשהוא אונן, ואם נפסוק שאז הב":ד מלין הבן והסנדק מברך ולא האב האונן אפשר לשמוע אבל הם אמרו שהאב מוהל בנו ומברך וכל זה לא ניתן להאמר לענ"ד רק באופן שכתב שם וכל זה עדיין בספק גדול עומד לפי שהחת"ס בעצמו כתב שא"כ גם שיתפלל ויברך כל הברכות מהאי טעמא שלא הגיע זמנו לקברו! ועל זה פסק לא להתיר לו להתפלל ולברך ורק על הברית לפי שכבר הורה הזקן, וא"כ אנחנו בפסק זה לא ברור לנו מהו האמת לאצמיתו ולא מבינים בדיוק מה כן ומה לא ולמה ומ"ש זמ"ז? והפסק של הרמ"א מובן לכל ורק לפי שהברית הוא לפני הקבורה וכמ"ש הט"ז וזה כמעט לא שייך בזמנינו וע"כ לכו"ע בזמנינו י"ל שחייב לקברו קודם ורק אח"כ למול הבן, ויכול לעשות כן גם אם האב אינו מל בעצמו הבן רק כדי שישתתף בהברית ולברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו י"ל שחייבים לקבור המת קודם ורק אח"כ למול הבן ועיין?

וי"ל שמודים לזה כל הפוסקים לא מיבעי הרמ"א והט"ז אלא גם המהרש"ל והחת"ס ובעל הזכרון יוסף ושאר הפוסקים וכנ"ל מהטעם שהיום לא מלים תיכף אחר התפלה ויש הרבה מנינים בכל עיר ועיר ולא שייך לומר שהגיע הזמן למול הבן לפי שיכול להתפלל במנין אחר כך או למול סתם אחר צהריים כמנהג רוב העולם וא"כ הפסק של המו"צ ההוא לענ"ד אינו נכון בכלל בזמנינו ועיין?

בשו"ת אגרות משה מתיר לבחורים לשכור חדר לישן ולגור שם אע"פ שבעלת הבית היא לבד בביתה ואין לה בעל ע"ש מתי הוא מתיר זה ולענ"ד צע"ג בזה שכמו שהתירו להתייחד עם אחותו אבל לא לדור עמה בקביעות כמו כן אולי רק יחוד בעלמא התירו בשני אנשים או שלשה אבל לדור בקביעות בחורים עם אשה בבית אחד הלא הדבר הזה מכוער ביותר לענ"ד וזה כבר ממש קרוב להיכשל בחמורות שבחמורות שכל אחד יכול כבר לבוא להתיחד עמה מתי שלא יתפס מהשהים האחרים או שיחטאו יחד שנים או כל השלשה בלי כל כך פחד בכלל וכי ממי הם פוחדים, גם היא לא פוחדת לחטוא עמם שאין לה ממי וממה לפחד! וכבר היו מעשים ומי צריך להיכנס לכל זה להתיר לבחורים לישן בבית בקביעות עם אשה פנויה? ולענ"ד צע"ג על כל זה ועיין?

בגמרא [אולי זה במסכת חגיגה?] מסופר שר' מאיר אמר כמדומני שהרבי שב בתשובה לפני שמת, ואח"כ מסופר שבשמים לא נתנו לאחר להיכנס לגן עדן, לפי שחטא הרבה, וגם לא לגיהינם לפי שלמד הרבה תורה, ואח"כ אמר ר' מאיר שיותר טוב שיהיה בגיהנום כדי שאח"כ יהיה יכול להיכנס לגן עדן, והיה שם בגיהנום עד שמת ר' יוחנן, לפי שריו"ח אמר וכי זה חכמה להכניס הרבי לגיהנום, צריך גם להוציאו משם, ואמר שהוא יוציאנו מגיהנום, וכך הוי בזמן שנפטר ר' יוחנן הפסיק העשן מקברו של אחר, לפי שר' יוחנן  הוציאו מגיהנום, וכנראה שהכניסו לגן עדן, וקשה שר' מאיר חשב ששב בתשובה א"כ היה דבר שמזה היה נראה לו שאחר כן שב בתשובה לפני שמת, וא"כ למה לא זכה לגן עדן תיכף? ואולי לפי שהתחרט שחטא, וגם לא עשה המצוות, אבל לא התחרט שמרד נגד הקב"ה! ולא שב בהכנעה וביראה כמו שחייב להיות בהכנעה, כששב בתשובה ולקבל על עצמו העול מלכות שמים בשלימות, וכאילו אומר אני מתחרט מה שעשיתי שחטאתי, לפי שזה לא טוב עבורי שחטאתי, ולא לפי שאסור לחטוא! וכאילו אומר שכל אחד יעשה כרצונו, אני לא רוצה לחטוא, שאני רואה שזה לא טוב לי שחטאתי, וזה לא כמו שחשבתי שיותר טוב לי לחטוא ממה לא לחטוא, ואולי זה  מה שהיה ההרהור תשובה של אחר לפני שמת, שע"ז חשב ר"מ ששב, לפי שסבר שרבו אם כבר שב, מהסתם ששב בכל לבו, וכמו שצריך להיות,  אבל רק "השם יראה ללבב", ורק הקב"ה יודע אם שב בכל לבבו כמו שצריך,  ואולי שם לא היתה  תשובה של קבלת עול מלכות בשלימות, שאסור לחטוא, וחייב להיות בהכנעה לפני הקב"ה לפי שחטא נגדו, ולהתחרט על שמרד במלך מלכי המלכים הקב"ה!  לפי שבשלמא אם עדייו חי ולוחם מלחמת היצר ואינו חוטא עוד, הרי מכבד כבוד שמים ומגלה דעתו בפועל ולפי שקשה לו להתגבר על יצרו, שעל כן אמרו חז"ל גדול בעל תשובה יותר מצדיק גמור, לפי שתמיד הוא במלחמת היצר וקשה לו מאוד לפרוש מהעבירה, משא"כ הצדיק מעיקרו אין לו תאות יצר הרע כל כך חזק לעבור עבירות! וממילא יש כבוד שמים בפועל, ועוד שהרי "האדם נפעל לפי פעולותיו", ועל כן זה נחשב כשב בתשובה, אפילו אם היה כוונתו עבור לא להיות בגיהינום, ולא חשב כל כך על הכבוד שמים והמרד שמרד עד עכשיו במלך מלכי המלכים הקב"ה! וכמ"ש החינוך במצוה ט"ו שאפילו אין כוונתו לשם שמים, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, על ידי ריבוי פעולות הטוב שעושה תמיד,  ויהיה לבו טוב וישר במשך הזמן ע"ש בלשון קדשו! אבל אם שב רק במחשבה, ורק רגע לפני מיתתו, אולי אז זה צריך להיות תשובה מעליא שמתחרט על שמרד במלך מלכי המלכים הקב"ה! ושיצטער על זה, ויהיה מוכן לחיות בהכנעה והשפלות כל ימיו למשל אפילו אם יחיה עוד מעכשיו עוד מאה שנה, עבור זה שעבר עד עכשיו על דת תוה"ק!  ואולי על זה לא היה מוכן, ולא שב כל כך? ועיין?

בספר שיחתן של עבדי אבות בדף ע"ה כתוב שם שהיה חשוב הסעודה האחרונה של שבע ברכות כמו סעודת נישואין, ולא כתוב לענין מה זה היה חשוב כל כך? ואולי ר"ל שהיו אומרים אז שבע ברכות גם אם לא היה אז פנים חדשות, וכמו בשבת אומרים שבע ברכות בלי פנים חדשות, וגם בסעודת ג' מהטעם שהדרשה של החתן היא כמו פנים חדשות, וא"כ הענין שמחשיבים הסעודה האחרונה של שבעת ימי המשתה של החתן לענין גדול שזה לבד הוי כמו פנים חדשות? אולי?  ואם זה נכון היה לו לאומר שלענין זה היה חשוב, ועוד מנין לנו לחדש חידוש דין כזה לברך שבע ברכות בלי מקור נסמך שזה ודאי שכך הוא הדין ולא בכמדומני? ועיין?

בספר חלה כהלכה סימן א' אות י"א מביא מהנו"ב שכתב דבר חדש שלא אומרו אדם לפניו ושם מביא מהשד"ח שכבר קדמו מהר"ם חלאוה ותוס' רי"ד  וספר היראים  לענין תרומה ע"ש, איני יודע מה הם כתבו, ולענ"ד צ"ע שם אם הם אמרו מה שהנו"ב אמר שמהתורה יש שיעור לענין החיוב נתינה ולא יכול לתת כזית או כביצה וכדומה מה שהוא שיעור נתינה, אלא דוקא חלק א' מכ"ד או א' ממ"ח חייב לתת מהתורה כשיעור הזה וצ"ע אם הם גם  אמרו כן, וכן אם אמרו כן לחיוב של הפרשת ונתינת חלה, או רק לענין תרומה? ועיין?

אני לא מבין היאך לקחו בן אדם אחד שלא יודעים מי הוא בכלל! אם הוא רשע או צדיק, ת"ח או ע"ה, גנב וגזלן ורוצח טיפש ושוטה וכופר בעיקר, או שהוא תמים וישר ומאמין, או אולי סתם תינוק שנשבה שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, והוא אינו יודע מה היא תורת אמת ומהי שקר גמור או סתם דמיונות, ולקחו דבריו של איש ההוא ושמוהו למעלה מראש! למעלה ממשה רבינו ותורתו הקדושה! למעלה מכל התנאים ומכל האמוראים ומכל הראשונים שיודעים אנו שהיו ת"ח! צדיקים! קדושים וטהורים ונבונים וחכמים ויודעי מדע ובעלי דעה ושכל וישר הולך, סבלו עניות ולא גנבו ולא גזלו ולא שקרו! ועבדו קשה קשה עבור לעמוד באמונתם ובצדקתם וישרם וסבלו בזיונות וחרפות ומחלו על עלבונם ולא הרגו את עצמם עבור איזה קטנות של בושה וסכלות שלא היה בהם ואמרו שיש בהם! להיפוך מאותו איש הנ"ל שהרג את עצמו  [לענ"ד!] עבור שחשש לנפשו שעכשיו יוודע לעין כל, כל הגניבות והשקר והמכשול שנתן לרבים לעיני כל ישראל, ולענ"ד שהוא בעצמו לא חלם שיצליח כל כך לשקר לעיני העם, ושיקבלו כל דבריו כל כך בתמימות כאילו שזו תורה מסיני! ואולי על כן עשה מה שעשה, שלא חשב שעל ידי זה יזרקו תורת משה, וכל בני ישראל הלומדים לפי האמת אחריו, שבני ישראל יהיו טיפשים כל כך לזרוק הכל לפי שכך אמר אחד, שלא יודעים מי הוא בכלל! וכך חיים אנשים דתיים ומאמינים בהקב"ה ובתורתו הקדושה ובתורת משה עבדו נאמן ביתו ומאמינים בכל הנביאים האמתיים שהיו לבנ"י מאז ומעולם כולל גם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב! וכן כל הת"ח מימות יהושע בן נון עד אחר זמן של הראשונים וגדולי האחרונים כולם צדיקים וקדושים וחכמים ונאמנים ויודעים את התורה לאמיתה של תורה כנתינתן מסיני וזרקו הכל שלא שוה כלום כל מה שאמרו, אם איש ההוא אמר ההיפוך מה שהם אמרו שהם כולם זכרונם לברכה לחיי עד ולחיי עולם הבא ולנצח! בזמן שאיש ההוא יכול להיות שהוא בגיהינום לעד ולנצח נצחים יחד עם כל הרשעים הכי גמורים שרק שייך בכל העולם כולו! ואף אחד אינו יודע אם הוא בגיהינום לעד ולנצח או שיש לו חלק בגן עדן עם הצדיקים! ולוקחים דבריו של איש ההוא ומחליטים שזהו האמת, וזורקים החוצה כל מה שהקב"ה נתן לנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו, והכל הולך חלילה לפח! עבור טיפש אחד רשע מרושע שאמר לא כך! היאך אנחנו טיפשים גמורים כמו זה! הלא בכל הגוים איני יודע אם ימצאו עם טיפש מטופש כמו זה! שיש להם תורת אמת מדור דור וזורקים הכל עבור טיפש אחד! מי שמע כזאת ומי יכול לדמיין שכך יהיה המצב של כלל ישראל בזמן מן הזמנים! ועוד לאורך של כמה מאות השנים!

בטור ושו"ע אבן עזר סימן ע"א פסקו שחייב לזון בניו הקטנים גם כשיש להם לפי שנפל להם ירושה מאבי אמם ע"ש ולכאורה משמע זה גם שכבר מתה אמם שאל"כ הרי הנכס שייך לאמם ולא להם וזה כבר אמר שחייב לזון אשתו גם כשיש לה נכסים ששייכים רק לה, והרי כתבו שם הטעם שזוהי מתקנת חז"ל ותנאי כתובה שחייב לפרנס אשתו ובניו עכ"פ עד שיהיו בני שש שנים ולענ"ד צ"ע על זה וכי חייב לפרנס אשתו אם גירשה וכי לא יכול לומר לאשתו אני לא רוצה לפרנסך אלא לגרשך ואתן לך הכתובה מה שאני חייב לתת לך, וכי גם אז יהיה חייב לפרנס בניו אע"פ שיש להם משלהם ואע"פ שאז אינו חייב לפרנס עוד אשתו לפי שכבר גירשה, וא"כ י"ל שחיוב זה לפרנס בניו מצד תנאי כתובה ותקנת חז"ל י"ל כמו שחייב לפרנס בניו מאשה שאינו אשתו רק שזנה עמה עכ"ז חייב לפרנס בניו אבל זה רק כשאין להם משלהם א"כ נאמר שיש עליו חיוב חז"ל לפרנס בניו עד שיהיו לכל הפחות שש שנים, זהו  כשאין להם לפרנס אצ עצמם, אבל כשיש להם משלהם לא חייב מדין זה שחייבוהו חז"ל לפרנסם וכמו כן גם כשלא גירש את אשתו שאז חייב לפרנסה גם כשיש לה מ"מ הבנים דין וחיוב אחר יש לו עבורם שחייב לפרנסם גם כשגירש את אשתו וא"כ מהיכי תיתי לחדש שיש שני חיובים ושתי תקנות חז"ל על לפרנס בניו, אחד כשלא גירש את אשתו שאז חייב לפרנס בניו גם כשיש להם, ועוד אחד שחייב לפרנס בניו גם כשלא חייב לפרנס אשתו ואז ל"צ לפרנסם כשיש להם משלהם,

ויותר מזה היה קשה לי לומר שהפשט בזה הוא גם כשיש להבנים פרנסה מהמוסד ששם הם כל היום שחייב האב לפרנסם משלו ולא מספיק שהבן אוכל כמו שאר כל הבנים שאוכלים מהמוסד שראיתי מקונטרוס אולי זהו באור ישראל [מונסי],  שאם זהו מתקנת חז"ל ותנאי כתובה לא פטור מזה גם כשיש להם מזונות ממקום אחר בדיוק כמו זה שיש לו משלו וחייב האב לפרנסם משלו! שזה ממש לא נלענ"ד בכלל נכון ושכלדי'ק! ומה ההשכל לומר שחייב לפרנסם משלו ולא שיאכלו מהמוסד ששם הם נמצאים ככל שאר הילדים! ורק מטעם שהוא משלא שכר לימוד או כעין זה רק מטעם זה רצה לפוטרו שזהו כאילו הוא מפרנסם מממון משלו, שגם זה ל"ה בכלל שהרי יצטרך לשלם אותו מחיר, בין אם יאכלו שם או לא יאכלו שם, והאוכל הם מקבלים מהמדינה, ולמה צריך הוא עוד לתת משלו? ולמה לא מספיק לבניו מה שמספיק לכל שאר הבנים של העיר? וכי יש תקנה מיוחדת מחז"ל על בניו יותר מכל שאר בני העיר ומה שטוב לכולם טוב גם לבניו ואם היו בני העיר בנים כאלו שלא צריכים לאכול בכלל וחיים מהאויר בלי אוכל וכי היה חייב לתת להם אוכל משלו אע"פ שלא צריכים בכלל לאכול ואם היה נופל מן מהשמים והיה מספיק לכל אחד ואחד מהמן שנופל מהשמים וכי יש לומר שאתה חייב לפרנסם משלך גם כשיש להם משל עצמם שמה קשר זה לזה לפי ששם יש לומר שהם לא חייבים להוציא הממון שלהם כדי לפרנס את עצמם אבל לא שחייב לפרנסם כשיש להם ממקום אחר ואולי בתנאי שהתנה מפורש לתת לה ולבניה שחייב לתת לה גם כשיש לה ממקום אחר מבעלה הראשון שהתחייב לפרנסה, ששם זהו מצד חיוב ממון בפירוש שחייב עצמו לתת לה ממון מה שלא היה חייב מהחז"ל, אבל מה שחז"ל חייבוהו יש לפרש בפשטות שזהו רק כשאין להם פרנסה ולא גם כשיש להם שחייב להוציא מממונו כדי לפרנסם, וכי אם יש לו בחנם אוכל ונותן להם מההפקר וכי יהיה חייב לפרנסם משלו לפי שכך חייבוהו חז"ל ואין לי עכשיו כל כך זמן לעיין בכל זה ועיין טוב לפי שלענ"ד יש כאן טעות גדול ואולי לא אמרתי טוב הסברא והחשבון והלימוד אבל לענ"ד זה לא חלק כמו שזה כתוב שם! וגם צ"ע מה בדיוק החיוב והסברא לפי דעת המהר"ם מרוטנבורג זצ"ל ועכ"פ לענ"ד שגם להמהר"ם לא חייב לפרנס בניו משלו כשיש להם פרנסה מהמוסד ועיין?

וכן כנ"ל שלענ"ד צ"ע אם מגרש אשתו אם חייב לפרנס בניו גם כשיש להם משל עצמם? וזה אולי יותר מובן שחייב שכך תיקנו חז"ל, אבל א"כ מנין לחדש שיש ב' מיני תקנות? וכנ"ל. ועיין?

 

חייבים לשמור ב' ימים שבת באוסטרליה וכדומה:

 

בענין ספיקא דיומא בימות השבוע כמו בשנחאי בסין וסביר ואוסטרליה וכדומה, אולי היינו חייבים לתקן שכל יהודי שומר שבת ומצוות, חייב לעשות פעמיים שבת, כמו שכל יהודי חייב לעשות פעמיים יום טוב, כשיש ספק מתי הוא יו"ט, ויותר מזה שאם יש לו ספק על ג' ימים הוא חייב לעשות ג' ימים יו"ט, וכל מה שעושה ביום א', שיודע שאז הוא יו"ט, כל זה יעשה כפול שלשה ימים, ויש לדון ק"ו וכ"ש שכל אחד חייב לדון הק"ו מעצמו, ואין לו תירוץ שלא קיבל הק"ו מרבו! ואם ליו"ט הקל חייב להחמיר מספק, כ"ש על יום שבת החמורה שחייב לעשות ב' ימים שבת! חוץ ממה שפשוט שעל מלאכות חייב להחמיר ואינו מותר לעשות שום מלאכה בשום יום מהספיקות, כיון שיש ימים שאין בהם ספק שמא אז שבת, וחייב לעשות אז, כל מה שיש לו צורך לחיותו שלא יבוא לחלל שבת ח"ו, וכמו שנפסק בשו"ע מהגמרא, באחד שטעה בדרך ששומר כל יום כאילו אותו יום הוא שבת, שאינו עושה שום מלאכה ורק כדי חיותו מותר לו לעשות, שלא ימות! ונכון ששם אינו עושה קידוש רק יום אחד, ולא כל הימים, אבל כאן שהמקום הוא ספק קבוע, ואין לנו יציאה מהספק, והרי הוא יותר דומה לב' ימים של יו"ט, יותר מסתבר שיעשה ב' ימים קודש, ממש כמו שבת קודש!  ויתנה בתנאי שעושהו מספק, והיום שהוא שבת הוא מכוון לשמור השבת כמ"ש בתורה, ויום הב' הוא שומרו רק מספק, אבל מקדש ואוכל ומברך בכל הימים של הספק, כאילו הוא ממש יום השבת! וכל זה כדי שלא יבואו לזלזל בהחיוב שחייבים לעשות ב' ימים שבת! כיון שאין לנו ברירה לברר אם האמת שאינו חייב רק לשמור יום א' שבת או ב' ימים?

ולענין יום כיפור לכאורה חייבים לשמור ב' ימים יום כיפור לכל ההלכות והדינים של יום כיפור וזה כרוך עם סכנת נפשות! ויכול לסדר לאכול מהוריד ביום שכבר סכנה עבורו, או אולי יש לפרש כמ"ש בתוס' על זה שלא צמו ביוכ"פ, שהיה יוכ"פ בארץ ישראל לפי שעיברו לחודש אלול, שאכלו ביום כיפור בבבל, מהטעם שלפי חשבון שלהם זה היה אחר יום יום כיפור, וגם על זה יש לומר מה שחז"ל קבעו ואמרו: "אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידים", וא"כ על יו"ט ויוכ"פ מעיקר הדין אולי י"ל שאם עושים חג לפי חשבון מסוים שלהם שהם יוצאים בזה, אבל עכ"ז חייבום חז"ל לעשות ב' ימים יו"ט בגולה ולא לסמוך על חשבון שלהם, ותוס' כתבו כן רק על יום כיפור שלא שמרו אז יוכ"פ, שהיה יוכ"פ בארץ ישראל לפי קביעת הב"ד שבאר"י, ואולי י"ל שיש לסמוך על זה ביוכ"פ גם לענין שאינו פיקוח נפש כמו מלאכות ואכילה יתר מכדי חיותו וצ"ע?

ולענין קריאת התורה ביום ב' וה', לענ"ד שיקראו ביום ג' וה' שלהם, כיון שקראו כבר בתורה ביום א' שלהם, מספק שמא אותו יום הוא שבת, ע"כ יקראו ביום ג', כדי שלא יהיו ג' ימים בלי תורה, וזה יחזק החיוב לשמור שבת ביום א' שלהם, שזהו ספק גמור אם זה באמת יום ז' ולא יום א', ורק עבור שהגוי קראו יום א', זה בכלל לא קובע להלכה, מהו הדין של היום  ההוא! ובזה הוא גם משאיר החיוב קריאה של יום ב' ויום ה', לפי שיום הג', הוא יום הב' לשבת של יום א', ויום ה' הוא יום ה' לשבת של יום ז'.

וכמו ביום טוב של גלויות, אם יוחזר הדבר לכמות שהיה, שיתבטלו הכותים שהפריעו לעשות יו"ט כהלכה, וע"כ הוצרכו לעשות ב' ימים יו"ט, אבל בחזר הדבר לתיקונו לא חייבים עוד לעשות ב' ימים יו"ט! ולענ"ד היום כבר לא חייבים לעשות ב' ימים יו"ט בגלות, אבל באוסטרליה וכל המקומות הספקות חייבים לעשות עדיין ב' ימים יו"ט, ולא ג', לפי שלא חייבים לעשות כבר יו"ט ב' של גלויות, במקום שיש שם מדע מארץ ישראל מתי חל היו"ט בארץ ישראל, כלומר: אם חייבים לעשות בחוץ לארץ ב' ימים יו"ט, אז באוסטרליה חייבים לעשות ג' ימים יו"ט! והבן טוב!  רק כיון שהיום כבר לא חייבים לעשות ב' ימים יו"ט בחו"ל,  ע"כ סגי באוסטרליה לעשות רק ב' ימים יו"ט, אבל כמו כן הם חייבים לשמור ולעשות ב' ימים בכל שבוע שבת! עם כל הלכותיה, בין להקל ובין לחומרא, לא להניח תפילין, ולעשות קידוש, ולהתפלל ב' ימים של שבת קודש! בלי לזלזל בזה כלל! וכ"ש בכל איסורי מלאכה ושבות ומוקצה וכו' וכו' ודיבור חול בשבת וכדומה, הכל אסורים כל הב' ימים ממש! רק אין זה קדושה אחת, רק ב' קדושות, כיון שאם יודע לנו מהו הדין באמת, לא יצטרכו עוד לעשות ב' ימים שבת בכל שבוע, ע"כ הרי דין זה שחייב לשמור ב' ימים שבת, זהו ככל יו"ט ב', שהם ב' קדושות, שביצה שנולדה ביו"ט א', מותרת ביו"ט ב', לפי שממ"נ יום אחד מהם  הוא חול, וכמו ביו"ט ב' חייב לשמור כל יום בפני עצמו, ככל החיובים של היו"ט, בין במצות עשה, ובין במצות לא תעשה. בין דאורייתא ובין דרבנן, וכולל כל התפלות וכל הברכות, כמו כן חייבים לעשות כל שבת ושבת ב' ימים שבת.

וכמו הטועה במדבר ואינו יודע מתי הוא יום הז', וע"כ הוא עושה יום א' כאילו שזהו היום של שבת, ומתפלל של שבת ומקדש כמו שזהו יום ז', אע"פ שיותר מסתבר וכמעט ברור, שזה לא יום ז' של השבוע, שלמה נאמר שזהו היום ז', ויש ששה ימים יותר נגד יום זה לומר שיום ההוא אינו יום הז', ועכ"ז רק עבור שלא ישכח אצלו תורת שבת הוא חייב לנהוג כן! א"כ כ"ש וק"ו שיש ספק גמור אם היום הוא יום השבת האמיתי, ואין לנו היכולת לעמוד על בירור הספק ההוא, שחייב לעשות ב' ימים שבת, עם כל התפלות וקידוש עם קריאת התורה כל יום בפני עצמו כאילו זהו היום של שבת! ומהסתם יכול להתנות  על אחד מהפעמים ששומע קריאת התורה, שזה יהיה עבורו, עבור החיוב שחייב לחזור הפרשה כל שבוע "שנים מקרא וא' תרגום".

ועוד  נלענ"ד לחלק הקריאה כל פעם חצי מהקריאה, שיקראו ז' קרואים ביום א' רק על חצי הפרשה, ולמחר עוד ז' קרואים על חצי השני של הפרשה, וטעם של הדבר לעשות כן, לפי  שחז"ל ביום טוב ב' של גלויות גם כן חילקו הקריאה, ולא קראו אותו דבר פעמיים! ואם כן אולי י"ל שחייבים לחלק הקריאה, לא לקרות כל הפרשה פעמיים, זה אחר זה, שאולי חז"ל חששו שבאופן שקוראים אותו דבר פעמיים כבר לא ישימו לב לזה כל כך בפעם הב', ואולי גם לא בפעם הא', לפי שיסמוך על זה שמחר ישמע קריאת התורה של פרשה זו, ויבואו חלילה לזלזל בשמיעת קריאת התורה חלילה! ולענ"ד צ"ע על זה?

על ספירת העומר לענ"ד יש ספק גדול מה יש לעשות שאם יברך על ספירת העומר במוצאי יו"ט של יום א' של פסח, חלילה יבואו לאכול חדש שהוא אסור מהתורה, ועדיין הוא יו"ט א' של פסח מעיקר הדין מספק, שאולי רק עכשיו מתחיל ליל הסדר, וכמו כן בכל יום ויום מהספירה מה יספור? ואולי י"ל שבכל יום ויום, חוץ מיום א' הא',  ויום המ"ט הב', יספור עם ברכה, ויאמר כל הב' מספרים בשני מנינים נפרדים, ויכוון שזהו או זה או זה, וכיון שזהו ספק אין זה הפסק, כיון שהוא עוסק בענין של המצוה וחיובה, ובמוצאי יו"ט א' של פסח שזהו היום א' של הספירה לא יברך, וכן בליל א'  של יו"ט של שבועות, שאלו שעושים ב' ימים יו"ט של גליות, כיון שאנו בקיאים בקביע דירחא לא מונים ספירה בליל יו"ט של שבועות, אבל הם לכאורה חייבים לספור בליל א' של חג השבועות, חייבים לספור עוד הפעם המנין המ"ט שהם ז' שבועות לעומר, וזה יספרו בלי ברכה, לפי שאולי כבר גמרו החיוב של ספירת המ"ט יום, ביום שעבר, ועל כן יספרו אז בלי ברכה, וכמו שיושבים בשמיני עצרת בסוכה ולא מברכין, וכמו שנפסק בגמרא ושולחן ערוך, כמן כן  יספור מספק, אולי זהו יום המ"ט ולא יברך, שלא יבואו לזלזל חלילה בחיוב שמירת יו"ט שחל באותו לילה. ועיין?

רב אחד א"ל שטוב לא להיות שם בימים הללו של הספיקות, וכן אולי אמר שיש חשש איסור לגור שם, אני לא זוכר בדיוק מה אמר לי, אבל לפי הנ"ל שיש חיוב לעשות ב' ימים שבת, ככל הלכות שבת וככל יו"ט ב', וכי ביו"ט ב' אמרו שאסור לגור בבבל או בחו"ל, לפי שיצטרך לעשות אז ב' ימים יו"ט? אמרו לו תעשה ב' ימים יו"ט! לא אמרו לו תצא משם! ולמה אתה גר שם! אלא ידעו שכל אחד שם מאיזה טעם שזה רק יהיה, אבל זה לא כל כך נוגע לגבי החיוב שיש לו לשמירת יו"ט, למה? לפי שיש עצה! שישמור ב' ימים יו"ט! ויתפלל תפלת יו"ט ב' ימים! ויקדש ב' ימים! ולא יבדיל במוצאי יו"ט א', רק במוצאי יו"ט ב'! ונמצא אוכל בלי להבדיל!   כמו כן אולי י"ל לכל אלו הגרים שם! תשמרו ב' ימים שבת, ותקדשו פעמיים! ותבדלו רק במוצאי יום הב' של שבת! וכל יום א' של השבוע אצלכם יהיה שבת! ותאכלו בלי הבדלה! אלא תקדשו עוד הפעם, ותעשו עוד הפעם ג' סעודות, ככל שעשיתם ביום השבת הא', תעשו ביום השבת הב'! ותעשו מלאכה רק ה' ימים בשבוע, ותכינו ביום ו' שלכם, על ב' ימים הבאים אחר זה, כל מה שאתם צריכים לאותם הב' ימים, וזה מה שנקרא אצלכם, "שבת קודש"! ואולי החיוב לצאת משם ולגור במקום אחר, זהו כמו שכל יהודי חייב ללכת לגור בארץ ישראל אם יכולים, וכדומה, ועיין?

לענ"ד מה שכמה רבנים כתבו ופסקו שישמור שבת א' בפרהסיה, ושבת ב' בצנעא, לענ"ד יותר טוב שיתקבצו עשרה מבני ישראל יחד, ויפרסמו שיש כאן מנין של יום שבת ב', כדי שיכנס החיוב הזה שיש חיוב לשמור ב' ימים שבת לתוקף ולמעשה ולכל הצבור שהם רוצים להיות שומרי שבת ולא ח"ו ממחלליה! ח"ו!, ואע"פ שהיה אולי חייב לצאת ולמחות בכל אלו שאינם עושים כך! מ"מ לא יכול למחות, ועוד אולי אסור למחות בהם, שאולי י"ל שיש להם על מי לסמוך אולי י"ל כן אע"פ שזהו ספק והוא לא הכריע בזה והוא אינו יודע אם שיטה זו צודק או זו! ואין לו על מי לסמוך שהיום יכול לומר אני סומך על שיטה זו! ומחר יגיד אני סומך על שיטה זו! תעשה לי משהו! וזה לא נכון, לפי שחייב להחמיר בכל ספק שמירת דת תוה"ק ועד שאין ראיה ברורה ויש ספק חייב להחמיר ומי התיר לו לסמוך על פלוני ולא על פלוני! ומי זה שהכריע לו שיכול להוכיח ששיטה זו היא הצודקת ולא הב', ושיטה הב' היא טועה בדבר משנה! ואינה להלכה! ועל כן לפענ"ד כל אחד ואחד כל יחיד ויחיד יכול לעשות כבר משבת זו עד עולם ב' ימים שבת! ויתפלל פעמיים של שבת! ולא יחוש כלל שמא חלילה מברך לבטלה, ולא יחוש על זה שמקדש פעמיים!  אלא כל יהודי חייב לנהוג כן, ומי שלא נוהג כן ואין בכוחו למחות בו עכ"פ לא צריך להיכנע לו לנהוג כן בצנעא, זה לא! אלא ינהוג כן בפרהסיה ויעשה כמו שחז"ל חייבוהו וחייבו לכל יהודי לעשות ולנהוג כן! ומי שלא רוצה לעשות כן שהוא לא יעשה כן! וכך אולי במשך הימים יתרבו השומרי שבת ויהיו כבר מנין, ויתפללו בעשרה ובפרהסיה, ב' ימים של שבת קודש! ויחלקו הקריאה לב' ימים, חצי ליום א' של שבת, וחצי ליום ב' של שבת! וינהגו ככל מנהגי והלכות השבת בכל הב' ימים, ואין שום חשש של יוהרא או חולק על הרבים או חוצפא ואפיקורסות חלילה! אדרבא יש כאן שמירת שבת כהלכה, וכמו שכל יהודי חייב לעשות! כנלענ"ד נכון להלכה ולמעשה עד עולם!  עד שיתברר מתי חל יום השבת לאמיתה של תורה!

לענין ג' סעודות אולי יכול לאכול סעודת ג' לפנות ערב, ויתנה אם היום שבת שזה יהיה ליום זה, עבור החיוב של סעודת ג', ואם מחר שבת והיום חול, ואין אני חייב לאכול היום ג"ס, אז שהסעודה יחשב לסעודת הערב של ליל שבת שחל מחר והיינו בערב אותו היום, ולא יצטרך לאכול שש סעודות, אלא חמש, וס"ג יעלה לו לכאן ולכאן, ויצטרך לקדש באמצע הסעודה שיעשה: "פורס מפה ומקדש", ויגמור סעודתו ויברך ברהמ"ז עם רצה, ויוצא ממ"נ החיוב אכילת סעודה של שבת, או שזוהי סעודת ליל שבת, או שזוהי סעודת ג' של שבת לפנות ערב. ועיין?

ולענ"ד באופן זה שימשיך בסעודתו עד הלילה,  ואז יקדש קידוש של ליל שבת, לפי שלענ"ד לא פשוט לעשות מפלג המנחה ומעלה מה שחייב לעשות בלילה, ורק אם אינו מתפלל מנחה אף פעם אחר פלג המנחה, אבל אם הוא נוהג להתפלל מנחה אחר פלג המנחה, אז תמיד אצלו זמן זה נחשב לכל דבר ליום גמור, ואינו יוצא אז לא בתפלת ערבית ולא בהדלקת נר חנוכה, ולא בסעודת שבת או קידוש של שבת או של יו"ט, או הבדלה של שבת ושל יו"ט, וכן משמע הפשטות של הגמרא במסכת ברכות, ומה שמסבירים על זה, שכן יכול לעשות כך לקדש ולהבדיל מהפלג אפילו אם מתפלל מנחה כרבנן עד הערב, לענ"ד שזהו דוחק גדול לפרש כן, כיון שלכאורה ברור בגמרא שלא יכולים לעשות כן רק לפי שיטת ר' יהודה שס"ל שאסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה, ורק לפי דבריו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה והלאה, וכמו כן לקדש ולהבדיל, וגם זה לכאורה רק תפלת העמידה, ולא ק"ש עם ברכותיה, שלזה חייב להמתין עד צאת הכוכבים גם לפי שיטת ר"י, ורק לקידוש והבדלה יכול לעשות מאז, ואולי גם קריאת המגילה?  איני יודע מהו ההרכח לפרש כן אבל יש שר"ל כן, ול"ה כל כך למה? אבל אם מתפלל מנחה עד הערב כדעת רבנן, וכמו שאחז"ל על זה: "דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד", אז לא יכול לעשות פעם כך ופעם כך, לפי שאם ההלכה כאחד, אסור לעשות אף פעם כמו השני, וכמו כן הוא בדין זה, ההלכה היא שיכול להחליט על עצמו איזו שיטה שהוא רוצה לעשות, אבל חייב לעשות כדעה ההיא, ולא פעם כך ופעם כך, שאז אינו לא כזה ולא כזה, והוא עובר על ההלכה, וכאילו אם היתה ההלכה כר"י, היה אסור לו להתפלל מנחה אחר הפלג, ואם התפלל אז מנחה הוא עבריין! ואם ההלכה כרבנן והתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים הוא עבריין! וא"כ היאך יכול לעשות כך וכך! ויוצא שתמיד הוא עבריין! וכל פעם שהתפלל מנחה אחר הפלג הוא עבריין, וכן כל פעם שהתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים הוא עבריין! וזה מה שהוא הרוויח בזה שעשה כשתי הקולו'ת! ועיין? ואני יודע שחולקים על זה, וכן עושים התרתי דסתרי אהדדי, אבל לענ"ד לא הייתי מתיר לעשות כן, ועכ"פ אם נמשך סעודתו עד צאת אז יכול להתנות וכנ"ל.

ולענ"ד שטעיתי בכל הנ"ל לפי שמפורש בשו"ע לא לאכול ביו"ט א' אחר הצהרים כדי שיוכל לאכול בלילה הסעודת יו"ט לתיאבון, וא"כ כמו כן כאן כיון שזהו ספק שבת וספק שהיום רק יום ששי, א"כ אסור לו לאכול מן שעה נעשירי והלאה רק אם נאנס ולא אכל עד אז ס"ג יכול לאכלו לקיים מצות ס"ג, אבל לכתחילה יצטרך לראות לאכול ס"ג של יום השבת הא', תיכף  אחר חצות היום מעט כדי שיהיה יכול לאכול סעודת ערב לתיאבון, ועיין?

הלל הזקן

הסיפור הידוע עם הלל הזקן שאחז"ל [יומא ל"ה:], "הלל מחייב את העניים וכו', כלום עני היית יותר מהלל! וכו', ונמצא עליו כשלש אמות של שלג"! וכו', ראיתי מקשים למה לא התקינו שמי שאין לו פטור מלשלם? וכדומה? והאריך רב א' גדול וחשוב שליט"א על סדר הזה כמה וכמה קושיות, ובנה על זה בנין שלם ומהלך חדשה כדרכו בקודש ע"ש! ולענ"ד לא קשה כלום, וכמ"ש הרמב"ם הקדוש על זה במסכת אבות פ"ד מ"ה, [או שזה מ"ז תלוי לפי הגירסאות], שקתני שם: "ולא קרדום לחפור בה", וידוע לכולם שיטת הרמב"ם הקדוש בזה, ושם הוא מאריך מאוד ובאמצע הוא כותב שחלילה לומר שבנ"י היו אכזרים ולא רצו לתת להלל או לחנינא בן דוסא או לשאר תנאים ות"ח ואמוראים שהיו עניים, אלא שהצדיקים ההם לא רצו לקבל, ובזה פקע כל הקשיא ול"צ לפרש ככל הבנין שהרב בונה שם, לפי שס"ל שזה כן קשה! וזהו פשוט מאוד מאוד! ולא קשיא על שמעיה ואבטליון ולא על הגבאים ולא על העשירים ולא על השכינים שהיו להלל, לפי שהלל הזקן לא הסכים לקבל, ולפי הרמב"ם היה אסור לו על פי תורה לקבל ע"ש! וגם לפי החולקים על הרמב"ם בזה, מ"מ הם מודים בזה להרמב"ם הקדוש זצוקללה"ה! שהתנאים הללו לא רצו לקבל, והעם רצו לתת לו, רק הם לא רצו לקבל!

ועדיין קשה לפי שקתני שם "ולא הניחו שומר הפתח להיכנס", משמע שהלל כן רצה להיכנס רק ששומר הפתח לא הניחו להיכנס? ואולי יש לפרש כיון שבדרך כלל, הלל לא רצה לקבל הרשות להיכנס בלי לשלם על זה כמו כולם, על כן גם עכשיו שומר הפתח לא הניחו להיכנס, או שהכוונה שהלל ידע שלא יכנס בלי לשלם מראש, ולא נסה בכלל לבקש שיתן לו להיכנס, או ששומר הפתח כבר ידע מזה שכולם משלמים ואין שום פרקטציה בזה, כיון שכולם לא רצו לקבל מתנות כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, ועל כן לא ידע להבחין בין עני שאין לו לשלם, לבין עשיר שיש לו לשלם, וגם על זה קשה, וכי לא ראה שעלה על הגג לשמוע דא"ח מפי שמעיה ואבטליון? ולמה אז לא ריחם עליו? ולמה אז לא נכנס לבקש רשות שיתנו לו להיכנס בלי לשלם? אולי שומר הפתח היה גוי רשע מרושע אכזר שאין כמוהו! ווזה פלא שימנו שומר הפתח לבית המדרש של גדולי הדור שיהיה אכזר ורשע כזה! ואולי השומר לא שם לב שעלה על הגג? ואולי זה היה בצד אחר של הפתח כך ששומר הפתח חשב שהלך הביתה, וילמד בביתו הלילה הזה!  עכ"פ עדיין נלענ"ד שיותר מתיישב הסיפור לפי מה שר"ל ובפשטות, ממה לבנות כל הבנין שהרב שליט"א רצה לבנות מזה. ועיין?

 

בדרשות מהאר"ל מצינץ חלק רביעי בדף ע"ב ע"ש שכתב שזה שנאנס ולא עשאה נחשב כעשה המצוה לפי שחשב לעשותה, זהו רק אם אח"כ יכול לעשותה ועשאה, אבל אם אח"כ כשיכול לעשותה, הוא לא עשאה, זהו ראיה מוכרחת שלא היתה אז כוונתו שלימה לעשות המצוה, שא"כ למה כשיכול היה לעשותה למה לא עשאה? ואני ל"ה כל כך ההרכח לפרש כן? שמה זה ראיה א' להב'? שיש לומר שאז כן רצה באמת לעשותה ונאנס ולא עשאה, ועכשיו לא רצה לעשותה? ואם הייתי אומר שגם אם רצה אז לעשותה, אבל בזה שעכשיו היה יכול לעשותה ולא רצה לעשותה, שזהו כמו עקירת הרצון מאז וכמו א' שמתחרט על מה שעשה מצוה שאין לו השכר של המצוה, וכמו שאמרו בתוהה על הראשונות שאם שב מרשעו ה"ה צדיק, ואם שב מצדקו והרשיע בסוף ה"ה רשע! אבל גם זה לא ניחא לי שלא אמרו בעשה עבירה בסוף שהוא רשע גמור כמו שהיה רשע כל ימיו רק בתוהה על הראשונות ולא באופן שאינו תוהה על הראשונות והרשיע בסוף ימיו, אבל שמח שכל ימיו היה צדיק ואינו מתחרט על הטוב שעשה שאז כן חושבים עמו כל הטוב שעשה, וא"כ י"ל כאן גם כן שאז רצה לקיים המצוה ונחשב לו כאילו שעשאה, ועכשיו אינו רוצה לקיים המצוה ואין זה ראיה שאז לא רצה ולמה שיפסיד הרצון הטוב שהיה לו אז? ומה חזית דסמכת אהאי, סמוך אהאי? ועיין?

מה שיש מפרשים שמשה רבינו גרם בעצמו זה שלא נכנס לארץ ישראל ועל כן לא גמר המצוה שהתחיל לעסוק עם עצמות יוסף, ועל כן זה נקראה על שמם של בנ"י שהם העלו את עצמות יוסף ממצרים, לא נלענ"ד נכון, לפי שאין שום קשר זל"ז, כיון שהיה לו מחשבה טובה לקיים המצוה וכל המ' שנה במדבר הוא זה שעסק בעצמותיו של יוסף הצדיק, ויותר מזה שעליו ועל זה נאמר עליו: "חכם לב יקח מצוות"! בזמן שכל אחד ואחד התעשר בעושר רב וגדול, והוא היחיד העני שיש בין כל בני ישראל! ולענ"ד על כן בן בנו לא היה לו כסף ומכר את עצמו לע"ז, להרויח כסף, ששדה בארץ ישראל לא היה לו שהיה מבני לוי, וגם כסף לא היה לו אבל זה לכאורה טעות לפי שאחז"ל שמשה רבינו התעשר מהפסולת של הלוחות, אבל עד אז, הרי הסכים בדעתו להיות העני היחיד של כל הכלל ישראל! רק עבור לקיים המצוה, והיאך י"ל שלא נחשב עליו כאילו עשאה! והרי אין לך מחשבה טובה יותר גדול מזה שהקב"ה מצרפה למעשה! וכי על כן חטא כדי שלא יכנס לארץ ישראל! וכי חטא במזיד שיש לומר שהוא גרם זה בעצמו שלא היה יכול לגמור המצוה בפועל! ממש ל"ה היאך י"ל כן, והיאך ממציאים פסקים חדשים שאינם מפורשים או מרומזים בחז"ל, ורק לפי שיש קשיא, שתגיד אני לא יודע למה? ולא צריכים להמציא פסקים חדשים שבכלל לא מובנים, ולומר כך על משה רבינו עוד יותר לא מובן, שבכלל לא יודעים במה חטא ומה היה החטא שלו? ואולי יש תירוץ אחרת או הסבר אחרת על הקשיא ונפל כל החידוש והפסק לבירא! ועוד מצינו שאמרו ז"ל עה"פ: "האל הגדול הגבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", [דברים י', י"ז], שהקב"ה לא לוקח שוחד לומר שפלוני עשה כך וכך מצוות וכך וכך עבירות, שיתנקה מהעבירה מהמצוות שעשה, ולא יענש על העבירות, אין כזה דבר, אלא על העבירה יענש, ועל המצוה יקבל שכרו, ומצינו בירבעם בן נבט על אותו מעשה שעשה, קיבל שכר על חלק הטוב שבדבר ההוא שעשה, שהוכיח את שלמה המלך, ועונש על שביישו ברבים, ואם כן מהיכי תיתי לומר שעבור שאמר שמעו נא המורים לאחר מ' שנה הפסיד שכרו שלקח על עצמו התפקיד להתעסק בעצמות יוסף עם הכוונה הנכונה לקברו בארץ ישראל? הרי אז ברגע שחשב לעשות המצוה, כבר נחשב עליו כאילו קיימו ממש בפועל? והיאך י"ל שאחר מ' שנה לפי שאז אמר: "שמעו נא המורים", הפסיד שכרו וחלקו בהמצוה? לענ"ד אין בזה סברא כל כך, ול"צ לומר כן, אם לא כתוב כך מפורש בחז"ל! ולענ"ד צ"ע על כל זה?

ולענ"ד אולי יש לתרץ באופן שכתב הרמב"ם ז"ל על המשנה: " הוי רץ למצוה קלה כבחמורה" [אבות פ"ד, מ"ב], והקשה הרמב"ם ז"ל וכי מה שייך להגדיר מצוה למצוה קלה! ולמה היא קלה? הלא הקב"ה מלך העולם ציווהו לקיימה! ולמה היא קלה! [ורק לומר שהיא קלה כבר צ"ע למה זה מותר?] ומסביר הרמב"ם שם בפירוש המשניות למסכת אבות, שהכוונה על מצוה שאינה מצוה בשלימות, הוא קוראו בלשון של: "חצי מצוה", ולמשל כתב שם כמו שמצינו על משה רבינו שאמר: "מצוה הבאה לידי אקיימנה", אע"פ שאין הג' ערי מקלט שבעבר הירדן קולטות עד שיפרישו כנגדן הג' ערי מקלט באר"י, עכ"ז היה זריז לקיים מה שיש בכוחו וביכלתו לקיים, וע"ז מאריכים המגידי מוסר אחר שכל התורה שיש לנו זהו רק בזכותו של משה רבינו ע"ה, וכמה שכר יש לו למ"ר מזה! וכמה מצוות יש לו! ועכ"ז לא נח ולא שקט עד שיעשה עוד מצוה, ואע"פ שאינה מצוה גמורה שלא הושלם עד שיפרישו הג' ערי מקלט שבאר"י, מ"מ חסר לו מנוחה למ"ר אם לא יעשה המצוה,  ע"ש לשון הרמב"ם הקדוש ז"ל בזה! שכתב: "ואם כיוצא בזה במשה רבינו ע"ה משיג האמתות, שלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו, איך צריך שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזקה צרעתה וקדמה", ע"ש!  וע"ש בפירוש הגר"א שמאריך שם ובסוף דבריו כתב שם: "שתהא חביבה עליך מצוה קלה כבחמורה, וכו' ראה כמה רץ על חצי מצוה שלא הגיע זמנה"!  ואולי י"ל כמו כן בעצמות יוסף! שמשה רבינו ידע שהוא לא יכול לקיים המצוה בחייו לקבור את עצמות יוסף בארץ ישראל! לפי שכבר ידע עוד לפני שהתמנה להיות המנהיג של בנ"י, שהוא לא יזכה להביא את בנ"י לאר"י וכמו שאמר: "שלח נא ביד תשלח" [שמות ד', י"ג],  וכמש"ש רש"י ז"ל, "ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ, ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה" עכל"ק, ומי שמתחיל המצוה ביודעו בהחלת קיום המצוה שהוא לא ישלים המצוה, על כן לא נקרא שמו עליה. אולי? ולפי זה אדרבא זה שלא נקראת המצוה על שמו של משה רבינו כל זה רק מגדיל זכותו וכוחו ולימודו שיש ללמוד מזה כמה וכמה יש חיוב של: "הוי רץ למצוה קלה", [אבות פ"ד, מ"ב], וכן: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"! [אבות פ"ב, מ"א],   שידע שלא יגמור המצוה, ויטפל בהמצוה במסירת נפש כל המ' שנה, ולא יהיה לו כל העושר שהיה יכול לרכוש! ועוד שגם לא יקרא המצוה על שמו, רק על שמם של בנ"י! [ואגב: אולי יש לפרש שמשה רבינו חפץ מאוד בזה, שהוא יטריח עצמו בהמצוה כל הזמן ועם כל כך מסירות להמצוה, וזו לא יקרא על שמו, ויקרא רק על שמם של בנ"י! ועיין?] שעל כן עליו נאמר הפסוק: "חכם לב יקח מצוות"! וכל זה יכנס בהקל! והחומר של הלימוד שאמרו חז"ל: "הוי רץ למצוה קלה, כבחמורה"! וכן: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"!  ולפי זה יש שני מושגים א' שעושה כל מה שביכלתו לעשות וזהו לשבח עבורו, וח"ו א' שמתרשל בקיום המצוה ומתחיל לעשותה ולא זריז לגומרה! שזהו לגנות עבורו, ועל אופן זה אמרו שלא נקראת המצוה רק על מי שגומרה, ח"ו לגנאי עבור האדם, לפי שבאו לזרזו שיראה לגמור המצוה שיעשנה בשלימות, אבל אצל מ"ר זה  שלא נקראת המצוה על שמו, זהו למעלתו ולשבחו,  שעכ"ז היה רץ למצוה קלה כבחמורה, לא ששם היה מצוה קלה, לפי שכבר הגיע הזמן וקיום של המצוה, רק ידע בתחילה שלא על שמו זה יזכר ויקרא, ואולי גם על זה מתאים הלשון של: "חצי מצוה" כנ"ל, לפי שבנ"י יגמרו קיום ותכלית של המצוה שהיינו הקבורה בפועל בארץ ישראל בשכם, ועכ"ז עשאה מ"ר בתכלית הזהירות וההידור שרק היה יכול לעשות ולקיימה! ועיין?

או י"ל שזה שני דברים נפרדים, א' שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונחשב כאילו עשה המצוה, וזוהי אפילו לא עשה כלום מהמצוה! ויש לומר שכל בנ"י היו להם המחשבה זו לקיים המצוה לקבור את עצמות יוסף במצרים, שהרי יוסף הצדיק: "השבע השביע את בנ"י וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם", רק הם אמרו נאה למלך שיתעסק עמו המלך, וזה היה הכבוד ליוסף הצדיק שלא היה גדול ממנו בין בנ"י, שמשה רבינו שאין גדול ממנו שיתעסק הוא לבדו עמו, וכמו שאחז"ל על זה במסכת סוטה, וא"כ זה שכתוב בקרא שבנ"י העלו וקברו בשכם העצמות יוסף זה לא סתירה לומר שלא נחשב למשה רבינו כאילו הוא עשאה, אבל יש ענין שהמצוה נקראת על הגומרה, כדי לזרז כל המתחיל בהמצוה שיזדרז לגמור לקיים כל המצוה, כמו שכתוב בקרא בפ' עקב וכמש"ש רש"י ז"ל מהחז"ל?

וא' ר"ל שרק במצוה של בין אדם למקום אומרים שנחשב כאילו עשאה, ולא במצות שבין אדם לחברו, וע"כ בקבורת עצמות יוסף לא נחשב כאילו שעשאה, לפי שזו מצוה ששייך לבין אדם לחברו, אבל בנין המקדש נקראת על דוד לפי שמסר נפשו עליה ורצה לבנותה, ע"כ זו נקראת "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"! אבל לענ"ד אין זה נכון, ואין הבדל בדבר זה בין מצוה שבין אדם למקום לבין מצוה שבין אדם לחברו, רק מצינו כמו כן בהמשכן שנקראת על שמו של משה רבינו ע"ה, ואחז"ל לפי שמסר נפשו עליה ע"כ זה נקרא על שמו, שכתוב: "ביום כלות משה להקים המשכן", ויש לומר הטעם לפי שהקב"ה מסר למשה הקמת המשכן, ואע"פ שלא היה יכול להקימו ורק על פי נס הוקם המשכן, וכמש"ש רש"י,  מ"מ היה נראה כאילו משה הקימה, ועל כן זה נקראת על שמו, לפי  שהוא הקים המשכן בפועל, וככל מצוה שנקראת על הגומרה! וכמו כן יש לומר על דוד המלך ע"ה, לפי ששלמה המלך לא היה יכול להכניס הארון לקדש הקדשים, עד ששלמה המלך אמר זכור נא לדוד אבי עבדך! ואז נפתחו השערים וידעו כולם שהקב"ה מחל לדוד המלך על אותו עון של בת שבע, עכ"פ גמר בנין המקדש היה כאילו על ידי דוד בעצמו, לפי ששלמה המלך הביא ארונו של דוד ואמר כנ"ל! וזה נחשב כאילו דוד גמר בנין הבית, וע"כ זה נקרא על שמו, לפי שכל בית המקדש בלי שיש שם הארון הברית אינו בית המקדש!  משא"כ בעצמות יוסף לא היה משה רבינו מעורב בכלל בעצם קבורת העצמות באר"י, וע"כ זה לא נקרא על שמו, ולא לפי שלא נחשב לו כאילו הוא עשאה, ודאי שכן נחשב כאילו הוא עשאה, רק לא נקראת על שמו,  לפי שזוהי הכלל, המצוה נקראת על מי שגמר המצוה!  ואם הגיה אות אחת בספר  התורה, זו נקראת על שמו, כאילו הוא כתב כל התורה בעצמו, לפי שרק עי"ז הספר תורה הוא כשר, ומותר לקיימו, והרי הכלל היא: "לפום צערא אגרא"! וכי מי טרח לכתוב כל הספר תורה ולדואג על כשרות של הקלף והדיו והכתיבה וקידוש כל השמות! כל זה עשה הראשון והב' רק הגיה בו רק אות אחת! וכי זה שכתב כל הספר  תורה אין לו שכרו כאילו כתב כל הספר תורה וכי לא היה לו מחשבה טובה לכותב כל הספר תורה בכשרות? ודאי שכן רק יש כלל שהמצוה נקראת על הגומרה! וזה לא מוריד מהשכר של זה שקיים המצוה בפועל כל ימיו, או ממי שחשב לעשות המצוה ונאנס ולא עשאה. ועיין?

החפץ חיים ז"ל בספרו מאריך שהמדבר לשון הרע לעתיד לבוא יחתכו לו הלשון לפי שבאבר שחטא נפגם האבר ההוא ולא יהיה לו האבר ההוא לעתיד לבוא, ולפי זה יוצא שמי שפוגם עיניו ומסתכל בראייות האסורות, אז ח"ו לעתיד לבוא יהיה עיוור ח"ו! ואם כן זה שגורם להשני שיראה המראות האסורות על אחת כמה וכמה שיהיה עיוור לעתיד לבוא לפי שאמרו חז"ל שהמחטיא לחברו גדול יותר מהחוטא בעצמו, ואמרו חז"ל שהמחטיא את חברו אין לו חלק לעולם הבא שזה אולי חמור יותר ממי שהוא עיוור לעתיד לבוא, לפי שבכלל אין לו חלק שם! וכמה וכמה יש להיזהר לא להיות ח"ו בשם של מחטיא את הרבים או את האחרים ח"ו! ובשו"ע נפסק שאלו שמוכרים ומדפיסים הספרים האסורים שאין להם חלק לעולם הבא ואם כן כל אלו שמוכרים הפאות האסורות וכן הלובשות הפאות ברחוב כל אלו הן מחטיאות הרבים ואחרים ויהיו ח"ו עיוורים לעתיד לבוא ובעולם הבא! ולא כדאי כל העסק הביש הזה, לא להם ולא לאף אחד שבעולם! ואולי יש לומר רמז לזה לפי מה שאנו אומרים בבוקר: "בא"י וכו' פוקח עיוורים, ואח"כ אומרים בא"י וכו' מלביש ערומים", שלמי יש עיניים לראות למי שמתלבש כהוגן ואינו מחטיא את הרבים או את האחרים להכשילם ח"ו במראות האסורות ח"ו! ועיין?

אחז"ל: "כל המלמד בנו תורה כאילו קבלו מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וגו', יום אשר עמדת לפני ה' א' בחורב" וכו', נמצא שיש ללמוד מזה שאם אינו מלמד בנו הרי זה כאילו שלא קבל התורה מהר סיני, לפי שהתורה נלמדת מכלל הן לאו, ומכלל לאו הן,  ומה אמר הקב"ה במתן תורה? שכפה על בני ישראל ההר סיני ואמר: "אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם"! נמצא שאם אינו מלמד בנו תורה ח"ו מביא על עצמו קבורה במקום! ואין לו שום זכות של קיום! והחפץ חיים ז"ל מאריך שחטאו בזה שלא חינכו ולימדו בניהם תורה ח"ו ולא פלא  שאח"כ בא האסון הנורא על אלו שלא לימדו וחינכו בניהם ללמוד תורה! והם חשבו להיטיב לבניהם שיתפרנסו בכבוד וכמש"ש, ולמעשה הביא על עצמו ועל בנו ועל ככמעט של כל הכלל ח"ו! הקבורה, והאסון, והשואה, ח"ו! ואני מפחד לומר ולהמשיך להבין וללמוד משם שחז"ל פסקו וכן נפסק בשו"ע שיש חיוב ללמוד בנו תורה כל יום ויום כל היום כולו ואין מבטלין תשב"ר גם לא לבנין בית המקדש! רק ביום אחד בשנה שאין לימודים של תשב"ר והיינו ביום של תשעה באב! חוץ מזה חייבים ללמד הבנים תורה כל היום מהבוקר עד הערב וגם עם חלק מהלילה ללמדם שיש חיוב של לימוד התורה ביום ובלילה! ומי יכול לומר שמקיים זה כמו שחייבים לקיימו! ורש"י ז"ל כתב עה"פ: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" וגו', שחייב ללמד בנו לשון הקודש, "וכשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש, ואם לא עשה כן הרי זה כאילו קברו"! לפי שהתורה נלמדת מכלל הן לאו, ואם על מלמדו לשה"ק כתוב: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם" וגו', א"כ נלמד מזה שאם ח"ו אינו מלמדו לשה"ק הרי זה כאילו קברו! וא"כ כ"ש על מי שאינו מלמד בנו תורה שהרי זה כאילו קברו! ואחז"ל בגמרא וכן נפסק בשו"ע שעיר שאין בה מלמדי תינוקות מחרימים כל העיר!  וכל אלו שרוצים לרחם על בניהם לא להטריחם כל כך בלימוד התורה ועושים להם כמעט חצי מהימים חופש חוץ מחופש הגדול שבכלל לא לומדים אז הרי זה ממש ההיפוך של הרחמנות, ואין לך אכזריות גדולה מזה! ועיין?

לענ"ד צע"ג אבל כנלענ"ד נכון להלכה ולמעה ולחיוב להתיר לאכול קטניות בפסח גם לאשכנזים מכמה סיבות א' שלא נהגו האיסור בזמו שגרים יחד עם אלו שאוכלים אתה לא אוכל אבל אני כן אוכל ויותר טוב להנהיג הלכה א' לכולם, ומובן שאי אפשר לומר להם לא לאכול קטניות, כיון שאין על זה שום איסור וזה רק מנהג שנהגו ולא נהגו איסור במקום שבאותו מקום נהגו היתר ולא אסרו באופן זה ובכלל לענ"ד לא אסרו לאכול קטניות, ולא גזרו על קטניות רק חומרא כזה ובכלל היה נלענ"ד שיכולין לבטל האיסור הזה עכ"פ מצד ישוב המדינה שיושבים היום יחד אלו עם אלו אין לעשות תורתינו כשתי תורות ויש להתיר בשופי הקטניות בפסח

ב' לענ"ד כיוםן שהרבה רבנים ומבינים טוענים שהמצות יד הם ממש חמץ או חשש חמץ ויש שאינם רוצים לאכות מצות מכונה ועל כן יש להתיר לאכול קטניות אורז ותירס ובמבה וכדומה בכל החג של פסח שיהיה אפשרי לאכול מיני מאכלים שאין בהם שום חשש של חמץ ח"ו! ויותר טוב לאכול מליון קילו של במבה ולא מצה אחת שיש בה חשש של חמץ גמור הן אם זו מצת יד, והן אם זו מצת מכונה!  והיות שאנו גרים בחיים כזה וכבר אי אפשר לשנות המצב וזה ישאר כך לכל הדורות עד שיבוא מלך המשיח בב"א, ועל כן אי אפשר לאסור הקטניות ולומר לו תאכל מצות ולא קטניות, [ונכון שהרבה נוהגים לאכול רק תפוח אדמה וביצים ובשר ודגים ולא אוכלים לא קטניות ולא מצות, אבל לא נראה שיש לומר כן לרוחב הציבור ולכלל ישראל! ועיין?], כיון שאין רצונו לאכול מצה, ויותר מזה אפילו אם הוא רוצה לאכול מצה, יותר טוב להציע לו אל תאכל מצה כמו שאתה רוצה, אע"פ שיש על זה הכשר לפי שההכשר לא מספיק טוב לומר שזהו: "גלאט כשר"! ולא רק שזה לא: "גלאט כשר"! רק יותר מסתבר שזה בכלל לא כשר! שמי יכול לומר שזהו כשר אם ר' אהרון קוטלר והר"מ פיינשטיין והרב הנקין כולם ת"ח גאונים וגדולי הדור זכרונם כולם לברכה לחיי עולם הבא! פסקו שזהו חמץ! וכל אחד בסגנון העדינה שהיה לו, אבל למעשה כך אמרו, וזה מה שסברו, וכי יכול להכריח לבן אדם שיאכל מצה! ואם יבוא לאכול מצה מכונה שזו אפוי טוב, אבל יש מפקפקים גם על זה, אע"פ שלא מובן כל כך הטענה, אבל מ"מ למעשה מי יכול להכריחו שהוא חייב לאכול המצה מכונה! וממילא יש להתיר לאכול אורז ותירס ושאר כל מיני קטניות, שיהיה בשפע מה לאכול מה שהוא כשר מאה אחוז! בלי שום שאלות והוא "גלאט כשר"!  בפסח, וגמרנו עם האיסור של קטניות, וכל מה שירבו לאכול קטניות, ובמקום זה לא יאכלו מצה! הרי זה כולו רווח, לו ולהם ולכל כלל ישראל ולכל העולם כולו!  עד שיבוא מלך המשיח ויגאלינו, ונעשה הכל על פי הפסק של ב"ד הגדול שיהיה אז במהרה בימינו, ונאמר אמן!

הרי כל כזית מצה שלא אכל! הרי זו הצלת נפשות ממש! ועוד פעם פחות חשש מחיוב כרת ח"ו! וכן בכל פעם שיאכל במבה ולא מצה הרי זה משובח ביותר! כ"ש אם יאכל אורז או שאר מיני קטניות! ואולי על מאכל מקמח תירס שלא היה שרוי במים בכלל אין מנהג לא לאכלו, לפי שפשטות לשון הטור שרק אם זה שרוי במים, נהגו לאסרו באכילה, ולא אם זה לא נגע במים בכלל! וצ"ע היאך עושים כל אלו המאכלים של קמח תירס וכדומה,  ואם יכולים לפקוח עליהם שלא יבוא עליהם מים בכלל, י"ל שבכלל אין על זה שום איסור? ועיין?

ולמעשה צריך לדעת שעל פי אמת לאמיתו של תורה יש מהסתם בכל מצה יד כמו עשר או עשרים כזיתים, וכ"ש במצות של הפיתות שנהגו בהם בני עה"מ, ולענ"ד יוצא בצק בכל מצה מכל אלו המצות! ואתה יכול לראות בכל מאפיה, היאך המצות יוצאות לא אפויות, ויש בהן בצק ממש! ואחר כמה דקות מתקשה הבצק, ואז כבר לא ניכר כל כך בין המצה שהייתה אפויה בשעה שיצאה מהתנור, לבין מצה שלא הייתה אפויה בשעה שיצאה מהתנור, אע"פ שעדיין יש כמה סימנים לראות ולהבין אם היתה אפויה, אבל לפעמים חלק מהבצק מתקשה מהר, ולא ניכר כל כך שהיתה בצק, כ"ש אם היתה חשש של הבצק חלק דק מאוד מהמצה!  ולפעמים יש אולי רק כזית א' מכל המצה שהיא אולי לא חמץ! בזמן שיש בה כמו תשעה כזיתים ויותר חשש חמץ ממש! ואנשים שלענ"ד אין להם הבנה במצה אומרים שזה מה שאכלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם וזה אנו ממשיכים לאכול עד שיבוא מלך המשיח! והם לא יודעים שפעם אפוי מצה שהיתה אפויה! והיום יוצאות בצק מהתנור ולא מצה!

יש כאלו מחמירים לא לאכול מצה מאיזה זמן שהם קובעים לעצמם ויוצא שבזמן שהם אופים המצות לא עולה על דעתם לנסות לאכול מהמצה האפויה אם היא בכלל אפוי או לא אפוי! ואז היה מבין שזוהי בצק ולא מצה ולא היה אוכלו בפסח והיה מצוה שיאכלנו לפני הזמן של  איסור אכילת חמץ! ועבור איש ההוא, היה יותר מצוה גדולה לאכול במבה לליל הסדר, ולא מצה ההיא שאינה מצה אלא חמץ! ולא מבינים שאי אפשר לעשות ליצנות מהתורה הקדושה! וזוהי ממש בצק נכנס, ובצק יוצאות מהתנור! ופעם הגדיר אחד לי בצק הזה באופן נכון שאנחנו לא אופים הבצק, רק עושים לו צבע מלמעלה וקצת מלמטה וזהו זה! וכמה שזה ממש נכון למה שהם באמת עושים, וככה היא המציאות! הי"ו!

לענ"ד במליון קילו במבה! אין כל כך חשש של חמץ! כמו שיש במצה אחת יחידה! עם ההכשר הטוב שיש לה! ויותר מזה יש לומר, שאין אפילו חשש גם לא לכזית אחת ויחידה של חמץ בכל המליון קילו של במבה, אבל במצה אחת ויחידה יש לפעמים כעשרים זיתים חמץ או אפילו יותר מזה! לפי שכזית היא כזית! כפשוטו וכמשמעו! לא יותר מזה!  כמו היום כמו כן אז! וי"א שהיום הזית היא יותר גדולה ממה שהיו פעם הזיתים! ולא כביצה! ולא כתפוז! ולא כמו אבטיח! אני ראיתי יהודי חשוב פעם לקח שבע ביסקוויטים של הדר הגדולים [לא הקטנים], ואמר לי  שעל כן הוא לא לוקח יותר, לפי שאינו רוצה להיכנס לספק של חיוב ברכה אחרונה! וכך בשבעה ביסקוויטים, הוא ודאי לא צריך לברך ברכה אחרונה! שאין לו שום צד של ספק, אולי יש לו בהם כזית! הלא בביסקוויט אחת, יש כבר כמו שלשה או ארבעה זיתים! והוא אכל כמו עשרים ואחת או עשרים ושמנה  או אולי אפילו יותר! כזיתים של ביסקוויט! וברור לו שלא רק שלא אכל כזית, אלא אפילו ספק ספיקא של אולי זה כבר היה כזית! גם זה לא היה לו! הוא עוד מחמיר ומהדר במצוות! הוא קיים בזה: "קדש עצמך במותר לך" שלא לקח עוד כמה ביסקוויטים!  בביסקוויט קטנה יש כמו שתי כזיתים, וזה ממש נורא נוראות! אני כמעט התעלפתי בשמעי ממנו דבר הזה!  והבן טוב! ועיין?

מה שנסתפקו אם חייב לעשות בעצמו דבר מה לכבוד שבת ולא על ידי שליח או שגם שאפשר על ידי שליח מ"מ טוב יותר או אולי חייב לעשות דבר מה בעצמו לכבוד שבת והמ"ב כתב מטעם שכבוד שבת חמורה אולי זהו הטעם משהו כזה עיין על זה, אולי יש לפרש לפי מה שר"ל למה יש חיוב להכין בעצמו לכבוד שבת כדי שח"ו לא ישכח ששבת באה לפי שיום ששי הוא ככל שאר הימים ויבוא ממלאכתו הביתה בערב כמו בכל יום של חול וכבר חילל ח"ו השבת! ועל כן יש החיוב תיכף כשקמים שזהו בעלות השחר לפי זמן הקימה של הקרא! ועוד לפני שיעשה שום דבר יתחיל עם ההכנות לשבת! וכך יכנס על ידי המעשה ללבו ולא ישכח במשך היום שהיום הוא ערב שבת קודש! וגם אחר שיכנס להשיגרה של היום החול ועבודתו, עכ"ז לא יבוא לשכוח ח"ו שהיום הוא גם ערב שבת קודש ומובן לפי זה למה חייב בעצמו לעשות ההכנה לשבת כיון שזהו הסבה שקבע הקב"ה בתוה"ק שלא יבוא לשכוח ח"ו מיום השבת המתקרב ובא! ואם היה ממנה שליח היה השליח עושה וזוכר השבת והוא יכול לשכוח לגמרי שהיון הוא ערב שבת ועוד שלפי האמור גדול בזה המעשה שבגופו שיזכור עי"ז היום השבת שיהיה בערב אותו היום,  וזה לא יוצא עם שליח וזה לא יכול לעשות עם שליח, ולא שבאתי לחדש דינים מטעם של המצוה שאמרתי מעצמי בלי מקור מהחז"ל רק סמכתי על מה שקבעו החז"ל להשכים להכנות של שבת לעולם ויש שפירשו שהכוונה היא אפילו ביום טוב חייב להשכים להכין לשבת! ולפי זה יוצא שביום ראש השנה גם אם היה יכול  לחול יום ראשון של ר"ה ביום ששי, וכמו בזמן שקידשו החודש על פי הראיה, היה חייב עוד לפני תקיעת שופר ותפלה להכין בעצמו לכבוד שבת שמתקרב ובא ועוד ממה שחז"ל השאירו חיוב זה מזמן הקרא של עלות השחר ולא איחרוהו עד נץ החמה כשאר מצוות של התורה שאמרו לאחר עד נץ החמה כדי שלא יבואו לעשות בעוד לילה וזה יש לומר שלא הקפידו חז"ל על זה אם יעשנה בלילה ולא ביום, אבל לפי האמור היינו לפי שזהו כל העיקר של חיוב ההכנה, או עכ"פ חלק גדול של החיוב, שעוד לפני שיכנס לסדר יום החול שיש לכל אחד ואחד, וכמ"ש: "יצא אדם לפעלו, ולעבודתו עדי ערב", [תהלים ק"ד, כ"ג], ועל כן אם כבר התחיל בעלות השחר יוצא שכשיגיע זמן של קר"ש ותפלה הוא כבר עסוק במצוה שהיתה לפני שהתחיל הזמן ק"ש ותפלה, וכך לא חייב להפסיק באמצע שהוא עוסק במצוה, עכ"פ כל זמן שיש לו עדיין זמן לקיים שניהם, ולפי זה צ"ל שמה שהמ"ב הסתפק וחלק על הפמ"ג בזה שיתחיל קודם להתפלל ואח"כ הכנות לשבת או להיפוך היינו לא בקם לפני העלות ובזמן העלות כבר הכין לשבת, שבאופן כזה גם המ"ב מודה שלא צריך להפסיק או שכבר יצא ממה שהכין ויפסיק לק"ש מטעם שכבר קיום החיוב שיש לו ועיין? אבל לא מטעם שמצוה שזמנו תדיר, קודם למצוה שאין זמנו תדיר, ועוד שאם זה נכון שהתורה קבעה מצוה זו דייקא בעלות השחר שאין עוד מצוה שהתורה קבעתה שתהיה דוקא בעלות השחר ויש לפרש שעל כן לא דחאו חז"ל זמן של התחלת קיום מצוה זו של הכנה לשבת, עד הנץ החמה ככל שאר מצוות שחייבים ביום, לפי שזו מצוה יחידה שאם לא יעשנה תיכף בעלות השחר לא קיום מה שהיה חייב לעשות תיכף כשעלה עמוד השחר! שאים כזו מצוה בכל מצוות של התורה! ולא שלא קיים וחייב להכין לשבת אחר העלות! אלא חלק מהמצוה וחיוב זה שיתחיל להכין לשבת יש לימוד מהקרא שזהו תיכף כשמתחיל יום הששי והיינו בעלות השחר כמ"ש: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" וגו', ומפרשים שהמלה של "והיה", היינו תיכף כשבא והיינו בעלות השחר

לסיכום הנ"ל י"ל בקיצור: א' שמצות הכנה לשבת צריך לעשות בעצמו ולא על ידי שליח, לפי שחלק מהמצוה היא שיזכור שהיום הוא ערב שבת! ולא יחלל ח"ו שבת בערב!

ב' – שרק מצוה זו יש חיוב בנפרד מהתורה להקדימה לקיימה  תיכף כשעלה עלות השחר, וזהו ג"כ מטעם הנ"ל שלא ישכח שבערב יהיה שבת ולפני שמתחיל עבודת יום חול רגיל יכין לשבת בפועל, ועל כן בבא זמן של ק"ש ותפלה הוא כבר באמצע עסק המצוה של הכנה לשבת ופטור ממצוה של ק"ש ותפלה כל זמן שיכול לקיים שניהם ועיין?

ראיתי בדרכי תשובה על שו"ע יו"ד סי' פ"ב ס"ק ט' הביא משפ"ד שאם יש מסורות שהיא טמא בודאי דאין עד א' נאמן ואפילו ק' עדים אינם נאמנים, ע"ש, ול"ה אם ר"ל בודאי שהוא טמא, או שיש מסורות שהוא טמא, אז בודאי שאין עד א' נאמן ואפילו לא ק' עדים נאמנים, ולמה אני שואל לפי שממש אחר זה מביא שם גם משו"ת בית יצחק אם גם במקום שהמנהג הוא לאסור אם גם שם מהני עד א' או רק במקום שאין ידוע המנהג אם לאסור או להתיר רק שם מהני העד א' ע"ש, ולכאורה מזה משמע שגם אם נהגו לאיסור מצד שלא ידעו אם זה כשר או אסור והיו חייבים להחמיר לא לאכלו עד שיתברר להם אם זה מותר או אסור וא"כ לא נהגו איסור לפי שזה היה בחזקת איסור אצלם, רק שכן היא ההלכה שאם הוא מסופק אם זה כשר או טמא אסור לו לאכלם עד שיודע בודאי שזהו מותר, וא"כ סתם שנהגו ליסור מהיכי תיתי לומר שזהו בחזקת איסור?  בשלמא מה שכתב השפ"ד י"ל שהאיסור שם היה בחזקת איסור ממש ולא סתם שלא אכלוהו, אלא ידעו שזהו אסור לאכלו אז שפיר כתב שלא מהני עד א' גם לא ק' עדים להתיר להם מה שהיה ברור להם שזהו אסור לאכלו, אבל ממה שכתב אח"כ מהבית יצחק משמש כאילו שאפילו רק נהגו לא לאכלו ויש לומר שלא אכלום לפי שלא ידעו אם זה מותר או אסור, והיו חייבים להחמיר מספק והיה צד לומר ששם מהני העד א' להתירם לפי שאף פעם לא היה זה אסור להם מדין ודאי רק מספק ועכשיו נתברר להם על ידי העד א' שנאמן העד א' להתיר להם על פי המסורות שיש לו שזהו עוף כשר!  והבן טוב מה שאני מסתפק בו ונראה שמה שכתב השפ"ד אפילו אם נאמר שהמלה בודאי הולך על למטה גם כן משמע ממה שכתב לפני זה שיש שם מסורות לאיסור שלא אסרוהו מספק, רק אסרוהו לפי שסברו שזה אסור ולא לפי שלא ידעו, אבל בבית יצחק שם לכאורה לא משמע כן, ולכאורה הדרכי תשובה לא ירד לחלק בזה בין אסרוהו ממה שלא ידעו ונהגו בזה איסור או שידעו בבירור שזהו אסור מדינא ולא מצד ספק? וכאילו שאין נפ"מ לדינא למה אסרוהו או מצד ספק או מצד בירור הדין בודאי ובשניהם שוה הדין הזה שעד א' לא יכול להתיר להם לומר שרק בטעות זה היה אסור אבל מלשון זה אולי יש לצדד לומר שאיירי רק בטענה ודאות שאז שייך לומר שזה היה טעות, אבל אם רק החמירו מספק ולא אסרוהו בודאי אז אין העד מעיד שבטעות אסרוהו, לפי שכן היו חייבים לעשות לאסור העוף עד שיתוודע להם בבירור אם זה מותר או אסור, וע"כ הם החמירו מצד הודאי ועל כן אומר להם העד א' שזהו טעות מצידם ועל זה כתב שאינו נאמן ועיין? וא"כ ביש מנהג לא לאכלו ולא ידוע למה לא אכלוהו, אם מצד ספק או מצד ודאי יש לומר שהעד נאמן להתיר להם ולא צריכין לומר שאולי מצד ודאי נהגו איסור ואז אין העד א' נאמן להתיו להם? שלמה נאמר כן? ויש להשוות הדעות שנהגו עד אז איסור מצ חיוב להחמיר בספק, ועכשיו שיש עד א' שנאמן להעיד שזה מותר יהיה מותר מכאן ולהבא לאכלו ויש לומר שמהסתם לא אסרוהו בודאי רק מספק, ואפילו אם נאמר שזה לא נכון וכל זמן שלא יודעים בודאי שלא נהגו איסור בודאי עדיין אין להם היתר לקבל מהעד ההיתר, אבל אם יודעים שרק מספק נהגו איסור לאכלו, לכאורה אז ודאי יהיה מותר להם לקבל מהעד שזהו כשר? וצ"ע?  ואחר כך ראיתי שם בדרכי תשובה ס"ד מ"ד שמבאר באריכות כל הצדדים ושם כותב מענין זה אם נמנעו מלאכלם מספק או מטעם גדר או מידוע שהוא אסור ע"ש והבן.

תרנגול הודו

אני לא מבין למה אוכלים הבשר של התרנגול הודו הזה!  בזמן שאנו יודעים שטעו במשך הדורות וחשבו שזה בא מהודו, ושאלו לרבנים בהודו אם הם אוכלים התרנגול שלהם, והם ענו שכן, וזו היתה העדות שמותר לאכלו, בזמן שלענ"ד יש לחשוש על העוף ההודו מאוד מאוד לפי שכיון שלחז"ל לא היה העוף הזה, שלא היה העוף הזה בכל היבשת של צד הזה של ארץ ישראל ובבל ושאר כל הארצות, ולא ידעו ממציאות של עוף הזה, וא"כ מנין לומר שהוא עוף טהור וכשר לאכילה? וכמו שבאירופא טעו וחשבו שזה בא מהודו, כמו כן יש לומר שבארץ ישראל טעו, לפי שאז עדיין לא ידעו בכלל שזה בא מארה"ב מאמריקא, וזה שהתחילו אנשי ארץ ישראל  לאכלו אין בזה שום מסורות להתירו,  אם י"ל שטעו בהוראותם! ואפילו אם יש להם הסימנים ואפילו אם אפשר לסמוך על סימנים, יש לומר שזהו רק בעוף שהיה באיזור של החז"ל,  והחז"ל  ידעו מעוף זה והסכימו להתירו על ידי הסימנים הללו,  אבל בעוף הזה לא היה שום הסכמה משום חז"ל להתירו, ומנין לנו להתירו? ולענ"ד יש צד גדול לומר שאם החז"ל היו יודעים מעוף הזה, היו אומרים שעוף זה הוא טמא ואסור לאכלו עם כל הסימנים שיש לו! לענ"ד מי שרואה העוף הזה היאך הוא גדול וחזק! לא נראה בכלל שזהו עוף טהור אלא ממש ההיפוך! ומי יודע אולי בשביל שאוכלים בשר הודו על כן אין אנו שבים בתשובה ומטלטלים בשבת ולא שומרים זמן ר"ת, והנשים לובשות הפאות ,והשמלות הקצרות, והבתולות הולכות פרוע ראש, ולא מניחים תפילין כל היום, ולא תכלת בציצית, וכדומה, כו"כ עבירות וביטול מצוות, עוד ועוד,  מי יודע אם לא כל זה בא ממה שאוכלים בשר הודו! והלאוי שיהיה על זה בירור טוב ואמיתי וברור!  להתיר או לאיסור?

ומה ששמעתי מאדמו"ר א' צדיק וקדוש ופרוש ות"ח וכו' שמורה לאחרים לאכול ההודו, ולא התרנגול הרגיל, מהחשש שנתעורר אצלינו לאחרונה, והיה קשה לי שלכאורה בשר הודו יותר ספק אם כשר בכלל, יותר הרבה מהספק של התרנגול שעוסקים ועוררים על זה בזמנינו, בשנים הללו של תש"ע וכו' תשע"ח וט' ותש"פ, ולענ"ד הבנתי למה זה כך, לא לפי שבירר האדמו"ר ההוא על כשרות של בשר הודו שזה כשר יותר מכשרות התרנגולים הרגילים, רק לפי שאצלם נהגו היתרכבר מכמה דורות מאדמורי"ם הקודמים, ומהסתם האדמו"ר לא יפקפק במה שאדמורי"ם שלהם אכלו לפני כמה מאות בשנים! ואם אצלם זה היה היתר ומותר ומהודר שהרי הם לא היו אוכלים מה שיש איזה חשש של איסור חלילה! וע"כ שזה היה מוסכם אצלם להיתר גמור וזה בא לי להבין כך ממה שראיתי מספרים על אחד מהאדמורי"ם שלהם, שנהג לאכול בפסח מחמת חומר שהחמיר על עצמו כל כך חומרות והיה מאכלו רק זה שבשלו עבורו בשר הודו לפני פסח, ומזה אכל כל ימות של פסח, והבנתי שאצלם הבשר הודו הוא נחשב להיתר גמור בלי שום פיקפוק או שום ספק לכשרותו, והנה האבני נזר אמר שלא יכולים לסמוך על החוזה מלובלין שלקח אתרוג זה שהוא כשר ואינו מורכב, לפי שאצל החוזה הביאו מאכל מחדש ולא מחה בהם, לפי שסמך על הב"ח שמתירו, א"כ י"ל שסמך על הב"ח שמתיר אתרוג מורכב ועל כן לנו אין לסמוך על מעשה רב של החוזה, לפי שאולי סמך על הב"ח להקל, ועל זה אין לנו לסמוך על החוזה! ע"ז בשו"ת אבני נזר שכתב כעי"ז שם, וא"כ י"ל לנו ג"כ שאין עכשיו ראיה מהאדמו"ר שבירר החשש של בשר הודו, והחליט שהוא כשר לכל הצדדים ולכל הספקות שיש בבשר הודו, לפי שי"ל שסמך על רבותיו מקדמת דנן שהם התירו הבשר הודו,  ואין זה ראיה לכלל העם המהדרים אחר כשרות בבירור גמור. ועיין?

 

 

בספר "וזאת הברכה כתב שיש ה' דברים שאין לברך ברכה אחרונה עליהם לפני הסעודה אע"פ שאכל כשיעור שחל עליו חיוב לברך ברכה אחרונה  לפניה, וחשבתי לתת לזה סימן, לפי האותיות א' ב' ג' ד' ה' והיינו:

א' – שתיה א'חת,  ב' – פטור ב'רכה,  ג' – ג'רירת תאבון, ד' – יין שתיית יין, לפי שפותחים הד'לת בליל הסדר כשמוזגין הכוס ד', מהד', כוסות של יין בליל הסדר, ואות ד' נכתב ונאמר כמו ד'לת, ועוד שיש משנה על הגפן "הדלה עליהם את הגפן", ויש עוד משנה שא' א"ל ושכחתי ששייך לזה שאות ד' ליין ועיין?

ה' – ה' מיני מזונות, לפי שיש ה' מינים שעליהם מברכים בורא מיני מזונות וגם על המחיה, שהם: "חטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, ושיפון.